אוניברסיטת בר אילן 25.05.2025

שבוע מספר 27 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

זהו המפגש הלפני אחרון שלנו השנה, ולפני השיעור גם שחר מתקשָה להאמין ("מה זאת אומרת 'מפגש אחרון'? ומה קורה אחרֵי? אתם לא בסדר"). ולמען האמת, אם נניח בצד את הצרות הקטנות של איך נספיק לסיים את המשתה בשיעור וחצי, או מן הצד השני, ההקלה הטבעית שלנו שהחופש מגיע – גם אנחנו מרגישים ששחר צודקת. יהיה לנו קשה להיפרד מהכיתה הזאת לכמה חודשים ואיזה מזל שניפגש שוב לשנת הסיום בי"ב.

עמוּס בשוקולד ובסיפורים מבית גתה בפרנקפורט, אני חוזר היישר אל הנאום של סוקרטס, שבכלל מספר את מה שדיוטימה תיארה באוזניו. אמנון והתלמידות חוזרות לנקודה שבה הקריאה נפסקה בשבוע שעבר – ההשתוקקות לאלמוות, ועוד לפני הקריאה הן כותבות: "מה הקשר בין אמנות לאלמוות?"

הסבב שלאחר הכתיבה מביא עימו רעיונות יפים ומעניינים על הקֶשר הזה. אני מציע את ההיבט של הנצחיות כדבר שמסייע לנו לקבוע את מידת איכותה של יצירת האמנות. מדגיש את החשיבות של ההתחוללות של היצירה בזמן קריאה או התבוננות בה. ההתחוללות הזו, הרגע שבו היצירה "עובדת", הרגע שבו היא מעוררת בי משהו – יש בו בעיניי משהו מן הנצח.

הקריאה בנאום של סוקרטס מהנה, מטרידה, מבלבלת, משעשעת, מרתקת. אמנון מדייק ומבהיר עבורנו את המקומות החמקמקים ואנחנו עוצרים ותוהים על הצורך של סוקרטס להשתמש בדמות של דיוטימה כדי לספר לנו על ארוס. מה זה נותן לו? האם המהלך הזה מייצר אמינות? האם הוא משכנע יותר?

לאחר ההפסקה ארבע בנות מפתיעות אותנו כשהן מתנצלות ועוזבות לטובת הופעת פואטרי סלאם ("זה בנושא", מה שנקרא). המהלך הזה תופס אותנו קצת לא מוכנים, והדיון האם להתחיל את הופעתו של אלקיביאדס עכשיו או רק במפגש הבא (והאחרון), מלוֶוה אותנו לאורך השיעור השני (ומשעשע במידה רבה את התלמידות). דבר אחד שכן היה מתוכנן הוא התפוח של ספפו, שהקריאה בו מהדהדת באופן מפתיע את הדברים שקראנו זה עתה במשתה: ספפו מסמנת מושא תשוקה, התפוח, ובונה "סולם" בדרך אליו. הסולם הזה הוא גם פיזי וגם מנטלי, בדומה למהלך שדיוטימה מדברת עליו בהקשר של אהבת הגוף ואהבת הנפש. אולם רגע מעניין לא פחות בשיר של ספפו, הוא הרגע שבו היא מסגירה את ההרהור שלה ("לא, לא שכחוהו"). הרגע הזה, מלבד היותו הולדת השירה הלירית, שירת האני, מעמיד את הדוברת בגופה בתוך השיר. בגופה, בלבטיה, באנושיותה. ההתלבטות הזו גורמת לנו להאמין לה. להאמין לדימוי הזה, שהוא התפוח הנחשק ביותר שאפשר להעלות על הדעת (ומה עוד אפשר להגיד על תפוח שלא נאמר? ספפו מוכיחה שאפשר). והשימוש הזה בהרהור, שאפשר לזהות אותו גם כמהלך רטורי, מהדהד למעשה את השימוש של סוקרטס בדיוטימה, שעליו דיברנו זה עתה.

כשנותרה כחצי שעה לסיום השיעור, התלמידות מנצלות את חוסר ההחלטיות של המורים באשר להמשך השיעור, ונזכרות בשירים שלמדנו בשנה שעברה. אמנון משתף שבכל פעם שמזכירים את השנה שעברה יש לו צביטה של החמצה בלב, ותלמידה נזכרת בשיר "צרות עין" של רמי דיצני ואנחנו קוראים אותו שוב ביחד – גם כדי לטפל בצביטה של אמנון וגם כי הוא שיר אהבה מאוד יפה ונוגע ללב.

בשבוע הבא שבועות. בשבוע שאחריו נשתה את סיום המשתה. בזה שאחריו נחגוג עם כיתה י"ב את הפרידה. הזמן עובר כל כך מהר, ומזל שהשיחה על ארוס מאפשרת לנו לשהות לרגעים – מחוצה לו.

בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר

השבוע בי״ב קיימנו יום פתוח למתעניינים.

לאחר שאור השאירה אותנו עם הרבה תשובות ולא פחות מהן שאלות, מורן ואני ניסינו לספר בזמן קצר להחריד מה יש לפילוסופיה ולספרות לומר על אהבה. התחלנו ב״המשתה״ של אפלטון, ממנו שאלנו שניים וחצי רעיונות, ואפילו קראנו מעט. התחלנו במיתוס של אנדרוגינוס, עברנו לרעיון של הולדה ביפה, של חוסר כחוסר בזמן, ומשם התחלנו לנוע לעבר הרעיון שמתוך האהבה נולדים ילדים רוחניים יפים, ולא רק ילדים פיזיים. שמנו לב שיש באהבה לפי המודל הזה מקום להשפעה, ולנתינת משמעות מתוך קשר, וכמה השאלה של אהבה חופפת לשאלת המשמעות הבינאישית בכלל. משם המשכנו לעבר רביקוביץ׳ והחמנית העוקבת אחר השמש. בניגוד לתיאור הכמו-חלומי של אהבה שמופיע ב״המשתה״, התמונה של אהבה סיפית וסופית מעוררת תחושות שונות לגמרי. היא מבטאת דווקא את האי-הדדיות שלפעמים מצויה בה, את הפגיעות, ועומדת כמו תמונת מראה לרעיון שאהבה היא דרך להתגבר על הסופיות. האהבה של רביקוביץ׳ היא סופית להחריד. השיר מתאר לנו דוברת שפונה לאהובה בתור ׳אדוני׳, גלגל החמה שהיא רק רוצה לזכות משפעתו. אהבה שהיא סופית, חד צדדית, ומעוררת תחושת תלות. ובכל זאת, יש לה שיעור, אז אולי היא אחת מיני חוויות אחרות?

משהסתיים היום הפתוח עברנו לחלק האומנותי. דניאל וליהיא הציגו את עבודות הגמר שלהם בפורום הכיתתי. באופן מעניין, שתי העבודות מביעות עניין בסוגיות של דת ואמונה. דניאל סיפר לנו על האחים קרמזוב ויחסם לאל ולמוסר. ניסינו לחשוב יחד איתו מדוע שאלוהים יברא עולם שבו הורים יכולים להכות את בנם הפעוט. עוד ניסינו להבין כיצד בחירות החיים ביחס לעולם הדת משפיעות על חוויית החיים של כל אחד מן האחים. בשלב זה דניאל גילה שאכן אנו תמיד חסרים עוד זמן. תם ולא נשלם.

אחריו, ליהיא דיברה על חווית המאמין בתפילה. קצרה היריעה מלהכיל, אך המהלך היה מורכב ומרשים, עבר דרך שאלת האמונה, ממבטם של וויליאמס וקירקגור, לעבר חוויית המאמין דרך הוסרל ולוינס, ולחלק שלישי שעוסק בתפילה גרידא שלא הספקנו לדון בו. ליהיא מציעה לנו שהאמונה דומה למבנה הפנומנולוגי של חוויה חושית: היא כוללת מושא (האלוהי) שמוקף בהילה של אובייקטים אחרים הנתונים לתודעה - פרקטיקות חברתיות, שפה, סמלים ועוד. סיכמה ליהיא בכך שתשובות לשאלות הללו אין - אבל החקירה מיטיבה ומלמדת כשלעצמה. ואולי בכך היא דומה לאמונה.

קינחנו בהחזרת מבחני הבגרות. מעמד טעון רגשית בהצלחות ובאכזבות, כשבאופן לוינסי, מולנו הסובייקט הבלתי ניתן לגישור - פני האחר כשהוא מקבל חזרה מבחן בגרות.

מה נגיד, תחושה של סוף וסיכומים, עצוב לי כבר מאוד.