מכללת אורנים 19.04.2026

שבוע 23 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

בהתרגשות מהולה בחשש שמזכיר את תחילת השנה – חזרנו לקמפוס. החשש התפוגג מהר. מה נאמר? היה כיף לחזור. עכשיו נותר לקוות שימשיך.

פתחנו בסבב: 1. מישהו.י שביליתי איתה הרבה יותר זמן מהרגיל בתקופת המלחמה. 2. מישהו.י שלא יכולתי להיפגש איתה.

חזרות ותזכורות: בין היתר הזכרנו שקף שעוסק בזיכרון עצמו. המוזות במיתולוגיה היוונית הן בנותיהם של זאוס ומנמוסינה (ע”פ התאוגוניה של הסיודוס, בתרגומו של של שמעון בוזגלו, מנמוסינה ילדה את המוזות כדי "לשמש שיכחה מן הצרות והפוגה ממועקות"). זאוס הוא אביהם של רבים, אבל מה כל כך מלהיב (בעיקר את יעל) במחשבה שהמוזות הן בנותיהן של אלת הזיכרון? ומה מפתיע בזה? תהינו לרגע על הקשר האפשרי בין זיכרון ליצירה, בין זיכרון לדימיון, והתחלנו לקרוא פרק מתוך הספר 'קול צעדינו', דרכו התוודענו לסבתהּ של "הילדה" ולסיפוריה:

"הילדה נארגה באלף חוטים שקופים ונראים לתוך הסיפור של נונה, כי האמא שתקה. במרחבי השתיקה העצומים שהותירה האמא גידלה נונה את גידוליה, דיברה ודיברה. כוח הדמיון, שממנו היה לה הרבה, לא הכריע ולא רצה להכריע את כוח הזיכרון, שגם ממנו היה לה הרבה [...]" (עמ׳ 49)

שמנו לב לתחלופה המהירה בין קולות ונקודות מבט (הילדה, המבוגרת שהייתה פעם הילדה, העברית המשובשת של הנונה, מה שהסבתא חושבת שהיא יודעת, מה שהנכדה חושבת שהסבתא חושבת). התייחסנו להיאחזות בפרטים כנתיב לנפש ולתודעה, לסיפור שמאחורי הסיפור: שטיח מהשוק של הבדואים בבאר שבע נעשה גיבור מרכזי, הילדה שמסתכלת על כתמי עובש בקיר מזהה שם עלילה שלמה. אחת התלמידות השוותה את הפעולה הזו להתבוננות של ילדים בעננים בשמיים. "לסבתא הזאת אין מסננים" ציינה לשבחה תלמידה אחרת ברגע אחר בסיפור. הפסקנו באמצע הפרק לטובת תרגיל כתיבה: לכתוב זיכרון אחד, מהילדות, שקשור בסבתא – אפילו סבתא שלא הספקת להכיר. ביקשנו לנסות לחשוב על פרט קטן שזכור לך.

אחרי ההפסקה אספנו זיכרונות. היה נהדר לשמוע, והלוח התמלא בפרטים קטנים. התלמידות תבעו שגם המורים יספרו. הרגשנו פתאום שאנחנו מכירות ומכירים טוב יותר אחת את השנייה. 

מהסיפורים האישיים והקרובים עברנו למבט רחוק יותר, מכליל יותר. מונטיין, בן המאה ה-16, מייסד הז׳אנר של המסות, כתב מסה שכותרתה ״כוונה אחת מניבה תוצאות שונות.״ גם מונטיין, כמו אריסטו שנים לפניו, עוסק ביחס בין הסגולה הטובה/ המעשה הטוב לבין הגורל. תוך הקריאה במונטיין התעכבנו קצת לתהות על העיסוק של היוונים בסוגיה הזאת. העלינו את האפשרות שדווקא בגלל ההערצה של התרבות היוונית ליכולת האנושית, המרכזיות של ה״אגון״ (התחרות) והחיפוש אחרי הצטיינות בכל תחום, העסיק אותם גם הגבול של היכולת, או המקום שבו, למול גורל או מזל רע, אדם הוא אדם, ואין תועלת בזר הניצחון.

מה שמעניין את מונטיין הוא האשליה האנושית שאדם יכול לא רק לשלוט ולבחור את מעשיו, אלא גם בתוצאותיהם. ״ריק והבל היא תבונת אנוש. ובכל כוונותינו, מחשבותינו וניסיונותינו להקדים תרופה למכה, הגורל הוא המכוון תמיד את המאורעות.״ מהמרכזיות של פורטונה (אלת הגורל או המזל במיתולוגיה הרומית) במעשי האדם, ומהיעדר היכולת לדעת את התוצאות של מה שנעשה, מונטיין מסיק שבבואינו לעשות מעשה או להימנע ממנו, עלינו להתעלם מהתוצאות המקוות, ולדבוק תמיד ב ״דעה שיש בה משום הגינות וצדק רבים יותר״, או במילים אחרות: לנסות לחיות בצורה אצילית, גם כשאורבת לנו סכנה.

מונטיין מביא כמה סיפורים היסטוריים, שבהם אנשים, בדרך כלל שליטים, בחרו לא לפעול בהתאם לחשד שמישהו מהמעגל הקרוב להם מנסה להרע להם, גם אם אי הזהירות עלול היה להביא עליהם את סופם. ברוב המקרים, המעשה האצילי הניב תוצאות טובות, כיוון ש"האמון שאנו נותנים בזולתנו קונה לנו על פי הרוב את אמונו שלו", אך חלק מהעוקץ של המעשים האציליים, הוא זה שאין כל בטחון שהדבר אכן יקרה, ושמתן האמון כרוך בסכנה ממשית, שהאדם מוכן לה.

ניסינו לחשוב איפה בחיים שלנו, שאיננו שליטים או מנהיגים, יכולה להיות סיטואציה שבה מתן אמון מסכן אותנו. שוב עצרנו באמצע. נמשיך בשבוע הבא.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

סוף סוף מחוץ לזום! בחזרה לנורמליות של מפגש ממשי, ולקאנט - לביקורת על התועלתנות שמבוססת כולה על תוצאה, ולשאלת הרצון הטוב, שגם אם הוא לא יכול להגשים את עצמו "עדיין הוא עומד ומבהיק כאבן חן". ניסינו להבין מהי חובה מוסרית, ובחנו מצבים שונים של כוונות, פעולות, תוצאות... אמיתי אמר שבמצבים מסוימים החובה לנהוג ביושר, או המוסר עצמו, נשמעים כמו מניעים טכניים, קרים (למשל, אם כליל תבוא לבקר אותו במסגרת מצוות ביקור חולים ולא כי היא אוהבת אותו כחבר). נעמי תהתה עד כמה הרצון הטוב הוא באמת בשליטה שלנו, ואם אדם באמת יכול לחיות כל חייו תחת עקרון ההכללה, שהוא עיקרון נוקשה.

דוגמאות כגון העבדות, אונס וזנות עלו בהקשר של התייחסות לאדם כאל אמצעי ולא כתכלית. בחלקו השני של השיעור חזרנו ל"רצ'יטטיב" ולסוגיית הזיכרון ביחס למה שקרה למגי בבוסתן - היא נפלה? רוברטה וטווילה היכו אותה? ה"מנדוזות" היכו אותה? אורן ושירה הציעו קריאה קאנטיאנית בתובנה שטווילה ורוברטה הגיעו אליה, שהן לא היכו את מגי אבל הן רצו ו"לרצות זה כמו לעשות". דיברנו על הקשרים של הדחקת עוול במישורים אישיים וחברתיים, דרך "פונס אמריקנוס", המיצב של קארה ווקר שמעמיד נרטיב אלטרנטיבי לאנדרטה של המלכה ויקטוריה, לקולוניאליזם הבריטי והאמריקאי בחושפו אותו בקלקלתו דרך דימויים של חבל תלייה, כרישים ששיחרו לטרף העבדים שנזרקו למים, ועוד.

משם יצאנו לתרגיל כתיבה - על זיכרון של חוויית ילדות שמלווה אותנו והתבוננות עליו מנקודות זמן שונות. מי שרצו שיתפו בכתיבה או בתהליך שלה. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

שבוע לקראת הבגרות הפנימית באתיקה, החלטנו לדבוק בתכנית של השבוע שחלף ולהקדיש את חציו הראשון של המפגש להכנה לבחינה ואת חציו השני לעבודות החקר שאמורות להיות מוגשות בעוד כשלושה שבועות. בחלק ההכנה לבחינה, התחלנו עם חזרה על ההוגים שלא הספקנו לגעת בהם שבוע קודם לכן - אריסטו וקאנט. בהמשך עברנו על שאלת בגרות סביב אריסטו, ופתרנו יחד שאלות תרגול סביב קאנט (שעומר ואושי כתבו והעלו בטובם למודל).

בחלק השני של המפגש כל תלמיד ותלמידה התבקשו להגיד באילו טקסטים הם בחרו לעסוק בעבודה ומה השאלה שניצבת בבסיס המפגש ביניהם. מטרת הסבב היה לעורר את מי שעדיין רדומים, לתת עצות כיתתיות למי שמצאו את עצמם תקועים, ולתרגם דילמות נקודתיות של תלמידים לעצות כלליות שנכתבו על הלוח. אנחנו מקווים שהם יירתמו לעבודה במועד ולא ברגע האחרון, כי אנחנו זקוקים לזמן על מנת לבדוק כמות גדולה של עבודות ולקיים איתם מפגשי 'הגנה'.