אוניברסיטת בר אילן 30.03.2025

שבוע 21 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס

בשיעור אתמול סיימנו לצפות בסרט "צלילי המוזיקה" שהיה הפתעת השנה. איזה סרט! אחרי הסרט אושי הוביל את הכיתה לדיון עשיר שפרש מגון שאלות באסתטיקה: מה זה מה שצפינו בו עכשיו? האם זו אמנות או בידור? מה מגדיר משהו כאמנות? מהי אמנות טובה? מה הקשר בין אמנות ליופי? תוך כדי ניסיונות לענות על השאלות האלה, עברנו דרך שלל דוגמאות שאתגרו את הקשרים שניסחו התלמידים בין אמנות ויופי: ציורים של חיים סוטין, הבננה של בנקסי, טרנד ציורי ארנבים בטיקטוק, "איציק" של זויה צ'רקסקי-נאדי, סונאטת קרויצר של בטהובן ופולחן האביב של סטרווינסקי. מהתגובה של התלמידים לקטעי המוזיקה זרמנו גם לשאלה אם יופי הוא דבר שאנחנו אמורים לזהות באופן טבעי ועד כמה הרגישות ליופי מתפתחת במידה רבה כתוצאה מחינוך, ומה זה אומר למשל על תפקיד בית החינוך שלנו, וגם (הוסיפה אור) עד כמה תהליך הקאנוניזציה יוצר היררכיה כך שבחירות חינוכיות עשויות אפילו לעמעם את הרגישות לסוגים אחרים של יופי.

בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

לקראת המשך קריאתנו ב"אמיל" לרוסו, פתחנו בשאלה הבאה: "האם צריך לחייב ילדים ללמוד?". לאחר זמן שהוקדש לכתיבת תשובות מנומקות, עברנו לשיתוף. מהר מאד שמחנו לגלות שמדובר בסוגיה רגשית והדיון הפך סוער.

הדעות נעו בין "ילדים נולדים סקרנים" ו-"בתי ספר הורסים את הסקרנות הטבעית" לבין הקביעה כי "סקרנות לא נוצרת מ'אפס'" וכי "צריך ידע בסיסי לפני למידה מסקרנות". יש שטענו שבחירה חופשית האם ללמוד עלולה לייצר אי שווין חברתי ולמנוע ניידות חברתית. היו שהציעו פשרה: יש לחייב לימודים כלליים ולאחר מכן לאפשר בחירה.

העלינו עוד שתי סוגיות-משנה: ראשית, שאלנו מה יקרה אם לא נחייב למידה. התשובות נעו בין "לא תהיה רפואה" ו-"איכות החיים תרד" לבין "ילדים ילמדו מה שמעניין אותם בכל מקרה" ו-"ילדים ילמדו מרצונם החופשי". הסוגייה האחרונה שעלתה בדיון היתה זו: "אם החלטנו לחייב למידה, מהם מקצועות החובה הנדרשים?". התשובות החלו במקצועות המקובלים: מתמטיקה, קריאה וכתיבה, ידע כללי. בהמשך הדיון עלו אפשרויות נוספות: "נימוסים", "משמעת עצמית", "חשיבה ביקורתית" ו"ללמוד לעשות דברים שאתה לא רוצה".

הדיון היה סוער, כאמור, ובו בזמן מהנה ביותר. הוא תפס הרבה יותר זמן ממה שתכננו, והיו כאלה שהמשיכו אותו גם כשיצאנו להפסקה.

לאחר ההפסקה עברנו לבדוק מה רוסו כתב על הסוגייה. מצאנו כי לדידו "אין לדרוש מהילדים לעשות מאום מתוך ציות", וכי "נבצר מהם ללמוד דבר-מה שהם אינם חשים ביתרונו המיידי הממשי, בין שהנאה בצדו ובין שתועלת".  

חשתי שמחה על הדיון הסוער, על כך שהסוגייה אינה מובנת מאליה ועל כך שהרלוונטיות שלה לחיי התלמידות מאד ניכרת. חשתי גם עצב על כך שרוסו אחז בדעות חתרניות יותר מאלו בהן אוחזות מרבית תלמידותינו.

לאחר הקריאה ברוסו עברנו לחדד את הכנותינו לקראת ערב המליאה שייערך בעוד ארבעה שבועות. התלמידות לקחו על עצמן תפקידים שונים – מתוך בחירה ולא מתוך ציות – וההכנות החלו ללבוש צורה.

לקראת סיומו של הערב, ועל אף הזמן הקצר, יפעל הודיע שלא נוותר ונסיים בקריאת שיר. קצת חששנו שנסיים בדמעות, כמו בשיעור שעבר, ויפעל הרגיענו באומרו שדמעות זה נהדר. קראנו יחד שיר ללא שם (אך עשיר באליטרציה) של אנדד אלדן. שקענו במצלולים ובכתב החידה שהציב לנו השיר ככל שהותיר לנו הזמן.

בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו להתכונן לבגרות ולמתכונת המתרגשת עלינו אחרי פסח. בחלקו הראשון של השיעור ענינו ביחד על שאלה לדוגמה על ההגיונות לדקארט. בסה''כ שלושה סעיפים קצרים.

גילינו יחדיו שלכתוב תשובה בהירה ומדויקת בת שבע שורות לסעיף שמצריך מעט מחשבה זה הרבה יותר קשה מלשפוך 3 עמודים של כל מה שאני יודע על נושא כלשהו.

כבר כתבתי מתישהו ואני בטוח שכולם נתקלים במידה כזו או אחרת בהפך מכתיבה שמלמדים בבית ספר, אז אין לי הרבה מה להוסיף על זה. אם רוצים להיכנס בעובי הקורה הזו, זה עניין בפני עצמו.

בחלקו השני של השיעור התלמידים התחלקו לשתי קבוצות, וכל קבוצה ענתה על סעיף משאלה אחרת לדוגמה - על יום ועל אפלטון. זה היה נראה כבר פשוט יותר, אבל כן ניכר שדרושה חזרה על החומר.