15 שבועות בבית החינוך בדרום. מחצית הדרך מאחורינו. והדרך (רוח) עוד ארוכה:
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) – ממשיכים לעבוד במלוא המרץ על עבודות החקר.
ספרות (ד"ר מורן פרי)
"[...] היינו מכינים קדירה,
ואחר כך
וביחד,
כולם ישנים ביחד.
היה קר.
לילות...לפעמים היה אז קור כלבים.
אם אין לך פרטנר, זה למות בקור
אז היינו גם מתנשקים.
מכינים קדירה ומתנשקים."
לא ידענו מה זה גייז, מספר סבא אורי (תמיר בר) במערכון הנפלא של "ארץ נהדרת". ואיצ'ה - ידע? ונחום הירש? מה קרה שם ב"מנזר השתקנים" של עמוס עוז שדחק את ברוריה לפינה ובחר להבליט סצנה הומואירוטית מובהקת בין בעל זקן הפרא, לבין הנער שעל לחייו עדיין מניצים פצעי האקנה? אולי זאת המלחמה, אחוות הגברים, ההכנה לקרב והכוחניות המתפרצת שאינה משאירה מקום ראוי לנשים בסיפורו של עוז? את חצאיתה של ברוריה מניף איצ'ה אל על לעיני כל, אך את המגע ההדוק לגופו של נחום הירש, הוא מבצע באופן נסתר, בחדר, רחוק מעין. איצ'ה, שמטריד גברים בעירומם במקלחות הצבאיות המשותפות ומחפש את מגעם, יודע כפי הנראה את סוד הקרבה הגברית. ואולי זהו כיבוש הארץ האלים, לה שותפים גברים בעלי גוף.
הרי, גם הגופות המוטלות בשירו של חיים גורי, בועלות את האדמה, מצמידות אליה שפתיים ומצמיחות פרחים אדומים. גברים, מתים- חיים, אף לא אישה אחת. בשיעור הבא נמשיך לקרוא ב"מנזר השתקנים", נפענח את היחסים וקשר השתיקה שמכסה כמעט על הכל, אך מותיר בכל זאת כל כך הרבה רעש.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - דנו בביוגרפיה האינטלקטואלית ובפילוסופיה הפוליטית של סון יאט-סן, ובהתפתחות והתארגנות הכוחות שהובילו למהפכה בסין, להפלתה של שושלת צ'ינג ולחתימת השושלות הקיסריות ולכינונה של הרפובליקה.
דנו במתחים שבין העמדות המהפכניות שהוביל סון לבין הרפורמיזם הרדיקלי מבית מדרשו של קאנג יואו-ויי, שהוסיף לאחוז בנאמנות לקיסר גואנג-שו, בהקמת מפלגת הטונג מנג-חוי ובבסיס התמיכה הרחב שנודע לה בסין עצמה ואיפשר את התרחשותה של המהפכה. דנו במשמעות שהיתה למינויו של יואן שה-קאי - נציג מובהק של המסגרת הפקידותית הקיסרית - לנשיאות הרפובליקה ועל מוגבלותה של המהפכה ביחס לשלושת עקרונות העם שניסח סון (לאומיות, דמוקרטיה, סוציאליזם).
סיימנו בקריאת טקסט של סון הדן בעיקרון הלאומיות. הצבענו על האופן בו מנגיד סון את הלאומיות הסינית ללאומיות הבריטית כהנגדה בין לאומיות כעיקרון לבין המסגרת הפוליטית של מדינת הלאום ומתוך כך עמדנו על ייחודיותן של התנועות הלאומיות שצמחו כחלק מן ההתנגדות למסגרות הקולוניאליות, ביחס לתנועות הלאומיות האירופיות.
ספרות (ענבל המאירי) - בתכנון המקורי שלי חשבתי שנסיים היום את "האף" של גוגול, שנתמקד בפרק האחרון (ונדבר קצת ארספואטיקה), שנצא לתרגיל כתיבה אישי (על ריאליזם, פנטזיה והזליגות שביניהם)... אבל אז הסתבר שכל מי שלא הגיעו בשיעור שעבר (מסה קריטית של חמש בנות) לא הספיקו לקרוא את פרקים א' ו-ב' (בגלל בגרויות, הפעם בהיסטוריה...), אז נדרש שינוי שהסתבר לטובה. בהתחלה קראנו ביחד רק את הפתיחה, קריאה צמודה ברוח המסה של עמוס עוז ("בארשת של חשיבות כבודה למדי") - מה שאיפשר לכולן להבין את הרוח האנרכית של הסיפור ואת אותו חוזה מפוקפק בין הכותב לקורא שמעיד על עולם מפוקפק לא פחות.
משם המשיכו ליהיא ואביב - הן סיפרו את סיפור העלילה תוך כדי עצירה והקראה של קטעים מרכזיים ממנה. התעכבנו על אלמנטים ריאליסטיים מובהקים - כמו ציוני תאריכים ומקומות ספציפיים מאוד כדוגמת גשר איסאקייבסקי. מיכל בדקה מהו אותו גשר ואיפה בסנט פטרבורג בדיוק הוא נמצא, וחזרה וסיפרה שזהו גשר שמחבר בין האי למרכז העיר ובין שכונות עניות לשכונות אמידות, פרטים שנקשרו לסוגיות המעמדיות שבסיפור עצמו. דיברנו הרבה על החריגות המכוונות מהריאליזם ועל אלמנטים פנטסטיים חסרי היגיון - כמו גלגולי האף ועוד רבים אחרים.
התמקדנו בדיאלוגים שמעידים על התנשאות, התרפסות, עירוב של עיקר וטפל ושאר שיבושי היגיון. אחרי שהתמקמנו כולנו בעלילה, המשכנו לפרק ג' בקריאה צמודה דרך אותם אלמנטים שהרחבנו עליהם, עד לאפילוג (שיחכה לשבוע הבא).
ראינו גם סרט אנימציה קצר של "האף" (שעורר ביקורת בגלל האנימציה הבסיסית שלו, בסגנון "מר קו", ומצד שני עורר גם התרשמות מהיכולת של הסרט ללכוד בשלוש דקות בלבד את הקו המרכזי של העלילה ובדרך הומוריסטית, הנאמנה לרוח הסיפור עצמו), ויצאנו לתרגיל כתיבה: לכתוב "כמו גוגול", כלומר - לבחור אחד או יותר מהאלמנטים שדיברנו עליהם במהלך השיעור ולכתוב קטע קצר ברוחם. נכתבו בעיקר קטעים שמערבבים בין עיקר וטפל דרך שימושים מרובים בסוגריים וזליגות מ"דרך הישר" של העלילה לנתיבים שוליים שונים ומשונים, וגם קטע אחד קצר על צחצוח שיניים מהסוף להתחלה, שמתרחש השכם בשעות הצהריים.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו בשיר "דברים שיש להם שיעור", וברקע יום השואה הבינלאומי. רביקוביץ כותבת: "אני אוהבת אותו עכשיו / בכל כוחי. / עוד ימים אחדים ואחדל". אנחנו תוהים על הדימויים היפים "כמו שחמנית אוהבת את השמש" ומגיעים לצערה האישי של האוהבת "לפעמים כשצערי גובר עליי". ברקע יום השואה הבינלאומי. ופתע פתאום העננים מסתלקים, והנה ערב טו בשבט עומד בפתח מבקש להיכנס. בידיו פירות יבשים וזמן טוב להזכיר בטעימה את בעיית האינדוקציה – מדוע אנו מסיקים מסקנות כלליות ממקרים פרטיים כשאנחנו חושבים על העולם?
דיברנו על הקשר ההדוק לסיבתיות ועל האופן שבו מתגבשת האמונה הזאת. אילנות חודש שבט מתגבהים במקביל ואנחנו מתחילים פרק חדש מתוך ספרו של דייויד יום, הפרק "על הזהות האישית". ראשית הצגת הבעיה שתחילתה אצל ג'ון לוק – לדידו הקריטריון לזהות אישית הוא הזיכרון שלנו. אם כן, מה יוצר את הזהות העצמית שלנו בהנחה שאנו מאבדים את הזיכרון? האם אנחנו נשארים אותו אדם? האם אפשר להעמיד אותנו לדין על פשע שעשינו אם באמת איננו זוכרים שביצענו אותו (נניח קיבלנו מכה בראש ואיבדנו את כל הזיכרון הקודם שלנו)? זוהי נקודת המוצא שבה התחלנו לקרוא את הפרק של יום על הזהות האישית. הבנו שזהות אישית היא לא רציפות פיזית אלא "משהו אחר".
את המשהו האחר הזה יום מנסה להסביר לנו. לטענתו אנו מניחים את קיומו של "האני", אך הוא לא ניתן לנו בשום רושם. הוא מעין מרכז מדומה שאליו אנו מייחסים את החוויות שלנו. אם היה רושם כזה שמוליד את מושג האני אז הוא היה צריך להיות מתמיד ולא משתנה כל ימי חיינו. אבל אין לנו רושם כזה. בהתבוננות פנימה יש תפיסות מסוימות או הרגשות. כלומר, אנחנו לא יכולים להתייחס לאיזשהו "אני" מבלי תפיסה מסוימת נוספת שנלוות אליה. מכאן יום מסיק שהאני הוא "קיבוץ של תפיסות שונות הבאות בזו אחר זו במהירות ונתונות בזרם ותנועה בלתי פוסקת". במפגש הבא ננסה להבין לאן הוא חותר בדיוק, ובינתיים אנחנו מזמזמים את "אין אני, אין אני אין אני" של "שוטי הנבואה".
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) – שיעור שלישי ואחרון על "אמן רעב" של קפקא. בעקבות התנסות הכתיבה שהם כתבו בשבוע שעבר על הנמר בסוף הסיפור, התחלנו היום בדיבור בחדרים על גני חיות – מתי הפעם האחרונה שהייתם בגן חיות, איפה הייתם, אם זו בכלל אטרקציה שמעניינת אתכם או שזה לילדים קטנים.
משם, ולכאורה בלי שום קשר לכלום, הקדשנו את השעה הראשונה של המפגש לשיר "אם את עדיין אוהבת אותי" של בועז שרעבי. ביקשתי מהם לחלץ מהשיר כמה שיותר אמירות שקשורות ללשון, לשפה, למילים, ואז בקבוצות בחדרים הם צפו בקליפ שלו – קליפ מאוד מוזר. כל קבוצה היתה צריכה לגבש עמדה לגבי על מה הסיפור, ותלמידה אחת לדעתי ממש הצליחה לקלוע. כל ההקדמה הזאת הייתה בכלל כדי לדבר בקטנה על לקאן – על השארית שנותרת מחוץ לסדר הסימבולי, לשפה. (זה קשור לשרעבי, נשבע).
אחרי ההפסקה חזרנו ל"אמן רעב" כדי לדבר על התשוקה שהסיפור מייצר בקוראים למשמעות, ואיך היא כל הזמן חומקת – ודווקא הניסיון להסביר אותה במילים, הרגע שבו אמן הרעב עונה על השאלה למה הוא ממשיך לרעוב כל הזמן הזה, זה הרגע שבו היא הכי לא מושגת. אחרי עוד הפסקה קצרה קראנו בלי הרבה השתהות את "לפני החוק" של קפקא, וביקשתי מהם לחלץ כמה שיותר קווי דמיון בין הסיפורים. בין לבין השארתי אותם לבד לכמה דקות כדי שידברו בלעדיי על הפרק השני של הסדרה שאנחנו צופים בה, "הפוליטיקאי". כיביתי וידאו ונשארתי להאזין – והגעתי למסקנה שאני צריך לעשות את זה יותר.
למדנו גם שיר נוסף בע"פ – "שלוש סיבות" של חזי לסקלי. בינתיים יש ארבע שירים שלמדנו ואנחנו חוזרים עליהם, קצת מפחיד אותי כל פעם להוסיף שיר חדש לסל אבל בינתיים זה מחזיק :).
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - השיעור אמש היה השיעור האחרון אותו נקדיש לאריסטו, לפחות במסגרת פרק החובה של האתיקה. השיעור עסק בשאלה באיזה מובן האתיקה של המידות, שמפתח אריסטו, היא אתיקה ומה כוחה של האלטרנטיבה שניתן למצא בה לתפיסות מוסר מודרניות. אריסטו פותח את מסעו בשאלה מהי הפעילות האנושית, אותה הוא ממקם בהקשר תפיסתו הטלטולוגית הכללית, ומזהה שהיא מכוונת לאיזה ״טוב״. לכל פעולה יש תכלית, היא נעשית לשם טוב כלשהו.
אריסטו ממשיך ומזהה שחייב להיות טוב עליון, בלעדיו כל הדברים הבל הם, הטוב העליון, הוא טוען, או למעשה, טוען שאיש לא יכחיש, הוא האושר, והאושר הוא זה שמספיק לעצמו. האושר הזה אינו הנאה פרטית ורגעית שכן האדם הוא יצור פוליטי, לכן הוא תלוי גם בטובת הקהילה, משפחתי, וכו׳. אבל מהו האושר? לשם כך, טוען אריסטו, עלינו לזהות מהי הפעולה המיוחדת לאדם כאדם. זו תהיה הפעולה שהאושר הוא הטוב העליון שלה. פעולה זו, הוא מגלה, היא הפעולה הנפשית תוך שיקול הדעת. כאן, ביקשתי לחדד את תפיסתו של אריסטו על טיבה של הפעולה דרך קריאה של מספר סעיפים בסיפרה של הפילוסופית אליזבת אנסקומב ״Intentions״. חזרנו לאריסטו.
מה הופך את הפעילות האנושית לטובה (שׁאלה המקבילה לשאלה מה הופך את הנגינה לטובה, למשל)? מהי ההצטיינות האנושית ואיך משיגים אותה? כאן, בפנינו לספר השני, בו מציג אריסטו את דרך האמצע בין ההגזמה להמעטה, ואת הדרך, דרך התירגול, באמצעותה יכול אדם לרכוש את ההצטיינות הנכונה, זו שתהפוך אותו לבעל המידה הטובה, האדם המאושר מהדברים מהם ראוי להיות מאושר. השוונו תמונה זו לתפיסת החיים בת זמננו, בה האדם קרבן למסע אינסופי בדרך להגשמת מטרות שנתפרו למידות לא לו, ובין אינספור הסיפוקים בהם הוא מקיף את עצמו, לעולם אינו משיג את האושר, זה המספיק לעצמו.
Comments