שבוע 24 של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים. סוף השנה השנייה כבר מציץ מעבר לאופק:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של יונתן שילה דיין:
נתחיל מהסוף - השיעור הסתיים רבע שעה לפני הסוף, כי פשוט אי אפשר היה להמשיך ללמד. הם הגיעו אתמול תוססים מאד, התקשו לאסוף את עצמם ולקחת אחריות על האופן שבו הבחירות שלהם במהלך השיעור משפיעות על ישות הכיתה כולה. הכיתה כיתה גדולה וזה מבורך, ואנחנו כרגע בתקופה של תנודות: שבוע הבא הגיעו מנומנמים, ואתמול גועשים. לאט לאט נתבגר ונמצא את המרכז ככיתה. בכל אופן, התחושה היתה שמדובר בשיעור המשך ליום שהעבירו
בבית-הספר, וזה לא סוג האווירה שאני מעוניין ליצור בשיעור. ונחזור להתחלה - אתמול סיכמנו את המהלך הניטשאני. בהשתתפות התלמידות יצרנו על הלוח את מפת הידע שצברנו עד עכשיו וניסינו לחבר בין החלקים השונים של הגותו.
בהמשך התחלקנו לקבוצות שקראו פרקים מתוך זרתוסטרה והתבקשו להציג בפני הכיתה. אני מתקשה לוותר על המגע הישיר עם הטקסט, ובכל פעם נוכח שזה צריך להיעשות מאד במשורה, פסקה שתיים.
בחלקו השני של המפגש הפגשנו את ניטשה עם גישות מוסר קודמות שלמדנו, הטלאולוגית והדאונטולוגית, וניסינו להבין איפה הוא עומד ביחס אליהן.
בכיתה יא' של נעמי הררי:
התרגשנו יחד מאירועי סיום שנה שמצפים לנו - יום פתוח, כנס תלמידי פילוסופיה ארצי והשיא: ביקור צפוי במוזיאון העיר חיפה בתערוכה ״מה יגידו השכנים״? כשנחתנו לשיעור סיכמנו בעבודת כיתה עצמית את ההבדלים בין ג׳ק ואמי במחקר על התפתחות מוסרית של ילדים ועברנו למחקרה של גיליגן על הפלות שבעקבותיו למעשה ניסחה את התיאוריה שלה אודות אתיקה של צדק ואתיקה של דאגה לזולת. הצגת החלקים ה״טכניים״ של המחקר פתחה שיחה על דילמת ההפלה עצמה - התלמידות חלקו מחשבות פרטיות אודות האפשרות להימצא בדילמה כזו.
ניכר היה שהן מתקשות להתייחס לנושא המחקר במנותק מחייהן ואני השתדלתי לנתב את הרלוונטיות של השיח להבנת עומק של מאפייני אתיקה של דאגה לזולת. נמשיך בכך שבוע הבא.
במגמת הספרות:
בכיתה י' של ענת שרון בלייס:
קראנו את הסיפור "תפוחים מן המדבר" של סביון ליברכט שעוסק בבריחה של בת צעירה ממשפחתה החרדית אל קיבוץ בדרום. התוודענו לשתי הדמויות הראשיות: האם ויקטוריה שיוצאת למסע כדי להשיב את בתה ואת הבת רבקה, שרוצה חיי חופש ואהבה . השתיים נפגשות והרחק מהבית ועינו הפקוחה של האב, נוצרת ביניהן פתיחות ודיאלוג שלא היו אפשריים קודם. גם סיפור גן העדן נכנס לתמונה, כשהסופרת מפרשת את "החטא" של חוה מחדש, דרך העצים והתפוחים שגדלים דווקא במדבר.
בכיתה יא' של חיה גלמן :
האם הרעיון המופשט של מעשה האמנות נעלה יותר מהאובייקט המוחשי שהיא מייצרת? שאלה מרתקת זו, שנשאלה ע"י אחת התלמידות היתה במוקד הדיון המרתק שלנו אתמול. השאלה הועלתה אחרי שקראנו יחד את הסיפור הקצר והנפלא "גרפיטי" מאת חוליו קורטאזר. מדובר בטקסט מיוחד שכתוב בגוף שני ומתאר דיאלוג ויזואלי בין שני אמני גרפיטי, אשר פועלים בלילות בחשאי, הם אינם מכירים זה את זו במציאות, אבל מתקשרים דרך הקירות ואפילו מפתחים רגשות רומנטיים באמצעות האמנות. בכל בוקר היצירות שלהם נמחקות על-ידי הממסד ומדי לילה הם מעלים יצירות חדשות על גבי קירות העיר.
ניסינו להבין מה המניע של אמן ליצור פעם אחר פעם אמנות אשר זמן קצר לאחר ביצועה היא נמחקת כלא היתה. זה היה אחד הדיונים העמוקים ביותר שהיו לנו עד כה, והוא הדגים את ההתפתחות המופלאה שעשו הבנות בכל הקשור לשיח אינטלקטואלי על אמנות בכלל ועל ספרות בפרט. הבנות העלו שאלות כל-כך עמוקות והבינו שניסוח השאלה חשובה לא פחות מאפשרויות התשובה לגביה.
להלן כמה מהשאלות בעלו בדיון: מה המשמעות של לצייר ולמחוק, לכתוב ולמחוק? האם האבולוציה של הצורך להטביע חותם מפנה את מקומה בעולם הפוסטמודרני לצורות ביטוי זמניות וחולפות שמייצגות יותר את ארעיות החיים? כיצד ה"סטורי" באינסטוש, או, הסנאפשוט" מתחברים לסוגיה הזו? האם כדי לאפשר לאמנות את הביטויי ה"מלא" שלה, עליה להישאר נצחית? מה נעלה יותר באמנות, הרעיון המופשט או ביצועו בפועל? האם לאמנות יש ערך כשלעצמה, ללא חשיפה לציבור? האם לספרות יש ערך ללא הקוראים שלה?
האם יצירה שנשמרת שנים ארוכות לאחר מות האמן היא בגדר תיעוד או אומנות חיה? ומה היא עמדתו של קורטאזר לדעתנו, האם הוא חותר תחת הנצחיות של האמנות בסיפור הזה, או שהוא ב"הפוך על הפוך" מנציח באמצעות הטקסט את האמנות הוויזואלית שנמחקת בסיפור? הדיון היה סוער, מלא השראה ופורה והבנות התקשו לעזוב גם בשמונה בערב. כשהן הלכו חשבתי לעצמי – מה חושבים לעצמם אלה שמבקשים במשרד החינוך לצמצם עוד יותר את מדעי הרוח בתכנית הלימודים. היכן עוד לדעתם יכול להתקיים כזה דיון? היכן לדעתם תתפתח מחשבה ביקורתית? היכן עוד יטילו ספק וישאלו שאלות כה מורכבות?
Comments