אוניברסיטת בר אילן 19.10.2025

פתיחת שנה בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' מורן בנית ושי אטר

פתחנו את שנת הלימודים האקדמית בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן עם קבוצה חדשה של תלמידי כיתה י' מרחבי העיר רמת גן. קיבלנו לידינו קבוצה של תלמידים מרשימים, ומפתיעים ברצינות שלהם. פתחנו בהצגה עצמית שלי, ובכמה כללי יסוד של תלמידאות שיאפשרו לנו לשמור על אווירת לימוד נעימה, ומכבדת. גם התלמידים הציגו את עצמם בזה אחר זה, אך למעשה שני השיעורים שלפנינו הוקדשו להצגה עצמית, בכלל כרעיון, ובפרט שלהם עצמם, הן באמצעות קריאה והן באמצעות כתיבה. 

תחילה קראנו שיר של מאיה ויינברג שנקרא "קורות חיים". התלמידים העתיקו אותו למחברת. קראנו אותו בכמה קולות שונים, ואחרי כן התפתחה שיחה אודותיו. כמה מן התלמידים הציעו קריאה שלפיה הדוברת של ויינברג מביעה אכזבה ביחס להשתלשלות של חייה. בילדות היו לה "כנפיים", אולם מאז שאבדו או נשרו, וצמחו לה רגליים, היא התרחקה מהגרעין הפנימי שלה, וכך גם חייה. היא עסוקה כל היום בקיפול של כביסה, אינה זוכרת דבר מהלימודים הגבוהים שלה, ומתעסקת בפרטים הקטנים, והטרוויאליים של היומיום שלה, ושל בנותיה.

הקריאה בכיתה נעה בין עמדה זו, שיוחס לה טעם מר, לבין עמדה הפוכה כמעט, כזו שמשלימה עם השינויים של הבגרות, ולוקחת עליה בעלות. עד שאחת מהתלמידות הציעה להחזיק את שתי הקריאות הללו יחד. היא דיברה על פרספקטיבה, ועל ההתפתחות שלה בזמן - פעם הייתי אחת, עכשיו אני אחרת. היא הציעה כי הכאב הוא חלק מכל תהליך של גדילה ולמידה בחיים.

אחרי כן התרחקנו מעט מהקריאות הקרובות. החזרתי את התלמידים לכותרת, וגם ביקשתי שיקשיבו לצליל של קול הדוברת, לאינטונציה שלו - מהו הגוון שאנו שומעים בפנייה שלה לעצמה? אירוניה. דיברנו על האופן שבו היא משחקת עם המונח הזה של "קורות חיים", ועל הפער בינו, ובין ההצגה העצמית שלנו  בפני העולם, לבין מה שקורה בחיינו בפועל. מה אנחנו מספרים על עצמנו? מהם ההישגים המשמעותיים שלנו בחיים? השיחה הזו נמשכה עד לסוף השיעור הראשון. 

בשיעור השני הזמנתי את התלמידים לכתוב "קורות חיים" משלהם, בהשראת השיר של ויינברג, בהשראת השיחה שלנו, ובכלל. הקדשנו כעשרים וחמש דקות לכתיבה שקטה. הייתה תלמידה אחת שהתקשתה, והתיישבה לידי. בעיקר הרגישה שאין לה משהו מעניין לכתוב אודות עצמה. הזכרתי לה שאנחנו לא יודעים אודותיה דבר, ולבסוף צלחה את המשימה. חלקן הרגישו צורך שאקרא מייד מה שכתבו, והתקשו להתאזר בסבלנות. ההנחיה לכתיבה כללה גם את הבקשה - שמרו על עצמכן, וכתבו רק מה שאתם מרגישים בנוח לספר. יחד עם זאת, הפליגו כיד הדמיון בכתיבה. אינכם מוכרחים לכתוב אמת.

בשעה שנותרה, עשרה תלמידים קראו את שכתבו. הנחתי אותם, בזכות ההצעה המעולה של אור, מנהלת בית החינוך, לשאול את מי שקרא או קראה שאלה על קורות החיים שלהם. ניסיתי להבחין יחד איתם בין המחבר לבין הדובר של הטקסט, אבל הם היו מאוד סקרניים אחד כלפי השני, ושאלו שאלות רבות. היתה בסקרנות הזו הרגשה של רוחב לב, ונדיבות זה כלפי זה. בילינו זמן יחד, ויכולנו להביט אלה באלה כשיש בסיס ראשון של היכרות.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

אז היה דרבי או לא היה דרבי?

אפילו לבית החינוך ביומו הראשון בשנה חדרה השאלה הזו😊.

אבל נתחיל בהתרגשות.

התרגשות לראות את התלמידים שמגיעים טיפין טיפין, בבודדים או בקבוצות קטנות.

לראות כיצד הם צמחו ואיך הם מחייכים אלינו ולבית החינוך. לזהות מיד בהתחלה את התסכולים הקטנים וההתמודדויות שילוו אותנו השנה.

לראות את הצוות.

כייף.

ואז שיעור ראשון של יעל.

יעל הכינה שיעור סדור.

מלא נקודות.

עם חזרה והצגה וקאהוט וניתוח ומלא מושגים כאלה.

אבל נפלנו פעורי פה לתוך האודיסאה והשיעור הפך משיטתי ומלא נקודות וסעיפים לשיעור של אגדות וניתוחן – וכל זה מתערבב בהקשרים היסטוריים שקיימים או לא, ובמושגים שחלקינו הכיר ורובינו לא.

היה כל כך מעניין וחי.

אחרי ההפסקה הגיע תורי

על הכוונת אתגר: להדגים מהן מטפיזיקה, אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה ולא להגדיר או להסביר במנותק מתחושה.

היה (לי) מרתק.

רץ לי הזמן

דיברנו על מה זה "חומר" ומה ההבדל בינו לבין  מושג המאוור כ"כלב דומם ללא רגליים, עגול וכו...". ניסינו להבין מה זה כשאנחנו אומרים "אני", למה אנחנו מתכוונים.

דיברנו על "מכתוב" כמושג פילוסופי מטפיזי ועוד ועוד.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

סוף סוף פתחנו שנה, וכמה טוב היה לשוב ולהיפגש. טוב עשינו כשנפגשנו עם התלמידות לפני שלושה שבועות, כדי להשלים פערים, לחלוק חוויות מן החופש ולהתכונן לשנה החדשה. כך יכולנו היום לפתוח את השנה, אמנם בהתרגשות גדולה, אבל עם נכונות לקפוץ אל תוך הטקסטים, הדיונים והכתיבה.

כהרגלנו הטוב, פתחנו את השיעור במשימת כתיבה .כשאמרתי את המילים "נתחיל במשימת כתיבה", התגובה מהקהל הייתה "יש!" ואפילו לא "יש" קולני, שנועד לכך שכולם ישמעו - אלא "יש" כזה שנאמר לעצמך – מעין קריאות שמחה בלתי נשלטות, שקטות וחמודות. זה מיד הזכיר לי באיזה מקום מופלא אני נמצא.

משימת הכתיבה ששימשה אותנו כמבוא למטפיזיקה, שתלווה אותנו בחלק הראשון של השנה, הייתה "מה את מרגישה כשאת מתבוננת בכוכבים?" באופן זה ניסינו להציג את המטפיזיקה כמעין "מצב רוח מטאפיזי" (בלשונו של דילתאי) המתעורר בבני אדם: רגש של פליאה, יראת כבוד והיקסמות מאינסופיותו של היקום.

שוחחנו על כך שמה שחורג מן הניסיון האנושי יכול, כמובן, להציב אתגר בלתי אפשרי לפילוסופיה – אך לפני שנפנה אל המטפיזיקה כאל אתגר שיש להתגבר עליו (יום, קאנט), הצגנו את המטפיזיקה כ"הפלאה ורחישת כבוד" (קאנט, בתרגומם של ברגמן ורוטנשטרייך).

שני טקסטים עזרו לנו בכך היום: קטע מתוך המטפיזיקה של אריסטו, בו הוא מציג את הפילוסופיה כנובעת מתחושת היקסמות (אריסטו מדבר מפורשות על הפליאה הנובעת מהתבוננות בכוכבים), ואחרית הדבר מתוך ביקורת התבונה המעשית של קאנט, המציגה גם היא את ההיקסמות הגדולה אל מול גרמי השמיים (המדגישים את אפסיותו של האדם).

בשיעורים הבאים כבר נגלה כיצד פילוסופים ניסו להפנות את גבם אל כל הקסם הזה... יש למה לצפות!

בחלק הספרותי של הערב, יפעל פתח במשימת כתיבה שהדהדה את זו הראשונה, ושאל: "אם כל מה שמלחמה יכולה להוליד היא מלחמה נוספת" (מילטון), אזי "מה מתעורר בך כשאת חושבת על כך, בעודך שוכבת על העשב ומביטה בעננים"? באופן זה, הוביל אותנו יפעל אל שימבורסקה, ואל קביעתה כי "אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות... בעשב מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בן שיניו ולבהות בעננים". חלק זה של השיעור התאפיין בשיחה רגשית, ערה ומלמדת.

תודה על התחלה מלאת התרגשות וציפייה לבאות. כמה טוב ששנה שלמה עוד לפנינו.