שבוע 20 בבית החינוך בקמפוס אונ' ת"א. ואין מה להוסיף מעבר לכך:
במגמת ספרות:
בכיתה יב' של רנה ורבין:
התחלנו בתרגיל כתיבה קצר ואישי, שהן לא התבקשו לשתף איתי או עם הכיתה. ביקשתי מכל אחת לכתוב חלום-מגירה. משהו שהיתה רוצה לעשות מתישהו בחיים, שהוא לא תוכנית
לקריירה או משפחה או שום דבר פרקטי, בלי שאלה של איך לממן. נתתי כדוגמה חלום-מגירה שלי, לקנות אוטובוס במזרח אירופה, לשפץ אותו למגורים ולנסוע איתו לאורכה ולרוחבה של אירופה במשך כמה שנים.
לא בטוח שאי פעם אגשים את הפנטזיה הזאת אבל אני נהנית לחלום אותה מדי פעם. ביקשתי שיכתבו כמה חלומות כאלה ויפתחו אותם מעט-מעט כל פעם, במשך שנים, ובסוף אולי חלקם יוגשמו גם בחיים האמיתיים.
רובן ניגשו למשימת הכתיבה בשמחה רבה, חוץ משמחה, שישבה עם העט באוויר ולא הצליחה לחשוב על שום חלום... אבל אולי זה יגיע בהמשך.
אחר כך ראינו קצת מהסרט הצבע ארגמן, יצאנו לארוחת צהרים ארוכה ושיחה חופשית. הבאתי איתי עותק של הספר 'אסתרי', שהוצאתי לפני שנים כעורכת בהוצאת ידיעות. זהו סיפור חייו עד עלייתו מאתיופיה של המחבר, אומרי טגאמלק אברה, כשהיה על פי המשוער בן 12. הוא כותב על החיים כילד באתיופיה, המסע הארוך והאכזרי דרך המחנות בסודן, ההתקבלות הקשה בארץ, וגם מסיים בלקט של סיפורי העדה, ביתא ישראל, מימי שנים עשר השבטים ועד היום, כפי שהועברו בעל פה ונשמרו אצל הקסים וזקני העדה. כשאומרי עלה ארצה הוא לא ידע קרוא וכתוב. את הספר הוציא כעשרים שנים לאחר מכן וזו יצירה יפהפייה וכובשת לב. בסוף המפגש נתתי את העותק שלי לשמחה, שהוריה עלו מאתיופיה בדרך חתחתים דומה.
בתקווה היא תקרא אותו ותשאב השראה מעולם הדמיון והרוח מלא הקסם של אומרי.
בכיתה יא' של ענבל המאירי :
השיעור נפתח בפרזנטציה של אלעד על הסידרה "בוג'ק הורסמן". אלעד הציג את העלילה בשני מבנים - מבנה השטח, סיפורו של בוג'ק הורסמן, סוס אנוש ושחקן הוליוודי מובטל שכיכב בעבר בסיטקום מצליח, ומבנה העומק - על שלל הנושאים שהסידרה עוסקת בהם כמו קולנוע, התמכרויות, מערכות יחסים, טראומות ילדות ועוד. אלעד הציג את הדמויות, את הקשר שלהן לבוג'ק ותפקידן בחייו, וסיפר גם על הדיאלוג האישי שלו עם הסידרה שכמו כל יצירת אמנות עוסקת גם בזהות ומעוררת שאלות ותובנות ביחס לשאלה "מי אני?". משם המעבר למשורר הסורי אדוניס נראה לי טבעי יותר מאשר סיום "האף" של גוגול.
סיפרתי להם על ילדותו של אדוניס ועל המפגש הגורלי שלו עם נשיא סוריה אל קותלי בהיותו בן 13 בלבד, על דרכו אל השירה ועל המהפכה שיצר בשירה הערבית בתכנים ובצורה. אח"כ דיברנו על תפיסות שונות ביחס להות - האחת עפ"י אדוניס שלפיה זהות היא תמיד סובייקטיבית ויחסית ונמצאת בתהליך מתמשך של התהוות (בעקבות יום), והאחרת המנוגדת לה והיא העמדה המהותנית (דקארט) שלפיה הדבר היחיד שאין להטיל בו ספק הוא קיומו של העצמי או הסובייקט. בעקבות הדיון יצאנו לתרגיל כתיבה קצר: כל אחד כתב עשרה דברים המאפיינים את זהותו (עלו דברים כמו גיל, מוצא, מקום מגורים, אהבות ותחביבים...). המשכנו בקריאת קטעים העוסקים ביחסו של אדוניס אל השירה ואל תפקיד המשורר, ובתפיסתו את הדמיון שבין שירה לאהבה (שתיהן חומקות מכל הגדרה).
קראנו שני שירים שלו העוסקים בזהות (כדוגמת השיר המורכב כולו מניגודים: "... עצמאי ויש לי עוזר / שלם ויש בי חסר / זורח ויש בי שקיעה / מאורגן וכולי פיזור..."), ובעקבותיהם כל אחד כתב 5 משפטים שכל אחד מהם דבר והיפוכו והם מגדירים את זהותו. יצאו דברים נהדרים, כמו: אני עייפה ואנרגטית, סולחת ונקמנית, צבעונית ואפורה, שונאת אנשים ואוהבת חברה, נפתחת ונסגרת, קשה ופגיע. אח"כ קראנו את "ראשית הידידות" וכל אחד ניסה להתמודד עם פרשנות השיר דרך תפיסת העולם שדיברנו עליה ודרך תשומת הלב למילים עצמן (דיון שנמשיך בשבוע הבא). ומאחר שבשיחה על תפיסת עולמו של אדוניס עלו יוצרים רבים נוספים, כמו השיחה בין דגה ומלארמה על כך ששירים כותבים ממילים ולא מרעיונות, ראינו גם קצת ציורים של דגה.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יא' של טל יחזקאלי:
התחלנו את השיעור בחידון קהוט - לא דמיינתי כמה הפלטפורמה הזו תשלהב את הכיתה, אבל זה מה שקרה. 17 שאלות על ההגיונות של רנה דקארט, חזרה על כל מה שלמדנו עד הקוגיטו, שאלות שהסתיימו בניצחונה המפתיע של סבטה - שרק החלימה מקורונה ולא נכחה בשני השיעורים האחרונים, ממש מהפך. כמובן שלא רק ענינו על השאלות אלא גם הסברנו והרחבנו, ובעצם ביצענו חזרה מקיפה על החומר. כשסיימנו את החידון יצאנו להפסקה, ואת השיעור השני פתחנו בתרגיל כתיבה - כתיבת רצף. ריחמתי עליהן ונתתי רק 4 דקות, בלי הנחיות בכלל, חוץ מזה שאסור להפסיק. הופתעתי שכולן בעצם כתבו רשימות מילים, שקשורות אחת לשניה באופן רופף, כתיבה אסוציאטיבית וגם פרגמנטרית לגמרי - בלי מילות קישור ובוודאי שלא בתוך משפט. התלמידות הסבירו שככה קל להן יותר לכתוב, שככה הן מרגישות שהמחשבה שלהן עובדת. יש עוד הרבה מה לחשוב בעניין..
ענבל המורה לספרות הציעה לעשות תרגיל המשך עם מילות יחס, הצעה מעולה שבוודאי נשתמש בה בשבוע הבא. אחרי התרגיל שבנו לקרוא דקארט, והגענו לחלק הכה משמעותי ב״הגיונות״, שבו דקארט מגלה את האני החושב/ת, אותה ישות, קונטינגנטית אומנם, שלא ניתן להטיל בה ספק. התלמידות התרשמו אבל גם היו כבר קצת עייפות, במיוחד כשהזכרתי להן את עבודות הסיום שצריך להגיש השנה, ואת בחירת הנושאים המתקרבת ובאה.. בכל זאת שמחנו מאוד להיפגש ולחשוב יחד וללא ספק עוד נשתמש שוב בקהוט שהתגלה כלהיט.
בכיתה י' של אושי שהם קראוס (טליה ברמן העבירה את השיעור השבוע)
הפעם החלטתי ללמד בצורה סדורה יותר מהלך פילוסופי. אחד שהוא אולי מעט שחוק לנו נשות ואנשי האקדמיה השבעים, אבל במבט קצת יותר צעיר ופחות ציני - מהפכני ומרעיש: מישל פוקו.
המטרה, אני חושבת, היא כפולה - להיחשף לידע חדש (למשל, מהי המאה ה-20, מהי התקופה הויקטוריאנית, מהי הנאורות, מהי המהפכה התעשייתית ותהליכי העיור) ותרגול של פרדיגמת חשיבה.
פרדיגמה שמבקשת מאיתנו לשים את משקפי הביקורת כ-critical thinking ולא ביקורת כ-review מוסרי.
התחלתי עם שאלה שחשבתי אותה לפשוטה - מה הופך כל אחת ואחד מאיתנו לפתיתי השלג שאנחנו? וואו, לא פשוט. התשובות נעו בין אנטי-הומניזם פוקויאני לבין משבר קזיסטנציאליסטי.
בכל זאת יצאנו עם מקרא כלשהו להתמקם בו; אם זה תחביבים, מוצא, מקום מגורים, סממנים גופניים ונטיות.
דרך נקודות הציון האלו כבר היה קל להבין את מטריצת האני של פוקו הממוקם בין מאות נקודות שונות בשדות שיח. אפיינו את השיח וההיגדים שמקיימים אותו (מפחיד היה לראות את הלוח מתמלא עד סופו) כמו גם ההיגדים הלא מילוליים.
ראינו את האופנים בהם השיח האימפריאליסטי ממקם תמיד מרכז ושוליים ועל יחסי הכוח המתקיימים בו, כמו גם כמה הם שבריריים - ראו בית ספר תחת קורונה.
דוגמה אחת שהביאו התלמידים מן השיח הרפואי היה למשל על קנאביס רפואי. היה צריך את עזרתי להבין למה הדוגמה הזאת עלתה בראשם - כיצד הרפואה המערבית סיפחה לתוכה את מה שאיים עליה, כיצד מישטרה וקיטלגה את האחרות הזאת.
אמנם הדוגמה שהרעישה במיוחד את התלמיד.ות היה מלב המאפליה של חייהם כתלמיד.ות - מערכת המשו"ב. מהם ראשי התיבות של משו"ב? אף אחד לא ידע. שלחתי אותם לחפש והפה נפער - מיידיות, שקיפות ובקרה.
השיחה הובילה אז באופן טבעי לפנאופטיקון של בנת'ם ועל אופני המשטור הסמויים, על תא הוידוי בו אנחנו כל היום, מתוודים לא רק על מעשינו הרעים אלא על מחשבותינו הרעות. או כפי שאמרו - המשו"ב שבליבנו.
השיעור היה גדוש ודל הסיכום מלהכיל - עברנו על דוגמאות רבות נוספות של פוקו. לאורך השיעור עברנו גם ממצבי קשב משותף אינטנסיבי לעבר פירוק וקרקס מוחלט.
אולי החשיבות הגדולה ביותר של הלמידה הייתה היכולת להסתכל על השיעור מנקודת מבט אחרת פתאום - לראות כיצד דינמיקות כח נוקשות למדי מתקיימות בין מורה לתלמידים, האלימות הסמויה ושלא שנמצאת בדינמיקות האלו, וכמה מוזר להם כשלא משתפים עם זה פעולה, כשמבקשים ליצור ביחד מערך כוח אחר. בכל זאת, עלינו להיות אופטימיים יותר מפוקו.
Comments