מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – שאלתי את הקבוצה מה ההבדל בין אימה ופחד במציאות, לבין הופעתם ביצירת אמנות. התשובות היו מעניינות. לי־בת אמרה שהיא מאוד אוהבת סרטי אימה ואף פעם לא מפחדת כשהיא צופה בהם, כי האירועים שקורים בהם נשארים בבדיון. למרות שבעצם, היא הוסיפה, פתאום עכשיו גם במציאות יש רכיבים שנראים לקוחים מסרט אימה. דריה חשבה אחרת: כשרואים סרט או קוראים ספר, המפחיד המופשט מתממש קצת, הופך לחלק מהחיים שלנו, ולכן זה מפחיד מאוד. אריאל הצביע על זה שביצירה, כל מה שמעורר אימה מקבל צורה שמצליחה להשתלט עליו: לעלילה יש סוף, להתרחשויות יש פשר כלשהו, מסגרת. במציאות לא.
שיתפתי את התלמידות בחשש מסוים שהיה לי מעבודה על טקסטים שיש בהם דימויי אלימות ואימה. את תכנית הלימודים קבעתי לפני תחילת השנה, מאז השתנה המצב. אבל העובדה שחברות הקבוצה, ובעצם גם אני, מאוד אוהבות טקסטים כאלה עודדה אותי להמשיך אל המפחיד שבלא־ריאליסטי.
הצגתי מבוא קצר על האימה, המסתורין והמתח כז'אנרים. הופעתם של רכיבים מפחידים ומסתוריים בסיפורים עתיקים בכל העולם; התגובה של התנועה הרומנטית לנאורות הרציונלית בניסיון לעורר רגשות עזים, בהם גם פחד וזעזוע; השימוש שנעשה בדימויים גותיים ורכיבים פולקלוריסטיים ביצירת ז'אנרים חדשים.
התלמידות פנו לקרוא את הסיפור "החתול השחור" של אדגר אלן פו, כל אחת לבדה, ואחרי הקריאה חזרנו שוב לזום לדיון. התרגשות גדולה. התגובות של התלמידות (וגם של ישי, חבר של לי־בת שהצטרף אלינו לשיעור) היו סוערות. קמילה אמרה שהסיפור מאוד מציאותי, איך שאלכוהול ושיגעון הם כמו רוח רעה שנכנסת בבן אדם. לייל והיא התווכחו אם העובדה שהדובר אלכוהוליסט מספקת הסבר וצידוק למעשיו, או שמא זאת התנערות מאחריות; ישי אמר שהוא תמיד חשב שסרט זה יותר מפחיד מסיפור, אבל בקריאה הוא כל כך הזדעזע, שהוא כבר לא בטוח שזה נכון; לייל הזכירה את "לוליטה", ואמרה כמה מניפולטיבי זה שתמיד נזדהה עם הדובר, וככה ניקלע למבוי סתום.
דיברנו על האלביתי, ואריאל אמר שזה בדיוק הדובר – נראה כמו אדם רגיל, אבל בעצם רוצח. סיימנו את הדיון עם רימון, שאמרה שהיא מבינה למה הדובר רצח את החתול, כי זה כמו שהיא, כשהיא שולחת בצ'אט הודעה שהיא מפחדת לשלוח, מסתירה את השיחה הזאת בתחתית הרשימה, מעלימה כל זכר למעשה המביש.
פילוסופיה (שי זילבר) -
קראנו מתוך "הרצון להאמין" של וויליאם ג'יימס, על הקשר בין אמונה, רציונליות ורצון. ראינו את ההתייחסות שלו ל"הימור של פסקל "שעליו התעכבנו בשבוע שעבר, אבל הקריאה הזאת היתה לא מתוכננת והיא נבעה ממיעוט התלמידות שהגיעו לשיעור.
ולמען האמת, אם זה בגלל המצב, הזום או מכל סיבה אחרת, האווירה לא טובה, נראה שהלימודים לא בראש מעייניהם ורובן המכריע מדשדשות עם כתיבת עבודת החקר.
בכל זאת, אלו שכן התאמצו ראו שאפשר לצלוח את הטקסט ולדלות ממנו רעיונות מסקרנים על הדרכים שבהן אפשר לגרום לאדם להאמין. אולי זה מה שחסר, אמונה.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
בחלק הראשון המשכנו לשאול שאלות על הקאנון הספרותי מפרספקטיבה ביקורתית, הפעם מבעד למחשבתה של וירג'יניה וולף. פתחנו בקריאה משותפת ב"חדר משלך", ולאחר מכן נכנסנו לשני חדרי עבודה שבהם התלמידים המשיכו בקריאת עמודים אחדים מתוך הספר. כל קבוצה התבקשה לקרוא ולענות על שאלה אחרת, ולאחר מכן הציגו את העבודה הקבוצתית והחליפו מחשבות. התלמידים נענו לעבודה בחדרים ועשו את עבודת הקריאה והכתיבה במסירות (ובשמחה!). אל הדיון הכיתתי הם הגיעו לאחר עיבוד כך שהקרקע לשיחה הייתה דשנה, והשיעור נמשך הרבה מעבר למצופה. כרגיל, את העבודה בכיתה התלמידות ימשיכו בבית בתרגיל כתיבה. הפעם, ביקשתי מהם לחשוב על היחס בין הצורה לתוכן. ראינו שאת הטענה כי "אין להעלות על הדעת שבת-תקופתו של שייקספיר הייתה מסוגלת להתחרות בגאונותו" בוחרת וולף להעביר באמצעות סיפור בדיוני על ג'ודית, אחותו המדומיינת של שייקספיר, ושאלנו איך אפשר להבין את הבחירה הזו. התלמידות התבקשו לחזור ולקרוא את הסיפור שמספרת וולף על ג'ודית, ולכתוב מדוע מאמצת וולף את הז'אנר של הבדיון, של הבדיה, כדי לתאר מציאות היסטורית אמיתית? ביקשתי מהן לחשוב על הקשר שבין הצורה לתוכן: כיצד הצורה (סיפור) עוזרת לוולף להעביר את התוכן (ביקורת פמיניסטית על הקאנון הספרותי)? מה התרומה של ז'אנר הסיפור לטקסט ביקורתי זה? בנקודה זו ובעזרת עבודת הכתיבה השבועית שלהן, נמשיך בשבוע הבא.
החלק השני המשיך לסקור את המרכיבים של משל המערה ומה הם מסמלים. הפעם התעכבנו על היסודות שנותרו מהמקום שבו עצרנו: האש; חוקיות הופעת הצללים; הדברים המוחשיים מחוץ למערה; השמש; האסיר שהשתחרר מהמערה והפך לאדם חופשי; האדם החופשי שחוזר למערה; ולבסוף – הצחוק והלעג – היחס לאדם החופשי שחוזר למערה. בכל שלב הייתה השתתפות ערה והעלאת קושיות כגון "למה להטריד את האסירים עם העולם האמיתי אם טוב להם היכן שהם נמצאים?"; או "האם הפילוסוף שחוקר את האמת הוא לא אדם שמתיימר לדעת את האמת?"; וכן "איזה מן עיסוק משונה יש לו לפילוסוף – להכיר את עולם האידאות, העולם האמיתי – משעמם לו?". וכד'. נגענו בדמותו של סוקרטס המקבילה לאותו אדם שהשתחרר מהמערה וגורלם המשותף, והעלינו את דמותו כמופת לאדם שלא רק שאינו התיימר לומר שהאמת אצלו אלא חיפש אותה אצל אחרים ולא מצאה, ולכן חזר והדגיש שהוא בניגוד אליהם לפחות יודע שאינו יודע – המשפט שמקפיץ כל פעם מחדש את התלמידים. בשבוע הבא נסיים את חקירת המשל ובתקווה שנציץ מפתחה של המערה החוצה.
לצערנו, הנוכחות בכיתה עדיין לא מלאה, אבל התלמידות שמגיעות נוכחות, פעילות ומסורות לעבודה המשותפת, ונראה שאנחנו מצליחות לצלוח דרך משותפת ולמשוך את החוט משיעור לשיעור.
מחזור ז' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - השיעורים היום בכוונה וגם בלי כוונה היו במעטפת של מוות, מוות, ועוד מוות. ביקשנו להציץ בצוהר המורבידיות (ולראות האם אפשר למצוא אופטימיות מצידה השני), ולא ידענו שהתלמידים והתלמידות לא רק שיסתכלו דרך הצוהר, אלא ימשכו אותנו עמם לצלול לתוככי המורבידיות עם סיפוריהם האישיים מאוד והקשר שלהם לאירועים שהתרחשו ומתרחשים בחודש האחרון בישראל, שמעומקה יצאנו עם תובנה ממשית, קיומית ואופטימית; האווירה הכבדה איבדה הרבה ממשקלה עם החיוכים השונים שהופיעו להם בין הריבועים שבמסך שהראו שהרבה ירד גם מליבם של התלמידים. משהו שם חיכה להיפרק. בפילוסופיה התחברנו והמשכנו את מה שהיה בשיעור של יעל. התחלנו עם ציטוט של פסקל על המוות והמודעות של האדם לסופיות שלו והיתרון שלו בכך בעולם ועל העולם. הטקסט של פסקל הטיל את מלוא כובד המשקל, כפי שאחת התלמידות אמרה, "טקסט כבד", ומשך מעלה אל המסר האופטימי: האדם פועל, יוצר, ממשיך לחיות ולשגשג, אמנות, מזור רפואי, טכנולוגיה, מוסיקה, חברים ומשפחה.
מפסקל עברנו לשני הטיעונים האחרונים מתוך שלושה של סוקרטס לנצחיות הנפש, לקחנו טקסט והפכנו אותו לטיעון לוגי, מפורק להנחות ומסקנה. הנפש היא דבר פשוט, מהותי ולא משתנה, קרי נצחית, היא-היא היציבות בתוך עולם חומרי מתכלה ומתפורר, וככל הישים עולם, לכל אחד מהם תכונה מהותית, כך התכונה הנגדית לה המאיינת אותה ברגע שהראשונה נעלמת, ותכונתה המהותית של הנפש הבלתי משתנית, וזו שממנה נצא מעומקי המוות וצחנתו: חיים.
יעל - אנחנו ממשיכים בנושא שינוי והשתנות, ובשאלה מה מתמיד מבעד לשינויים ומה חולף ולא יחזור. פתחנו את השעה הראשונה עם אמירתו של הרקליטוס, "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", וניסינו להסביר אותה וגם לקשור אותה לשיחה של שבוע שעבר על פרדוקס ספינת תזאוס והשיר "מה יש".
משם עברנו להתבונן בשינוי שעובר עלינו בתקופה האחרונה, עם תרגיל כתיבה (שלקחתי ענבל המאירי): לבחור פעולה שגרתית ולתאר אותה לפני ואחרי השבעה באוקטובר. בניגוד לתרגילי הכתיבה הקודמים, שהיו תרגילי רשות שחלק מהתלמידים כתבו אחרי השיעור ושלחו לנו, הפעם התלמידים כתבו בזמן השיעור ורבים מהם הקריאו. הם כתבו בפתיחות, דברים אישיים ועצובים מאוד, הטקסטים שכתבו וגם התגובות לטקסטים היו מלאי כאב. אבל זו הייתה שיחה קרובה שנתנה פורקן להרבה דברים שמתרוצצים בראש, והזדמנות ללמוד המון על הכיתה וגם לתת להם להכיר אחד את השנייה. אני שמחה מאוד על התרגיל ועל השיחה, וגם על הדרך העדינה שבה הנושאים עלו שוב בדרך שונה, ונאספו לדיון פילוסופי, בחלק השני של השיעור.
Komentar