אוניברסיטת בן גוריון 14.05.2025

שבוע 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:

הגעתי (תמר) לכיתה כמעט נרגשת לקראת העיסוק במושג הזהות האישית אצל לוק, ומהאופן בו הוא ממחיש את ההבדל בין שיטות העבודה הפילוסופיות שלו ושל דקארט. הכיתה הייתה אמנם עשירה במוחות אבל דלה בתלמידות.ים. עוד לא היה לנו מפגש עם נוכחות נמוכה כל כך וקצת התבאסתי, אבל למרבה המזל גם שמחתי לראות את מי שהצליחו להגיע. התחלנו בדיון איטי על ההבדל בין להיות רציונאלי ללהיות רציונליסט, כדי להזכיר את החלוקים במחלוקת שהתחלנו לראות בשבוע שעבר בין רציונליזם ואמפיריציזם ולקשור אותה בערכים (באיך נכון ואיך ראוי). דיברנו על מושג האידיאה כפי שהיא עולה מדיונים של דקארט כמו אידיאה של "אני שהוא דבר חושב" שעסקנו בה לא מעט, וגם כאלה שרק הזכרנו מרחוק כמו אידיאה של דבר מושלם או של אלוהים. אין לנו הקשר היסטורי-פילוסופי למילה אידיאה כי עוד לא הלכנו מהלכים של אפלטון, אבל לוק עושה עבודה טובה ומתחשבת של הבהרה בפרק הראשון של הספר השני ב"מסה על שכל האדם". אחר כך קראנו כמה משפטים של לוק על אידיאת הזהות בכלל, ואז ראינו שלוק מסכים עם הדיאגנוזה שלנו מלפני כמה שבועות – כשעסקנו בספינת תסאוס – שהדיון בזהות של ספינות ובזהות של מלחים הוא לא דיון אחד. אבל הטקסט בכל זאת קשה, והדיון לא שבה כמחצית מהלבבות שבחדר, אז הקדשנו זמן להכנסה להקשר. נזכרנו בדברים שאמרנו בזמנו על מובנים של זהות ואיך בוחנים שאלות כאלה, ומשם כמעט הגענו לדברים שלוק אומר על הזהות האישית אבל עוד לא. סיפרתי גם שהבירור של נושא הזהות האישית חשוב ללוק בין השאר בגלל שבכתבים אחרים שלו הוא עוסק במושגים שהם אולי אטרקטיביים יותר כמו ממשל צודק ושכר ועונש. נמשיך לזהות אישית במפגש הבא.היינו מעטות היום, תהיתי איך זה ישפיע על תכנית השיעור, בתקווה שדווקא הערעור של ההרכב הרגיל, המלא בדרך כלל, יזמן שיחות חדשות אולי קשרים חדשים בין תלמידות שעד כה לא דיברו זו עם זו, אולי קצת יותר חופש להתבטא בכיתה. האם זה קרה? לא בטוחה שכן, לא בטוחה שלא.ביקשתי מהתלמידות בבית לרשום שבע נקודות, תחנות שדרכן ירצו לעבור בכתיבת המסה שלהן. לא הייתי בטוחה שההנחיה היתה ברורה דיה ושהן באמת יעשו את המשימה, לכן הופתעתי, שמחתי והתרשמתי כשגיליתי שהן אכן רשמו תחנות כאלו.

כל אחת ציינה אותן והן היו מוצלחות מאוד, מובחנות מהשאלות שחברות הכיתה שאלו אותן ב״מטר השאלות״, תחנות שבהרבה מהמקרים כללו גם רצון לבדוק - מידע, מושג, חומר. פנינו להתקדם בקריאה של ״ידוע שהתימניות חמות במיטה״ מאת יונית נעמן. לא הייתה לי תכנית מסוימת בקריאה הזאת, משהו שרציתי להעביר דרכה, ובעיקר רציתי שלצד היכרות עם אחד ממופעי המסה נוכל גם קצת לשמוע את התלמידות מדברות על סוגיות שאולי ואולי לא מעסיקות גם אותן.  אחרי קצת קריאה פנינו לכתיבה, וכל תלמידה התבקשה לבחור או שאלה שהומטרה עליה או תחנה שהיא עצמה ציינה, ולהמשיך לכתוב את הטקסט מתוכה.

כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:

נוריאל - זו תחושה מוזרה לחוש הישג או ערך מכך שגרמת לכיתה שלמה לצאת בדיכאון והרהורים שמערערים את עולמה. מוזרה ככל שתהיה, זו תחושה טובה בסופו של דבר. מי גרם לדיכאון? ניטשה יקירינו. היום התחלנו ללמוד היום את עקירת המוסר על כל גווניו והמהלך ההרסני/משכר/משקר/מהנה/חיובי/שלילי/כואב/יפה/מרומם נפש במעבר לטוב ולרוע; בקיצור... ניטשה.

ביקשתי להציג קריאה והבנה מורכבת של ניטשה ולא קריאה ילדותית ופשטנית כפי שנעשה בהרבה מקומות, כולל במוסדות האקדמיים. הרשיתי לעצמי ללעוג לאלה שקוראים אותו כך.

התחלתי במבוא על ניטשה שהיה אמור להיות קצר, אבל אי אפשר היה באמת לעשות אותו קצר. הצגתי את השפעתו העצומה על התרבות שאנחנו מכירים על כל גווניה, על המוסר, על הפילוסופיה, על האמנות, על הלוגיקה, על צורת הכתיבה הפילוסופית, על הסוציולוגיה והפוליטיקה. יותר מכך, השפעתו  של האיש שניפץ (או ניסה לפחות), את הפילוסופיה התיאורטית והלוגית, את המדע, הנחיל תיאוריות שלמות שפילוסופים וחוקרים עשו מזה קריירה (דה סוסיר או פוקו למשל), מבנה הכוח של הקיום (שממש לא חייבים לקבל), משחקי השפה, היצרים החבויים מעבר לכל תיאוריה או אידיאולוגיה או כלל או ערך, והקריאה לחיים של יצירה ושפע (הגביע העולה על גדותיו). בהקשר שלנו, אתיקה, זה הניפוץ הסופי של פרויקט הנאורות וניסיונו להשתית מוסר אובייקטיבי ומכאן כללים אובייקטיבים. ניטשה הביא את הפער הבלתי ניתן לסגירה, והמחיש אותו וקיבע אותו בצורה הכי עוצמתית שיש: הפער בעקבות חיסול כל סמכות מטאפיסית למוסר (בתכלס דת והאל), לבין השלכת התפיסה הטלאולוגית של העולם והמידות הטובות (כלומר ייעודו של עולם ואדם). אי אפשר ללכת לסובייקטיביות כמקור והבסיס, ולחפש משהו שייתן לב תוקף אובייקטיבי. ניטשה חייב את כולם, לא משנה מי, אלו שמסכימים עמו לגבי המוסר או לא, להתייחס לטענות כבדות משקל. התייחסות שמגיעה הרבה פעמים לכדי גיחוך או אבסורד אצל הוגים פוסט מודרניים.

השלב שבו התרכזנו עד סוף השיעור הוא עקירת המוסר משורשו ובכל צורה. חשיפת המניעים של אלו המטיפים למוסר כזה או אחר הם תמיד רגשות, כאשר התיאוריה שנבנית באה לשרת אותם, כלומר שירות של אינטרס כזה או אחר; אם זה הצורך בנחמה לגשר על הפער לעיל, ואם נקם, הנאה אישית, שליטה, פוליטי, חברתי, דתי, פחד וטינה. אך הבה נניח שהמניע הוא טהור, אז מה? האם אותו בסיס בכלל אמיתי, כלומר משהו שאפשר לאחוז בו במציאות? האם יש לו ממשות? אם הוא אמיתי, אבל למה כל הריבים והמחלוקות? אם הוא לא אמיתי, אז איך הוא רלוונטי לחיים עצמם ולמה בהגדרה הופך לכלי שליטה או כפייה.

מפה לשם, קיפצנו לתפקיד הדת, פה זה היה ממש לנעוץ את הסיכה ולהכאיב עוד יותר לכיתה, כן-כן, דווקא הכיתה שברובה המוחלט אינה דתייה ואף ביקורתית ולפעמים מזלזלת ולועגת לה, לקחה את זה קשה. דווקא התלמידות שהכי "פוסט מודרניות" בחשיבה שלהם, ומעצימות את הסובייקטיביזם ומניחות שהכול הוא מוסכמה ופיקציה, לקחו את זה קשה. למה? כי המושגים והתכונות שהדת כביכול כופה או משתיתה בנו, הם-הם הדברים שמקיימים כמעט כל חברה שמבקשת להיות חופשית או ליברלית או שוויונית ומוסרית בצורה כלשהי; מושגים כמו שוויון (בלי האל, אז שוויון בפני מי? אין שוויון בטבע), מצפון (פיקציה כדי לשלוט מתוך האדם עצמו), סמכות מוסרית (זהו, נגמר הסיפור של אובייקטיביות), מסורת וקהילה (מילות קוד לעדריות והיות כולם, כולל הכיתה, עדר. דבר שטרחתי לציין מתחילת השיעור כמה פעמים), חיי אשמה עצמית (שכביכול יש לנו רגש חרטה טבעי) צניעות חומרית והנחה שיש משמעות לסבל דרך דמויות כמו הכוהן והנזיר, כולם המצאות שמשמשים אמצעי שליטה וכפייה.

וואיי-וואיי מה זה עשה. מלא פנים נפולות. אפילו לא ניסו לערער, להתווכח. כאילו הייתה תחושה של תבוסה. זה דווקא גרם לי לסיפוק. שמחתי שלימדתי לפני ניטשה את נושא ושיח הזכויות לאחר התועלתנות והדאונטולוגיה, אם זה היה מול מיל וקאנט בלבד, היה להם קל להתנגד או להניח שהביקורת היא כביכול רק על שני אלה. אז לא! הביקורת היא ממש על חייהן ואורח חייהן של התלמידות. כולנו עדר.

הדיכאון הזה ששרר בכיתה (לאחר השיעור דיברתי עם כמה והם אישרו זו, כלומר היו מרותקות לשיעור אבל יצאו מדוכאות), מבחינתי מהווה מחמאה לכיתה הזו. זה אומר שהם הצליחו להבין את עומק הטיעונים של ניטשה, את עוצמת השבר, את המורכבות, את זה שהן לא משליכות את הביקורת של ניטשה על קבוצות שקל להן (דתיים, חרדים, מאמינים, תנועות פוליטיות וכך הלאה), אלא הסתכלו על עצמן. הדיכאון שמגיע מהצניעות האינטלקטואלית הזו, יביא גם לשמחה ולחיים יותר מאושרים ובעלי משמעות. אני באמת מאמין בזה.

יעל - מי היה מאמין שהמומחים של "חתונה ממבט ראשון" צדקו, ולפעמים לוקח זמן לפתח משיכה? בשבוע שעבר שידכתי לכיתה את הנובלה "סיפורו של מר זומר" ולאכזבתי נראה שהשידוך כושל - הם לא שנאו את זה אבל גם לא הראו סימני התאהבות, והתלבטתי אם להחליף ולסיים את השנה עם יצירה אחרת. החלטתי לתת עוד צ'אנס, ואתמול הצ'אנס השתלם, הקליק נקלק והיה לנו שיעור מקסים!

אני חושבת ש"הפרעת הקשב" של המספר, כפי שאיבחנה זאת באופן מוצלח אדווה, עוררה הפעם פחות בלבול ויותר הזדהות. גם תיאור הלופים המחשבתיים שהמספר נקלע אליהם לפני השינה עורר הזדהות, ואולי גם הדינמיקה המשפחתית שבה כולם מדברים בהתלהבות אבל לא ממש מקשיבים. מה שבאמת אי אפשר שלא להזדהות איתו הוא ההתלהבות העצומה של המספר לקראת דייט החלומות עם בת כיתתו קרולינה קיקלמן, שהוא נסחף כל כך בתכנונו לפרטי פרטים שברור שזה לא יכול להיגמר אלא במפח נפש (למרות שכמה תלמידים ניסו לשמור על אופטימיות). החלק הזה בסיפור גם סיפק הזדמנות לעצירת ביניים: ביקשתי מהתלמידים לתכנן דייט חלומות עם קרולינה קיקלמן בעירם באר שבע, ולשלוח לי באופן דיסקרטי את התשובות - ארכיב מהן חידון קאהוט לשבוע הבא (ובו יהיה צריך לזהות מי תיכנן איזה דייט). 

קראנו גם על העלמה פונקל ועל הגברת פונקל, ועל הדרך לביתן באופניים, וסיימנו בהערה מסקרנת של נוריאל על האופן שבו תפיסת העולם של המספר באה לידי ביטוי בקשייו ברכיבת אופניים. מצפה להמשך.

כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד:

הנבחנות שלא הגיעו ברביעי שעבר הגיעו עתה. ישבו בכיתה והחלו לכתוב. אור השגיחה עליהן טוב טוב. אמרתי שאשוב לענות לשאלות ואספתי את הבאות למפגש שאמור היה להיות חזרה לבגרות, אך יותר ממחצית כותבות עבודת גמר, ואלו שלא העדיפו שלא.

אז צעדנו לכיוון הארכיון. הן בחרו להן ספרי קריאה והתרגשו שלא צריך להחזיר – וליתר דיוק, אסור להחזיר אלא להעביר הלאה. אחר כך פתחנו בשחנ"ש – כך הן הגדירו שיחת נפש רבת משתתפות. הן סיפרו על הגיוס המתקרב ובא. רובן כבר יודעות לאן ויש תאריך מדויק.

אחר כך החלטתי שכדאי לנצל את המקום לסיור. דיברנו על דוד אבידן, יהונתן גפן ואתגר קרת, אך ההתרגשות הרבה ביותר נרשמה כשפתחתי מיכל של פזמוני יענקלה רוטבליט.

אליה, ששרה משיריו בערב במה פתוחה, איימה להעלים את המיכל וביקשה שאהיה שותף לפשע. סירבתי בנימוס והיא החזירה את כתבי היד למקומם. טוהר ציינה שהיא מרגישה שזה "מקום... אה... מקום כזה עם חשיבות... שיש בו תרבות". אמרתי שמסכים, וזה גם מרכז מבקרים.

בין לבין קפצתי להשיב על שאלות והזמן תם. אופק ושני רצו עוד קצת. בשמונה בדיוק הן הגישו. בשבוע הבא – בגרות!