אוניברסיטת בן גוריון 18.03.2026

שבוע 20 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

התלמידים בבן גוריון מחכים לנו. הם מבקשים את הזום. הם מתגעגעים, כך הם אומרים, וזה מחמיא ומחמם לב. כנראה שאנחנו עושים משהו נכון ומתאים ונותן.

מקווים.

בחרנו לדבר על קדושת החיים.

בימים של מלחמה; של טילים והפצצות ומוות מסביב ופציעות.

אבל בפילוסופיה כמו בפילוסופיה, אנחנו בודקים את המושג מכל הכיוונים.

מתחילים מדיון בהבדלים בין דאונטולוגיה וטלאולוגיה, וזאת מבלי להגדיר את המושגים.

אנחנו מציגים סיפורים בעלי תוכן שמדגימים את ההבדל.

"זו בעיית הקרונית", אומרת תלמידה, וצודקת.

לא, בעיית הקרונית אבסטרקטית, וכאן המציאות מלאת פרטים וסייגים ומורכבויות, כך תלמידה אחרת, וגם היא צודקת.

הדיון מתחלף: מהנושא של דאונטולוגיה וטלאולוגיה, למעמד של דוגמאות בפילוסופיה.

מאתיקה לפילוסופיה של הלשון?

בכל מקרה, אנחנו עוברים לסיפור אחר: על חולה שעומד לאבד את משמעות חייו ולהפוך משותק כמעט לגמרי.

האם כל חיים ראויים?

התלמידים חלוקים, ונוצר דיון.

אנחנו מגייסים את הסטואים והתלמידים מביאים דוגמאות מהחיים.

כאשר אנחנו מותשים מאזעקות ומהוראה, הם נשארים...ורוצים עוד........

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

גם השבוע היה לי נעים ופורה מהמצופה מזום מלחמה, לכל אורך המפגש. את החצי שלי התחלתי (תמר) בליקוט זכרונות ממיל ובחזרה לחלק מהציטוטים שקראנו בשיעור הקודם. דרכם דיברנו מעט על הכשל הנטורליסטי, על מושג הקונסיסטנטיות וכמובן גם על תועלתנות. הקדשנו זמן לסבב שאלות "מאולץ" במובן החינוכי של המילה – רק רבע בערך מהתלמידותים העלו שאלות, אבל היה מאוד מעניין ובתחושה שלי מועיל – למשל נדרשנו להבחנה בין תועלתנות-פעולה ותועלתנות-כלל, בין רגש לחוויה ולפעולה. אחר כך הצגתי מחדש את מכונת החוויות, בצורה ש"חוסמת" כמה מהכיוונים שחלק מהכיתה לקחו ביחס אליה בשבוע שעבר, וביקשתי מהתלמידותים לענות בכתב על שאלה רק קצת שונה מהשבוע שעבר – האם היו מתחברים/ות למכונה מעכשיו עד סוף חייהם, והכי חשוב – למה? סבב התשובות היה מעניין לפחות כמו סבב השאלות. דרכו גילינו שלכמה וכמה תלמידותים היו אינטואיציות לגבי החשיבות של חופש, אמיתיות ויכולת בחירה לחיים שהם בעיניהןם רצויים או אף ראויים – וגם אינטואיציות לגבי האופי של ההתחברות למכונה שהופך אותה למגבילה של כל אלה. בזה סיימתי את השיעור שלי, שאיכשהו עבר לי מהר וקצת "אוורירי" ממה שציפיתי. כפי שעדי מציינת כאן בהמשך, היא הרחיבה את הדיון בתחילת השיעור שלה וקשרה אותו בכמה שאלות קונקרטיות. בין השאר עדי עודדה אותנו לבחון את הקשר בין המודעות שלנו לציפיות סביבתיות אפשריות לבין האופן בו אנו נוטותים לענות על שאלות כמו שהעליתי, וגם קשרה את זה בהיותנו מכילותים רשויות שונות שעולות מהן לפעמים המלצות שונות לפעולה או לביטוי. מתבקשת השאלה האם רק חלקן יכולות לקיים משהו שמזוהה כחופש. פנינו מועדות ליעדים סוקרטיים-קאנטיאניים בכיוונים דומים.היה מאוד מעניין להקשיב לתשובות שהתלמידות נתנו לשאלה של תמר בנוגע להתחברות למכונת החוויות של נוזיק, ולנימוקים שהם סיפקו. פתחתי את החצי השני בכמה שאלות המשך שהדיון עורר בי, אבל נראה לי שהיה קשה לעניין בהן גם את התלמידות. אז אחרי קצת שתיקה נואשת פניתי להתייחסות למשימות שהן הגישו על המאמר של א.ב. יהושע, על ״האורח״ של קאמי. רציתי להראות להן צורת קריאת מאמר שתסייע בזיהוי שלד של טקסט עיוני וחילוץ רעיונות מרכזיים מתוכו, אז עברנו יחד על הטקסט כולו, אחרי שסימנתי בו משפטי מפתח, שאלות מרכזיות, וניסיתי להחצין בצורה ברורה יותר את המהלך שבו, ולהבליט אותו מתוך שפע המילים. קשה לדעת בזום - הן איתי? הן שומעות? מקשיבות? בדמיון שלי, עבודה טכנית כזאת היא חשובה ומועילה גם. מצד שני, מלחמה וזום וקשה להתרכז, אז אולי זה גם מאוד מייבש. מצד שלישי, לפעמים נחמד שפשוט ״אומרים לך״ בשיעור, ולא מפעילים אותך ומנסים לשעשע. לא יודעת! נשארתי עם הספקות.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) לאחר השיעור המוצלח של שבוע שעבר על שירי מוות, ובעקבות זה שזהו שיעור אחרון לפני חופשת הפסח, החלטתי להניח כרגע את ניטשה בצד (נחזור אליו לאחר חופשת הפסח), ולהמשיך עם עניין הסופיות, מוות וההסתכלות על החיים עצמם מנקודת המבט הזו, דווקא למי שביב' ומסיימים שלב גדול בחיים ומתחילים אחד גדול אחר. הנושא שבחרתי גם כך הוא חלק מהסילבוס, רק לזמן מאוחר יותר. הנושא הוא זקנה, או ליתר דיוק הזדקנות, והיחס של הפילוסופיה למושג הזקנה. מה זה אומר? השאלה היא מה קורה בעת זקנה, מה הבעיה ומה מאתגר בה מבחינה קיומית או פנומנולוגית.

התחלנו בסיפור פרוזה קצרצר של בודלר על זקנה הפוגשת בתינוק, ולמרות המאפיינים המשותפים להם (חוסר שיער ושיניים), שמנסה להיות חביבה לתינוק ולהצחיק אותו בהעוויות פנים, אבל התינוק מגיב בבהלה וצרחות. בודלר מצביע במודע או לא מודע, שמה שבשליטתה של הזקנה (הכוונה, החיבה, התקשורת), של אדם בוגר, מתנגד במשהו שהוא טהור ואינטואיטיבי וחסר כוונה או זדון, והדבר התמים והטהור דוחה אותה בגלל מה שבלא בשליטתה, הזקנה שלה והמראה המגיע עמו. זו הצבעה על משהו מאוד עמוק  ביחס לזקנה וההזדקנות.

לאחר מכן הצגתי התייחסויות וגישות שונות לזקנה מפילוסופים שונים, וזה מתחיל באפלטון שכמו תמיד, הראשון לגעת בכל היבט פילוסופי, וזה בפוליטיאה בדיאלוג של סוקרטס עם קאפלוס על זקנה.

לאחר מכן הבאתי פרגמנט של אפיקטטוס והיחס לחיים בכלל בגישה סטואית כניסיון להתייחס לזקנה אולי בגישה חיובית כלשהי. אך גישה חיובית מציג קיקרו המהמם בחיבורו "על הזקנה" המציג דיאלוג בין קאטו הזקן לבין שני צעירים השחים על בעיות הזקנה ואיך להתמודד עמן.

מכאן הלכנו והידרדרנו, תפיסת הזקנה כדבר רע וכמחיר נורא של החיים, זה החל בשופנהאואר שסיכם את זה שהחיים הם מתנה, אבל הזקנה היא המחיר שלה, ועברנו ליהלום שבכתר, ז'אן אמרי בספרו על ההזדקנות וההבחנה שהוא עורך בין זקנה (מצב ושלב), לבי הזדקנות (תהליך של הידרדרות ושונות תמידית, החוויה עצמה). עברנו על חמשת הגורמים עליהם הוא מצביע שהם הבעיות בזקנה ולמה היא ראה, ואין תקווה לה או אפשר להציע נחמה עליה.

הסברתי לכיתה מה השאלות שרציתי לעלות בשיעור הזה, ולבסוף חזרנו לאמרי, לציטוט שלו, ולקחתי את זה דווקא לכיוון חיובי והמסר שאני מבקש להעביר לכיתה ושייקחו איתם לחיים אחר יב', וזה איזה "אני" נזכור כשנהיה זקנים, כאשר כל שיישאר לנו זה לספור את הזמן וזיכרונות, איזה אני נתפוס כאנחנו, אולי מתקופה כלשהי, מגיל, מפעולה וכך הלאה. ואולי משיעור זה, כל אחד ואחת  תוכל ותשכיל להסתכל קדימה על החיים הלאה ולתכנן אותן על פי השאלה מיהו האני הזה שהוא באמת אני. כך, כשאגיע לגיל זקנה, אסתכל עליו ואהיה גאה או מרוצה או לפחות להסתכל עליו במבט אוהב, כלומר שלא רק שהיה ערך לחיים, אלא עדיין יש להם ערך.

(יעל) בשל עייפות הזום ושלל מחויבויות התלמידות חזרו מההפסקה בנוכחות מצומצמת ביותר. התכנית הייתה לעבוד בקבוצות על פרזנטציות והבנתי שאני צריכה לשנות אותה. אז התחלנו לדבר ולחפש המלצות לטקסטים ש"עוזרים להתמודד עם התקופה". הסיבה: התבקשתי בעצמי להביא טקסט כזה לפגישת זום שתתקיים מחרתיים, ואין לי שום רעיון. כמה הצעות שעלו גילגלו את השיחה שלנו בכיוון השאלה מה בכלל עוזר להתמודד עם התקופה - תקווה? תחושה שכולנו בסירה אחת? התנגדות? אחיזה בנורמליות? היה נחמד לדבר ולשמוע והתלמידות (ונוריאל) שיתפו פעולה, אבל בדיעבד אני מרגישה שאולי מעט התלמידות שהגיעו דווקא כן היו רוצות ללמוד משהו (אגב אחיזה בנורמליות), ואולי זה פס