אוניברסיטת בר אילן 19.04.2026

שבוע 23 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע עסקנו באיחוי שברים ופעילות שיקומית לקראת הישורת האחרונה של השנה שעוד לפנינו. 

התחלנו בסבב קצר של שיתוף לשמוע את התחושות ביחס למלחמה, וביחס לחזרה לשגרה ובפרט לשגרת לימודים. באופן שהוא אולי לא מפתיע אבל כן מתמיה, לא מעט מהתלמידות כבר מתגעגעות לתקופת המלחמה, שהיא עבורן אינה אלא שובר שגרה ארוך. יש משהו מופרע ומכמיר לב בה בעת בכך שהסיטואציה שבה יש לתלמידות פנאי לקרוא, לצפות בסרטים ולמפגשים חברתיים כרוכה בטילים בליסטיים. את התחושה הזו איזנה גם תחושה של שעמום, אבל - לפחות לא באופן מפורש - פחד.

לאחר מכן ועד ההפסקה סיכמנו את מה שלמדנו עד כה לגבי גישות תוצאתניות בפילוסופיה – תורתו של אריסטו ותורתו של מיל. החזרה לקחה יותר ממה שציפיתי. השיעור היה עירני ומעניין, ובכל פעם שרציתי 'לרוץ' קדימה התלמידות ביקשו שנתעכב על נקודה ועוד אחת. לאחר שכתשנו את התועלתנות, העמדתי גם את כתב ההגנה ההיסטורי עבורה - מקומה בהתפתחות דמוקרטיות מודרניות, מתן זכויות לבעלי חיים, ועוד. בסוף, רק התחלנו לברר על מה גישות כאלה לא עונות במובן האינטואיטיבי, מקרים שבהם יש פער בין התוצאה והכוונה. רק הזכרנו דאונטולוגיה - ויצאנו להפסקה.

עבורנו, עבורי לפחות, זה תרגיל בשחרור - להבין שנספיק כמה שנספיק ואי אפשר הכל. 

בחלקו השני של השיעור קיימנו שיחות אישיות עם התלמידות לגבי המסות, שנזנחו לאורך המלחמה. ניסינו לגבש גם את השאלות, גם להפנות לטקסטים נוספים, ובעיקר לקבוע ביחד לוחות זמנים עם כל אחת בהתאם למצבה, מתוך תחושה שיש משמעות לכך שנגיע לסוף השנה כשסיימנו תהליך כלשהו שקשור בהן.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

איזה כיף להיפגש שוב באוניברסיטה! אחרי תקופה ממש לא קלה בזום כולם שמחו והתרגשו להיפגש פנים אל פנים, וחגגנו את המפגש הפיזי בקריאת המערכה הראשונה של "מקבת". הכיתה התיאטרלית שלנו התלהבה מאוד מהרעיון לקרוא יחד מחזה, ושלב חלוקת התפקידים היה מלא ציפייה והתרגשות. לצד ההתרגשות הקריאה התחילה קצת בבלגן, לחשושים, חוסר סינכרון, ויחד עם הקושי של חלק מהתלמידים לקרוא ניקוד לקח לנו כמה תמונות עד שהצלחנו למצוא את הקצב הנכון. אבל אז התרחש קסם שראיתי כבר בכמה סיבובים שונים של הוראת "מקבת": ליידי מקבת עלתה לבמה (אצלנו, בגילומו המגנטי של גבריאל), וכולם פתאום הבינו בדיוק מה קורה. החצי השני של השיעור כבר הלך חלק והיה ממש מענג. כשסיימנו לקרוא את המערכה ביקשתי מהתלמידים לחזור ולקרוא שוב בעצמם את סצנת השכנוע, ולפרק את ההתלבטות של מקבת לנימוקים - למה לרצוח, למה לא לרצוח.

אחר כך פרשנו את הנימוקים שהתלמידים זיהו על הלוח וראינו בעיקר כמה רבים ומגוונים הנימוקים לא לרצוח. נשארנו בתחושה שיש עוד הרבה מה לומר על הנימוקים הנגדיים, שהם מעטים, אך עוצמתיים מספיק כדי להטות את הכף - ויש גם חשק להמשיך לקרוא. נראה איך נאסוף את זה בפתיחת השיעור הבא בלי לעכב יותר מדי את דחף הקריאה. 

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

סוף סוף, 

הנה אנחנו כאן.

בהתרגשות גדולה, אנחנו נפגשות בהרכב מלא, ללא חיסורים, פנים אל פנים, כמו שאלוהים התכוונה.

נטיית הלב שלי היתה להתחיל כאילו כלום. הרגשתי שאני צריך להרגיש כאילו לא קרה דבר בשבועות הארוכים בהם לא התראינו. רציתי לחזור לדבר פילוסופיה עם הכיתה הזו; הדבר אליו כל כך התגעגעתי. 

תודה ליפעל שיודע מתי לסמן לי לעצור. אנחנו נותנים מקום לכתיבה ולשיתוף על חוויית החזרה לבתי הספר. התלמידות מספרות איך מצפים מהן להמשיך כרגיל, כאילו לא קרה דבר - הבחינות ממשיכות והדרישות לא מקלות. הרגשתי אשמה שכך רציתי גם אני לעשות בתחילת השיעור. 

הזמן דוחק. למרבה הצער, זהו המוטו של השיעור היום. כל כך הרבה שיעורים נלקחו מאיתנו, וגם אלו שהתקיימו בזום היו בהרכב חלקי ועם יכולת חלקית להתקדם. יש לנו את השיעור הנוכחי ואת השיעור הבא כדי לסיים את ה"חזרה על החומר", לפני בחינת המתכונת ובחינת הבגרות. "לחזור על החומר": לא למידה מההתחלה, אלא פגישה מחודשת עם הוגים אהובים, מצוידות בפרספקטיבה חדשה שמאפשרת לתובנות חדשות להופיע.

בשלב זה חזרנו, סוף סוף, אל ידידנו יום. שוחחנו על האופן בו קראנו אותו - לא כפילוסוף בעל פרויקט שאפתני ורעיונות חדשניים, אלא מתוך שתי אחריות הדבר של ספרו, כלומר, מתוך ההקשר של כישלון הפרויקט שלו. שוחחנו על האופן שבו כשלון הפרויקט מכין את הקרקע לבואו של קאנט.

חוסר הזמן שאפיין את השיעור הוביל לכך שגם בזמן ההפסקה המשכנו לדבר על ידידנו בהתלהבות רבה. 

לאחר ההפסקה, ובטרם נעבור לשיעור הספרות, עברנו לדבר על חברנו קאנט. נזכרנו איך קאנט מדבר על יום בנדיבות, ומנסה להציגו כמי שסימן את הדרך לפתרון הבעיה (לאחר שכמעט וחיסל את המטפיזיקה כליל). 

שוחחנו על הגאונות והאלגנטיות הטמונות בפתרונו של קאנט, בהפנותו את המבט אל מה שקודם לניסיון. 

זמננו כמעט תם - המוטו של שיעור זה, כאמור - והשרביט עבר אל יפעל, שמיהר לדבר על אלוהים ואל אלוהים. יפעל סיפר לנו על הנס המתרחש בכל פעם שמטוס השוקל 200 טונות מצליח להמריא אל השמים. בקישור מרהיב אל האמפיריציזם של דיויד יום, יפעל שואל: איך בכל פעם מחדש יש לנו בטחון שדבר כזה יצליח להמריא? האם זה עניין של כוח עילוי או של אמונה? 

יפעל מזמין את התלמידות לכתוב על האופן בו הן מתקשרות עם אלוהים. כיצד מדברים אליו? האם הוא עונה? את השיעור סיימנו בשיר מרומם נפש: "תפילת עובר דרכים של מר קוגיטו", מאת זביגנייב הרברט.

גם לאחר שהסתיים זמן השיעור, דקות ארוכות עוד המשכנו, התלמידות ואנחנו, לשוחח על נושאי השיעור בהתלהבות רבה.