שבוע 12 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי.  בכיתה י' סיון קיפניס ואילה ליבנה התכנסנו אתמול בהרכב מלא פלוס שלוש תוספות חדשות ומשמחות. האנרגיה בכתה היתה גבוהה וניכר שהן מתחילות להרגיש בחום זו עם זו. אנחנו מאמינות שכדי לייצר כתה קרובה, מגובשת ותומכת יש לייצר אינטימיות, ולשם כך אנו מבקשות בכל סבב לספר על עצמם. הפעם ביקשנו מהן לספר על בן או בת משפחה קרוב/ה לליבם, על הקשר שלהם או מה מעריכים בו. נוצר סבב כנה ונטול ציניות ולמען האמת גם מרגש מאוד.  לאחר מכן סיו

שבןוע 12 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן.  בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר השבוע עם כיתה י׳ היינו בפורום מצומצם, שלא לומר אינטימי. מורן חולה וכך עוד שלוש תלמידות, נוסף על הזומרים שעוד בענייני  ההצגה  המסתורית. מן הון להון יצא שהיינו שישה תלמידים ואני. לבקשת הקהל הקדשנו את החלק הראשון לחזרה וסיכום של הדיון שלנו על אתיקה עד כה, בדגש על האושר והמחשבה העיונית. תוך כדי ניסינו להעלות התנגדויות לאריסטו, כשהדגש מבחינתי היה לנסח במפורש מה ההתנגדות. אחת היפות בהן

שבוע 12 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים. בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון פתחנו עם מסה של בכל סרלואי – "מתי גיליתי שאני שמנה". הזדמנות טובה להתחיל לספר מהי מסה, על היותה לא בדיונית, על חיוניותה של סובייקטיביות, על הניסיון. התלמידות נדרכו כבר בכותרת. אמרנו – גם כדי להשהות מעט את הדיון המתפרץ – שאלה מן הסימנים לאפקטיביות של המסה הזו: האופן שבו היא מעוררת דיון ומחשבה, שפע של אסוציאציות, נותנת מילים לדבר שהרגשנו בו אבל לא שמנו עליו את האצבע באופן הזה. בע