אוניברסיטת בן גוריון 04.06.2025

שבוע 28 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:

המפגש האחרון היה מיוחד. בחצי הראשון התקיים ה'טדרוח' והקשבנו לתלמידות י״ב שהציגו את עבודות הגמר שלהן. היה כיף מאוד גם להתוודע לתחומי העניין האישיים של כל אחת, וגם לשמוע את ההצגות המעניינות, הבהירות והממוקדות שלהן. כל אחת הצטיינה בהצגת הנושא והעבודה בסגנון שלה, בדרכה, באופן שממש הצליח לתפוס משהו מוחשי גם מתוכן העבודה וגם מהתהליך. היה נהדר!

בחצי השני של המפגש עשינו משהו חשוב אחר. לפני כמה שבועות אחת התלמידות ביקשה מאיתנו, מתמר וממני (עדי), שנקדיש מפגש למשחקי חברה שיהיו מצחיקים, מהנים ומגבשים. היא צדקה בזיהוי הצורך, והנכונות והיוזמה שלה היו משמחות. בייחוד שבכל מה שקשור למשחקים, הדמיון שלי מאוד דל. לקראת המפגש, לא רק שהיא יזמה את הרעיון היא גם הכינה ליין-אפ עשיר ומלא, מאורגן למופת, של משחקים שונים. במרקם חברתי פריך מעט כמו בכיתה הזאת, יש הרבה דריכות שמלווה את הניסיון לכייף. כך ששמחנו לראות את אלו מהתלמידות והתלמידים שכן התמסרו, שיתפו פעולה ונהנו. מי שעבר במדשאה שמחוץ לבניין זכה לחזות בתמר ובי רוקדות (באימה ובפחד) וגם מגלמות סצנה איקונית מ״מלך האריות״.

כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:

יש משהו יפה במלנכוליה שנסכה על השיעורים על ניטשה, והיא המשיכה איתנו לאתיקה של מרד אקזיסטנציאליסטי של אלבר קאמי. שני שיעורים לסוף, כאשר קאמי יחבר אותנו ליחידת האתיקה הבאה (נגלה בהמשך). יעל, שמדי פעם מראה לי מה אכן קרה או מה נעשה, גם הפעם עשתה זאת ואמרה לי שהשיעור למעשה סוגר מעגל עם תחילת השנה והשאלה האם מוסר הוא רצוי בגלל האלים או להיפך, ובכלל שזה נותן לכל שנת האתיקה הקשר בין לבין ולשנה כמכלול. לשים לב לזה, ויותר מכך, לומר את זה, זהו דבר שבכלל לא מובן מאליו בעיניי.

קאמי עבורי הוא המשך מתבקש לניטשה ולשוקת השבורה שהשאיר אותנו בה. קאמי עצמו אומר שניטשה שאותו העריך וראה בו אורים ותומים פילוסופי ואינטלקטואלי, השאיר אותנו עם מסקנות שהדעת אינה סובלת: חוסר ערך של האדם באשר הוא וחיסול כל סדר מוסרי או עיקרון מוסרי. ניטשה שבר, ואנחנו משלמים. אך ניטשה הוא "בקטנה", זה בעיקר שתי מלחמות עולם, עשרות מיליונים של הרוגים, שואה, משרפות, גז ציקלון, בשר תותחים, רוע אנושי טהור, אלוהים נעדר, דור אבוד אחד, ודור שני שאולי נידון לא רק להיות אבוד, אלא גם אובדני. סיפרתי לכיתה גם את מקומו האישי של אלבר קאמי בחיי, יותר מכך, כזה שהציל את חיי, ושהוא בעיני מופת אינטלקטואלי ולא רק ספרותי, גם אם הוא לא היה פילוסוף שיטתי כמו גדולים אחרים (כגון סארטר בן זמנו וחברו/יריבו). קאמי כהוגה הבין את מורכבות החיים, כן-כן זה שהיה תחת כיבוש צרפתי, בית של עוני מרוד, סבל על גבי סבל, והצליח לא לספר לעצמו ולקוראיו אשליות, וגם לא ליפול לפוסט מודרניזם שולל התקוע בטנטרום תמידי שלא מסוגל לבנות משהו חיובי. עזבו מסוגל, לפחות מנסה כיעד לבנות משהו חיובי ולא לבצע עינוג עצמי עם הפוזיציה של שור בחנות חרסינה. קאמי שהעדיף את אמא שלו על פני הצדק הוא מסוג האנשים שאני מודה, אני מאוהב בהם; גם את זה ציינתי לכיתה.

הצגתי בקצרה מהו אקזיסטנציאליזם, בעיקר זה החילוני לעומת הדתי-אמוני, מה הנחות היסוד (אין תכלית לקיום, חוסר משמעות, אין אפשרות להגיע לאחדות, אין זהות קבועה, אין מהות ואין היררכיה של ערכים, קרי המוסר במקרה הטוב מוטל בספק, ובמקרה הרע פסול לגמרי). מכאן המשכנו לפילוסופיית האבסורד ותחושת האבסורד שאותן  מציג קאמי במיתוס של סיזיפוס, אבל יותר מכך, שהשאלה המרכזית שלא נשאלת עד כה בפילוסופיה והיא שאלת ההתאבדות, עם הנחות היסוד לעיל, למה לא להתאבד? אמרתי לכיתה שהתלבטתי אם ללמד אותם את זה, שהרי הם בני עשרה, ויש משהו מאוד כובש באקזיסטנציאליזם בגיל הזה ובטח על עם ההורמונים והעליות והמורדות של העשרה, חשוב לי שייקחו בפרופורציה ושלא הכול נגמר בשיעור וכולם לאחר מכן הולכים לסופר פארם עם מרשם קבוצתי לכדורים נגד דיכאון או גרוע מכך. דאגתי לחזור על הבהרה מסוג זה מספר פעמים לאורך השיעור, לאור הפרצופים שלעיתים היו מבועתים אך מרותקים (והקשב היה לאורך כל השעה וחצי ללא יוצא דופן).

הסברנו למה הנחות היסוד השוללות את המטאפיסיקה (עמדות ניטשה והאתיאיזם המתפשט), בהכרח מובילות היישר למשרפות (אהם אהם), אבל למה אנו אכן שוללים את האל או שופטים אותו, כן-כן, זה לא עניין של האם קיים או לא, אלא האם הוא טוב או לא, קאמי כמו איוואן קראמזוב פוסל את האל בשם הצדק. אבל אליה וקוץ בה, איך אפשר לשפוט בשם הצדק כאשר צדק הוא מושג שמלכתחילה מגיע אלינו מההנחה של אל וסדר קוסמי-מטאפיזי? כאן מתחילה כל הבעיה: מה על האדם לעשות? מהו? האם אפשר לבסס אתיקה אובייקטיבית כלשהו? אם הנחות האבסורד הוא שהמוות הוא אבסורדי לחלוטין מכיוון שאין תכלית ואין חיים אחרים ואין שום משמעות, והוא הדבר היחיד שוודאי, ואנו יצורים מוגבלים שכלית מלכדי להגיע לתשובות חד משמעיות וידיעה אובייקטיבית, ולמעשה תמיד בחוסר אחדות עם העולם, קרי ניכור תמידי ואף נצחי, אז לאן לעזאזל הולכים מכאן? זה המצב האונטולוגי, לא עניין מטאפיזי ולא עניין של פרשנות (כביכול). האם נצא ב"אוה" (איזו מילה יפה זו), כל מהותו היא שהוא יצור שדרוש משמעות, אבל משמעות לעולם אינה בר השגה, זו תשוקה קורעת לב כפי שקאמי תיאור אותה. אבל האדם שמחפש משמעות, הוא גם זה שיוצק משמעות לעולם, ומכאן הוא-הוא שמעניק משמעות לחיים בעצם החיפוש אחר משמעות בידיעה שאין באפשרותו להשיג אותה. מצאנו חיוב ראשון לחיים. אך שוב, איך אפשר לומר שיש משמעות לחיים על בסיס הטענה שאין להם כל משמעות? זו הסתירה של האבסורד, סתירה שמעניקה ערך לחיים האדם.

נמשיך, אבל איך בכלל אפשר לצאת לדרך אם ההנחה שאין לנו חירות (לא פיזית, לא חברתית, לא ביולוגית)? החירות היא ההבנה שאין לנו חירות, ועדיין לומר לא למצב שכזה. חירות מתחילה בשלילה, אבל שוב רק מתחילה שם, היא ממש לא נגמרת שם, ואף אסור שתיגמר שם. מאידך, כל דבר שנתפס כיעד או תכלית, קרי דבר קבוע, גם הוא-הוא הרס החירות. זה היופי בקאמי, הוא הבין את הסכנה בספקנות ושלילה מוחלטת, וגם את הסכנות באידיאולוגיות (אם לאומיות, אם פילוסופיות ואם חברתיות), ונו, איך אדם שחווה את המאה ה20, לא יכול שלא להבין ולראות זאת?

אז איך חיים עם האבסורד ולא בורחים להתאבדות פיזית או מטאפיסית? שומרים על המתחת לעיל, לעולם לא ליפול לאשליה וגם לא לקבל את המציאות כפי שהיא. להבין שאחדות אינה אפשרית ומכאן שאי אפשר לכפות על החיים ועל אחרים, ולבסוף את החיים חווים מניסיון לניסיון וגם שופטים אותם, השכל פשוט לא מספיק לחיים ולשיפוט.

המרד מתחיל כאן, להגיד לא לתנאי הקיום ולחיות למרות זאת, בסוף זה גם יותר מכך, לפעול נגדם בידיעה שלעולם לא ננצח אותם. המשך יבוא.

כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד:

הגיע הרגע הזה שבו ארבע(!) תלמידות מכיתתנו מספרות לנו על תהליך כתיבת עבודת הגמר, כל אחת על נושא אחר ומנקודות מבט ייחודיות ששייכות רק לה. הנושאים היו מרתקים: צדק או נקמה בנובלה מיכאל קולהאס, מגנים אנושיים במלחמה, סיפורי חניכה אצל קנז, כהנא-כרמון וקסטל-בלום ולקינוח: עתידנו לאן? אוטופיה או דיסטופיה? אלטנוילנד מול דולי סיטי. ההתרגשות הייתה רבה, גם של ההורים הביולוגיים שהביעו זאת לאחר שהסתיים, ״לא האמנתי שהבת שלי שמגבירה מקצועות ריאליים יודעת לדבר על פילוסופיה וספרות כל כך יפה״. אכן גאווה. כל אחת ואחת מהן נדמתה כמרצה צעירה שזה עתה התקבלה לשנתה הראשונה באוניברסיטה. היכולת לתמצת נושאים מורכבים/רומנים שלמים למצגת, להציג אותם בצורה קוהרנטית ושוטפת ובעיקר - להצליח לא לשעמם לרגע, הייתה יכולת מרשימה שנדמה שכל הנוכחים היו שותפים לה. יש קסם ברגעי הנחת האלה שמגיעים לאחר מאמץ ממושך. כל הכבוד לתלמידותינו!

בחלק השני התכנסנו בכיתה לדברי סיכום, ותכננו בהתרגשות את המפגש הבא שיערך בבאולינג!