אוניברסיטת בן גוריון 15.04.2026

שבוע 21 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

פתחנו בשמחת התחדשות המפגש וכל אחת סיפרה איזה מקרר היא היום, שאלתה של סשה שנעשתה למסורת.

אחר כך הכרנו את כתב העת של דרך רוח המאוורר, ועוד קודם - מה זה בכלל כתב עת. קראנו יחד את הקול הקורא והקדשנו זמן לכתיבה לגיליון (רעיון מעולה שגנבתי מדניאל וענבל! - תודה). הכתיבה נענתה ברצון נלהב אפילו מהמצופה, ויש כבר כמה וכמה טקסטים שעומדים להישלח.

אחרי ההפסקה התכנסנו ללמוד קאנט, אבל ההיענות לכך הייתה כבר חלקית בשלב הזה. אז הצעתי הצעה נועזת שלשמחתי אושי -- כמו שאושי -- אסף בשמחה: בוא נמצא מילה אקראית בתוך ספר, ונעשה ממנה פילוסופיה. מתניה שלף ספר.

טליה אמרה למתניה לעצור בעמוד 67 שורה 6 מילה 3, והמילה - בעיה. והנה לנו שיעור על בעיה. ובזנב האחרון של השיעור עוד הספקנו לדבר גם על זיכרון ושואה.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

רצף הלמידה נקטע בגלל המלחמה ובגלל חופשת פסח, ואצלי גברה הדאגה מפני התפזרות ונתק בין החומרים שלמדנו. רציתי לשקף לתלמידות איזשהו קשר בין נקודות שונות שדיברנו עליהן לאורך השנה, להראות את המהלך שניסינו לעשות ואת הקשר בין הנקודות השונות שהתעכבנו עליהן לבין שיעורי פילוסופיה השנה. התחלנו בקריאת השיר "We Real Cool" מאת גוונדולין ברוקס. לא התעכבנו על ניתוח שלו, אבל כן ביקשתי שיחשבו על השימוש בגוף ראשון רבים, ועל האפקט שלו בתוך השיר. מי בעצם הדובר או הדוברים? האם הם מדברים יחד, או שיש קול אחד שמדבר בשם הקבוצה? ואם כן, מה הוא עשוי לקדם או להסוות. קיוויתי שלאורך השיעור השאלה תהדהד ואולי יצוצו לה תשובות שונות.

ביקשתי מהתלמידות להביא לשיעור מחשבה בדבר יצירה כלשהי שהן מכירות, ומזהות בה קשר כלשהו לאתיקה. כל סוג של קשר. היו תשובות מעניינות: "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון, עלילות יוסף בתנ"ך, הסדרה כראמל (תרומתה של תמר) והסדרה שיימלס. הצבעתי על כך שקל לנו לזהות סוגיות אתיות בתוכן היצירה, אבל שמעניין לבדוק באילו כלים היצירה משתמשת כדי לפעול עלינו, לא רק דרך דיבור גלוי, ולהכניס אותנו למעין מצב של שיפוט מוסרי. הצעתי כמה דוגמאות, וחזרתי אל "האורח" של קאמי והקשר שביקשתי להראות בו בין הסוגייה המוסרית שעולה מתוכן הסיפור, לבין עיצובו של קול המספר שמוביל אותנו לתחושת האבסורד עצמה, ולא רק לדיבור עליה. בנקודה הזאת הזכרתי לכיתה פסקאות מתוך "סיפור אינו משקף" של ס. יזהר, שקראנו ממש בתחילת השנה, ורציתי להראות שמה שבתחילת השנה היה מעין קריאת כיוון כללית לחפש ביצירה את שיתוף הפעולה שבין תוכן ומבנה, היום אולי נראה לנו קונקרטי יותר, למשל דרך הדוגמה של עיצוב קול המספר.

לפני כמה שיעורים ביקשתי מהתלמידות לכתוב תרגיל כתיבה שסבב כולו סביב מידת מהימנותו של מספר. חזרנו להגדרת המשימה הזאת, וניסיתי למקם את הנושא ביחס לסוגיית המספר באופן כללי, כמעין המחשה קיצונית שלו ודרך לזהות טוב יותר את ההפעלה שהיצירה עושה לנו באמצעות הרטוריקה. כדי לחדד את העניין השווינו בין כותרות עיתונות שעוסקות בידיעות דומות, מתוך כלי תקשורת שונים. בחנו את בחירת המילים בכל כותרת וניסינו לאפיין את המסרים שעוברים בכל אחת ואת האפקט של הנוסח עלינו הנמענים. בסטייה קלה הצידה מהמדיום הספרותי, ואחרי שהרבה זמן רציתי להגיע ליצירה הזאת, הצגתי בפני הכיתה את יוקו אונו וצפינו בעבודה "Cut Piece". הצגתי כמה שאלות שעולות מהמופע: מי בעבודה "מספר" ומי "דמות"? מי בעל הכוח ומי מופעל? מה זה הצלחה ומה זה כישלון של המופע? האם למביטים מהצד יש אחריות, אשמה או זכות? שמחתי מאוד שהצפייה עוררה תגובות. היו תלמידים שהרגישו לא נוח לצפות, היו שכעסו ממש, היו שביטלו את היצירה כלא יפה, והיו שהתעניינו במתינות. דיונים כאלה מזמינים סערות כגון "מה אמנות אמורה לעשות", ולי כמורה היה מסקרן לנסות מצד אחד לעודד את ההתלהבות מהנושא, ומצד שני לעמוד על כללי הקשבה פתוחה ומכבדת, בלי להתרגז יותר מדי.

לפני חזרה לרצף החומר, כלומר למיל ולקפיצת-זמן נוספת, צפינו בסרט קצר בשם "Alternative Math", של דיוויד מדוקס. נזכרתי (תמר) בסרט בעקבות המשימה שעדי נתנה לנו ובחסותה הצדקתי את הצגתו. הסרט מראה בפחות מעשר דקות איך מורה לחשבון מפוטרת על רקע ההאשמה בשנאת ילדים, ברדיקליזציה שלהם ובהרס הבטחון העצמי שלהם. הנה כמה מהסוגיות האתיות שתפסו תלמידותים: הערך של דברי אמת לעומת דברי נועם, התפקיד של מורה ושל תלמיד, הכוחניות הגלומה בחשיפה של אינטראקציה פרטית לקהל ציבורי, הערך של לוגיקה והישמעות לה. מבחינת עלילה הכל מתחיל מילד שנכשל במבחן בחיבור, כי הוא כותב את המספרים אחד ליד השני במקום לסכום אותם. הוא מגיע לקבול על הציון שלו והמורה מנסה להסביר ולהדגים לו את התשובה הנכונה. אותי תפסה העובדה שנראה שהילד מיד משתכנע ש-2+2 אכן שווה ל-4, והוא בכל זאת מתעקש לנהוג כמי שחושב שהתשובה היא 22. הסרט מדגים בעדינות איך שיקולים אגואיסטיים יוצרים ערעור לא ענייני של מושג ומערערים עוד ערכים ועוד מושגים, באופן לא מבוקר, עד כדי כך שגם עוגנים לוגיים מאבדים את משקלם. פנייה לסמכות או למומחיות לא מועילה במצב כזה. התלמידותים אהבו את הסרט ואת איך שהוא מסתיים: במישור אחד המורה מאמצת דיבור שהמניעים שלו הם לא עמידה על האמת, אבל בזכות קסמי הקולנוע והדקויות של התנהגות אנושית היא דווקא ממחישה את כוחם של ערכיה. ביקשתי מהכיתה שיקשרו את הסרט גם לנושא שלמדנו וכך הגשמתי את המזימה שלי – לחזור לאתיקה סוקרטית ולכנות שנדרשת מאיתנו בחקר משותף של האמת. אחרי שאחת התלמידות ניסחה בשבילנו את הקשר שהיא ראתה לסוקרטס, קראנו ציטוט קצר מהתיאיטיטוס, על ויכוחים לשם ויכוחים ועל ויכוחים לשם הגעה לאמת, ועוד פרגמנט קטנטן מהגורגיאס על אהבתו של סוקרטס להיות מופרך, ועל הזכייה באהבתם של ידידים-תלמידים. אני הבטתי בעיניים בורקות בציטוטים בעוד שהתלמידותים קבלו על עצם סוקרטיותו של סוקרטס, וטענו שהוא בטח לא באמת חושב שמישהו אי פעם יפריך אותו, או שהוא טועה אם הוא חושב שהוא לא ירגיש "דיסוננס" אם יפריכו. ניסיתי לסבר שאהבת האמת היא אהבת ההפרכה, או לפחות אהבה להימצאות בסכנה ממשית להיות מופרך. זה הביא אותנו לכמה סוגיות: דיברנו על זה שזה אפשרי להרגיש שהאגו נחבל ובכל זאת "השכל יבין" שהוטב לו, דיברנו על הפוטנציאל המניפולטיבי של רטוריקה (ועל כך שזה בכל זאת רק פוטנציאל), ותוך כך גם על ביטויים שגורים כמו "תעשה את המחקר שלך" או "educate yourself" – שדורשים יותר מהכל את העמדת עמדותיך "בסכנת" הפרכה. בסוף הבאתי תמיכה גם מפופר בדמות עקרון הניתנות להפרכה. משם חתכנו לדיון בתועלתנות, בתובעניות שלה, שמתבטאת בין השאר בכך שתועלתנות לא משאירה מקום לפעולה הירואית. בהמשך לדיון הקודם הדגשתי שחשוב לנו שתיאוריה אתית לא "תעלים" מושגים שהם חלק מהותי מהשיח האתי שלנו – למשל אם עקרון אתי לא משאיר מקום להירואיות אז אולי תיאוריה שהוא בליבה לא "עומדת במבחן המציאות". התחנה הבאה הייתה חזרה לניסוי המחשבה של נוזיק שעסקנו בו במפגשים הקודמים – כמבחן מציאות-מדומה אולי – אבל נגמר לנו כמעט כל הזמן. כדי לנצל את הדקות האחרונות צפינו בסרט נוסף, קצר יותר, מצויר, ללא מילים: El Empleo של פטריסיו פלאזה וסנטיאגו גראסו. נפרדנו לעת עתה ללא דיון. יהיה מעניין לראות בהמשך איך תיאוריות אתיות שונות יכולות לסייע לנו להוציא ממנו תובנות שונות.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) חזרנו ללמוד פרונטאלית, וגם גם חזרנו לניטשה, אמנות ואסתטיקה, נושא השיעור האחרון שלפני תחילת המלחמה. למעשה, התחלנו מחדש את הנושא. הצגתי את התחום הזה של פילוסופיה ותיאוריות אמנות, מהי אסתטיקה, ואיך ניטשה הוא הוגה משפיע וחשוב ב"ז'אנר" ואיך הוא עצמו מציע שתי תיאוריות אמנות הפוכות לחלוטין זו מזו. נתחיל בראשונה והמוכרת וזו התיאוריה שאותה פרש בהולדת הטרגדיה, הטקסט שהפך את ניטשה למפורסם ומוכר עוד בחייו. הזכרתי, שניטשה הגיע מרקע של לימודים קלאסיים ופילולוגיה, ולכן יותר ראה עצמו כ"מבקר תרבות" מאשר פילוסוף (במובן של הוגה אנליטי). תובנה זו חשובה עבור הבנת הגישה של ניטשה לאמנות ולנושאים פילוסופיים בכלל.

דבר נוסף שביקשתי לעשות, דבר שהתחיל בשיעור הראשון של יעל וסיום הקריאה בבין לילה ובין שחר, הוא חיבור לרעיונות הניטשאניים (והביקורת עליהם), בטח בחלק האחרון של הספר ובדמותו של פסח , לבין דמות הסאטיר החשובה אצל ניטשה והחשיבות שלה בתיאורה של ניטשה על אמנות בהולדת הטרגדיה.

ניטשה טוען שיש שני כוחות יסוד המקיימים ומתחזקים את העולם: הכוח הכאוטי, חסר הסדר ,הגולמי, האימתני, הכאוטי, השברים ללא אחדות, אותו הוא מכנה הכוח הדיוניסי, על שם דיוניסוס האל שבותר עם לידתו על ידי הטיטאנים וחזר להרכבה ולחיים, והיה לאל היין, התיאטרון והמין. הכוח השני הוא הכוח של הטלת צורה, סדר, ייפוי, כללים וחוקים, השאיפה לשים צורה על תוכן סורר, כוח זה מכנה ניטשה הכוח האפוליני על שם אפולו, אל הנבואה, אל המרפא, אל השמש, אל המוזות ועוד.

בעוד הכוח הדיוניסי הוא-הוא מהות העולם והקיום, הוא חייב את הכוח האפוליני כדי לבוא לכדי ביטוי והופעה, קרי אסתטיזציה.  להנחת הכוחות הללו מספר השלכות מטאפיזיות ואסתטיות. הראשונה היא שלקיום איך ערך אובייקטיבי או עיקרון יחיד ומאחד. שהרי אלו שני כוחות חסרי כל תכלית חיצונית להם, וכל אחד מושך לצד שלו, והמתח ביניהם הוא שיותר את התופעות, כלומר הוא-הוא האסתטיזציה של הקיום והעולם. הכאוס צריך את הסדר כדי להשתמר ככוח כאוטי, והסדר חייב את החומר הסורר וחסר הגבולות כדי להטיל צורה ולייפות.

חזרתי על ההשלכות הקיומיות והאתיות, ובראשן היא שלעולם אין משמעות, אלא רק ערך אסתטי בלבד. הזכרתי את הדיון שעשינו בשיעור שלפני המלחמה. כך גם על ההבהרה שהאסתטי אינו הכוונה רק למשיכה ליפה או משיכה מעין ארוטית או מיני (כלומר העולם לא נולד מאיזה ארוס, אהבה, אלא סתם יצר מציצנות אם נקרא לזה כך), אלא כל דבר שנושא חן, תופס את העין או את החושים הוא אסתטי, כלומר פעולה או התנהלות או מחשבה של חיינו מנוהלת על פי ראשוניות האסתטי ולאחר מכן הרפלקסיה על כך. האסתטי הוא שעורך היררכיה ביחס לתשומת הלב והמודעות שלי.

העולם עצמו הוא אסתטיזציה, כלומר הגעה לכדי נראות, תדמית או דמות. וזה הדבר היחיד שמהווה ערך לקיום שלו (כתוצר של המתח המפרה בין שני כוחות היסוד).

לאחר מכן עברנו להבחנה בין שני סוגי האמנות, אמנות אפולינית והאמן האפוליני, ואמנות דיוניסית והאמן הדיוניסי. בעוד האפולינית שזה למעשה פיסול וציור היא רק תדמית של תדמית, חלום של חלום ובכך רק ריחוק יותר ויותר מהדבר עצמו למרות ההנחה של "תפיסת הדבר" קרי המציאות. ואילו דווקא הדיוניסית, שהיא למעשה מוסיקה ובדמות האמן הדיוניסי העוסק באישי, באני, שהוא למעשה האני האוניברסאלי דווקא מתוך עיסוק סובייקטיבי ואישי לגמרי, היא-היא זאת שנוגעת הכי קרוב ובקשר בלתי אמצעי בדבר עצמו, זאת דרך הרגשה ולא ידיעה אנליטית או תפיסה ויזואלית. דנו בכך, הסברנו למה, הקשנו, ניסינו לענות והיה באמת פורה, מעניין ועבורי כיף לחזור לדבר על הנושא הזה וללמד אותו.

(יעל) גמרנו לקרוא את "בין לילה ובין שחר". עשרת העמודים האחרונים גדושים באירועים דרמטיים, ולשמחתי הזמן הספיק לנו גם לקרוא וגם להספיק לדבר על האירועים - מהמקלחת המשותפת של הבנים שמתגלגלת מטקס התבגרות כפוי שהנערים מובלים אליו כצאן לטבח לחוויית "יחד" אקסטטית, דרך מפגש רומנטי(?) מפתיע בין פסח ונעמי, קרינג' מרסק והשפלה פומבית במסיבת הסיום, ולבסוף הסוף - הו הו הסוף. סוף שנוי במחלוקת.

לאורך השיחה התלמידים הפליאו ליצור קשרים בין אירועי הסיום לבין אירועים קטנים וגדולים לאורך היצירה ונוריאל האיר באופן מרתק את ההקשרים הניטישיאניים שלה. דיברנו על תהליכי ההתבגרות שהדמויות עברו, בעיקר נעמי ואריק, על ההתפכחות הכואבת שלהם מאידאליזציה. וכמובן התווכחנו לא מעט על הסיום ועל האלימות שבו. זה החזיר אותי לשיחה עם יונית נעמן והזכרתי את השאלה שתלמידתנו נועה שאלה אותה: האם (ובאיזה אופן) את יכולה להינות מיצירה שמעוררת בך התנגדות ברמה מוסרית וערכית? האם את יכולה להפריד את ההנאה האסתטית מהשיפוט המוסרי? והזכרתי גם את התשובה של יונית, ששונה מהתשובה שאני הייתי נותנת או מהתשובה הסטנדרטית שבדרך כלל שומעים, והאמת שנורא הפתיעה אותי אז בשיחה: "האמת, ככל שאני מתבגרת, פחות ופחות". דיברנו עליה, על הסיום, כמובן קצת על הסופרנוס כי אם אפשר אז למה לא... אני מקווה שהתלמידים הרגישו כמוני שבשיחה היה מקום לכולם, לשונאים ולאוהבים, למסופקים ולמאוכזבים, ושהיא נתנה איזה ערך לסיום גם אם הדעות חלוקות לגביו. בין השאר - הערך המשמעותי של חיבור לשיעור על ניטשה.