אוניברסיטת בן גוריון 22.01.2026

שבוע 13 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

השיעור כולו הוקדש אתמול לקריאת החיבורים ומטר שאלות. התלמידות התכנסו מסביב לשולחן אחד ונוצרה אווירה קרובה וגם מעט מתוחה, שהשתחררה לאט עם כל סבב קריאה ושאלות נוסף. כל סבב דרש כחצי שעה, כך שבסך הכל כמחצית התלמידים הספיקו לקרוא ולשתף, אך כולם נרתמו לכתיבת חיבורים ולהעלאת שאלות. ונמשיך בשבוע הבא.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

הגעתי (תמר) עם לחישה באוזני רוחי, שאולי זה דווקא נכון לקרוא רק אפלטון כל השנה, ועם חשק להפגיש את הכיתה למשל עם פוליטיאה א'; אבל הכוונה שלי הייתה אחרת בתכלית: לסכם את המושגים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר, לראות את הקשר בין כמה אמונות סוקרטיות ולהתחיל לקרוא באתיקה הניקומכית. עוד לא קראנו אריסטו אבל התייחסתי אליו לאורך השיעור, למשל כשדיברנו על ארטה ועל אאודימוניה, ועל הרעיון שיש לנשמה, או לנפש, מצב של תקינות ובריאות שהמהות שלו היא מעשית והסטנדרט שלו הוא רציונאלי. דיברנו על אושר בין השאר בשונה מהנאה או מסיפוק. חשבנו על האפשרות שסוקרטס ספקן לגבי ידע. יישבנו גם אותה עם הנחיה מוסרית ברורה לכוון את עצמנו להשגתו ולכוון את התנהגותנו לאור המחויבות הזאת. רוב הזמן התלמידות/ים החזיקו ביחד איתי את השיעור: ניסינו בהצלחה לבסס טענות סוקרטיות שהיו לנו מפוקפקות, על רעיונות סוקרטיים או בכלל, וגם להטיל ספק בטענות סוקרטיות שנראו לנו נכונות. תלמידות/ים העריכו אמונות סוקרטיות מתוך תיאוריה סוקרטית (!) וגם מצד אינטואיציות קדם-תיאורטיות. אריסטו, שאמר שאין טעם להרצות לצעירים על אתיקה, אולי היה מופתע מכל זה - אבל תלמידות/ים הראו שיש להם/ן ניסיון מצטבר ברגעים מסוג "לעשות משהו כי לא נעים (שלא לעשות אותו)", להתנהג באופן שמתואר כ"חסר כוח רצון", לשקול את האפשרות שלעקרונות שהן/ם מחזיקים/ות בהם יש יוצאים מן הכלל ועוד. כך שוחחנו על הרעיונות שעדיף לסבול עוול מלעשות עוול, שמוסריות היא תנאי מספיק והכרחי לאושר, שהכרעה לגבי איך לפעול ואיך לחיות נגזרת מהשכל גרידא, שנזק לגוף פחות חשיבות מנזק לנפש. הצצנו ברגע מהקריטון ובדקנו את האפשרות שסוקרטס מבטא תיאוריה אגואיסטית. הבחנו בין אגואיזם לבין שיפוט שלילי של אנוכיות. משב של רוח תועלתנית הביא אותנו לביקורת אפשרית על בחירתו של סוקרטס במוות. חשבנו על ערך החיים ועל המתות חסד וסיימנו בדיון על חולשת רצון, במהלכו הצגתי הבחנה ראשונית בין רצון ובין חשקים. התלמידות/ים הצליחו להסיק שסוקרטס לא היה מקבל את האבחנה שמקרים שמתוארים כחולשת רצון הם מקרים של פעולה בניגוד לשיקול הטוב ביותר. ננסה להתרשם גם מהיחס של אריסטו למושג הזה, ולחיים הטובים כמובן, בשבוע הבא.

חשבתי (עדי) שאני רוצה להתחיל את שיעורי ספרות בקריאה של שיר, בלי דיון או התייחסות. אז השיר הראשון שהבאתי לפינה החדשה היה ״כמעט תמיד״ מאת חדוה הרכבי. קראנו אותו שלוש פעמים, כל קריאה תלמיד.ה אחר.ת, והמשכנו הלאה לשיעור. אני מקווה שבהמשך גם הן יביאו שירים לבחירתן, אבל אם לא, אני אביא.

אחרי הקדמה מאוד קצרה שלי על אלבר קאמי פנינו לקריאת ״האורח״. רשמנו על הלוח נקודות שונות: דמויות, דיאלוג, נקודת מבט, הזרה, מקום, זמן, רקע היסטורי, וכל תלמידה היתה מופקדת על תחום אחד והיתה אחראית על זיהוי כל היבט שהוא שבו נתקלנו בקריאה ונראה לה שייך. נקודה נוספת שרציתי לשים אליה לב, ושהופקדה בידי אחד התלמידים, היתה הקשר לשיעור פילוסופיה. בינתיים לא עלה הקשר לשאלות ששאלנו בשיעורים שעוסקים באתיקה, אבל אני צופה/מקווה שהרבה ממה שתמר לימדה אותנו על סוקרטס ועכשיו גם אריסטו יבוא לידי ביטוי כשאלות, הערות או אבחנות שרלוונטיות לקריאת הסיפור. בינתיים הערוץ הזה הפעיל בעיקר אסוציאציות לשיעורים אחרים, רחוקים, בפילוסופיה, כמו משל המערה, אבל מעניין באיזה שלב גם הסוגיות האתיות יהפכו למוחשיות בקריאת הסיפור.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) בשבוע שעבר פתחנו את החטיבה של קריאה פילוסופית בספרות ילדים, עשינו זאת עם רקע על כתיבת ספרות ילדים ונקודת המבט של הסופר דרך המסות של לאה גולדברג, את הסקרנות הפלאית מהעולם כדרך חיים ראינו דרך צ'סטרטון, ואת איבוד הקסם והפליאה מול ההנאה מהדברים כפי שהם, ראינו בסיפור הסביבון.

בשיעור הזה התחלנו בקריאה עצמה, וזאת עשינו בקריאה את "איה פלוטו" של לאה גולדברג. הקריאה המוצעת נעשתה באופן חופשי על ידי, כאשר אני מבקש להציג דרך שלושה פילוסופים שונים המתחברים יחד ומבטאים בכך מכלול הקיום העמוק שמציג הסיפור הזה. הפילוסופים הם אריסטו, ניטשה והיידגר.

תלמידה אחת הקריאה, אך ביקשתי שעוד מישהי תקריא עוד פעם. עשיתי זאת כדי להראות כמה גם הכתיבה של סופרת טובה מכתיבה את מקצב והמנגינה, גם אם זה שתי קוראות שונות עם טון וקול שונה. הסיפור מתחיל בכך שלפלוטו לא חסר דבר, יש לו הכול, "מרק ועצם", אבל הוא קורע את החבל ונובח הבהב כי נמאס לו להיות לבדו. כמו לאדם, לפלוטו לא מספיק מילוי הצרכים הפיזיים, אלא הוא צריך את מה שמעבר, את הרגשת החופש, ההליכה לעבר הלא נודע, להרפתקה ולמפגש. מעבר לרפרנס הברור לפסוק מבראשית שלא טוב האדם היות לבדו, הרעיון כאן מהדהד את הקביעה של אריסטו שהאדם הוא יצור חברתי (פוליטי), כלומר האדם אינו אטום שמספיק לעצמו, לא , גם כשצרכי גופו מלאים, הוא צריך את החיים עם האחר ועם משהו אחר. האדם הוא חלק מקהילה ושם הוא מבטא את אנושיותו.

אך האדם צריך להבין מיהו כאינדיבידואל כדי להיות חלק משלם כלשהו, ומכאן עברנו למסע החוויות ובעיקר הכישלונות או גילוי המגבלות של פלוטו, וזאת עשינו דרך מושגי האותנטיות, הזהות והעיצוב העצמי וההסתכנות על פי ניטשה. בכל חיה שפלוטו נתקל בה, הצפרדע, הדג, הפרפר והפרה, הוא נתקל במה שהוא לא, במצב תנאים שלא הולם את חייו. לכן המושג של ניטשה את החופש והעיצוב העצמי שקורה רק דרך הסכנות והתנסות בחוויות (ותחרות! שגולדברג בחוכמתה הרבה מזכירה את התחרות פעמיים בצורות שונות בסיפור), מהדהד גם את מה שניטשה אומר על כך שהאדם כפוך לחוקי הטבע ובתוך המעגל של החזרה הנצחית, מתח שאותו יש לשאת בחיים, ובתוך חיים של סבל, כפיית הטבע והטרגיות, לשאת אותם כמשחק ולהמשיך לנסות ולגלות. לבסוף הגענו להיידגר ומושג ההיות בבית (לעומת ההיות שם והחרדה), התחושה של ביטחון ויציבות, רעיון שמתבטא בחזרה של שפלוטו אל גדי ולמשחק, כלומר אי אפשר לצאת למסע גילוי עצמי מתמיד ואין זהות מאפס ושאפר כל פעם מחדש באמת לפרק אותה לגמרי, אל בסוף צריך את העוגן ותחושת היציבות וההומוסטאזיס. הצבענו על כך שזה המתח שקיים באדם, בין סיפוק מלא שלא מספיק עבורו, והשעמום והצורך לחופש שמנקרים בו. זה ממש על קצה קצהו של הפרשנות המוצעת והעומק שהגענו אליו.

לאורך כל השיעור היו דיונים נהדרים, העלו רעיונות יפים או כיוונו לכאלה. אני חושב שהכיתה הייתה מופתעת מסגנון הלמידה והצעת הקריאה, וטוב שכך. חשוב לי לציין שמצד אחד נתתי חופש להעלות רעיונות, אבל מצד שני גם דאגתי למקד. נמשיך בקריאה של סיפור אחר בשבוע הבא.

(יעל) בחלק השני של המפגש המשכנו עם "בין לילה ובין שחר". בהמשך להצעה שעלתה מהכיתה פתחנו את המפגש בעשר דקות של קריאה שקטה, שבה כל אחת קראה בלב בקצב שלה. היה נחמד להיות בשקט ביחד, אבל השיטה קצת איכזבה אותי - גם כי המאחרים עשו בלגן ולא השתלבו כמו שצריך, גם כי זה לא באמת עזר לנו להתקדם בקריאה בקצב מהיר יותר, וגם כי העובדה שכל אחת הגיעה לנקודה אחרת בקריאה סירבלה את המשך הקריאה המשותפת. בחרנו נקודה משותפת וממנה המשכנו לקרוא בסבב, עם עצירות מדי פעם לדבר על הקשר בין נעמי ואריק, על הפרשנות שהוא מציע לחלום שלה - שצ'טג'יפיטי לא היה מעלה בדעתו, ועל הפרק היוצא דופן שמתמקד בסיפורו של פסח.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

(אבי-רם) אחרי שדנו בתחילת השנה במשל הארמון ובעלי המקצוע השונים שהובא על ידי רבי נתנאל בירב פיומי בחיבורי הערבי באותיות עבריות בסתאן אלעקול (גן השכלים), ואחרי שבשיעורים האחרונים, לפני ההפסקה הארוכה שהיתה לנו, למדנו את האלגוריה הפוליטית של זכריא תאמר הנמרים ביום העשירי, המשכנו בז'אנר של כתיבה אלגורית פילוסופית פוליטית, עם משל המערה של אפלטון. קראנו את המשל בתרגום עברי וערבי, פסקה פסקה בשתי הלשונות, כך ניסינו להבין את התמונה שמשרטט סוקרטס תוך כדי הניסיון גם לשים לב לבחירת המילים בתרגומים, ניסינו להבין את התמונה המצטיירת מן המשל, על שלל היבטיה, האנשים הקשורים, המערה, החומה שבה משתקפים צללי הדמויות, על ההיכרות עם הצל, על ההשתחררות מן הכבלים, הדרך הקשה להתרגל אל אור השמש, והחזרה אל המערה לאחריהן, והצורך לתווך את המציאות אל אלה הרואים צללים, ואת הסכנה הגלומה במהלך הזה. לאחר שניסינו לפענח את התמונה, ניסינו לחשוב למה היא רומזת, מה התפקיד שממלאים החלקים השונים במשל - המערה, האנשים הכבולים, הצללים, החומה, השמש? ומדוע כלל אפלטון את המשל הזה דווקא בספרו על הפוליטיאה, על המדינה.