אוניברסיטת בר אילן 12.04.2026

שבוע 22 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

על אף השקט החלקי שהשתרר בשוך המלחמה, החלטנו לחזור לשגרה בהדרגה בלבד ולאור זאת המשכנו לאחד את בתי החינוך להרצאה משותפת מקוונת. הפעם התארחה אצלנו מעצבת הפונטים, מייסדת מיזם 'ערברית' - לירון לביא טורקניץ.

לירון תיארה את תהליך חשיבה שעברה, שהתחיל מצפייה פשוטה במרחב הישראלי, שתי שפות חיות זו לצד זו אך כמעט אינן נפגשות במישור הכתוב, והוביל לשאלה צורנית, לא פוליטית בתחילתה, האם אפשר לבנות מערכת אותיות שתישא שתי קריאות בו־זמנית. מתוך ניסוי מתמשך ברישום, פירוק והרכבה של אותיות, נולד פרויקט ״ערברית״, שבו כל סימן מתוכנן כך שיוכל להיקרא גם בעברית וגם בערבית, מבלי לוותר לגמרי על חוקי אף אחת מהשפות. היא הדגישה שמדובר לא בגימיק חזותי אלא במערכת עקבית עם כללים, ושמה שמעניין בה הוא המתח, הפשרות, והיכולת של צורה אחת לשאת יותר ממשמעות אחת. עבור התלמידים שלנו, ההרצאה לא רק חשפה רעיון אלא גם הראתה כיצד רעיון מופשט הופך בהדרגה לשיטה וכיצד אפשר להוציא מחשבה אל הפועל בעבודה מדויקת ומתמשכת; התלמידים שאלו שאלות רבות, גילו מעורבות והתפעלו מאוד מן ההרצאה, שנגעה בדיוק במקום שבו מחשבה, שפה ועשייה נפגשות.

במשך השני התפצלנו לכיתות הלימוד ושם:

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

לאחר ההרצאה על ערברית, המשכנו לדיון על שפה. מורן, אני ושארית הפליטה של הזום (5 תלמידים אמיצים) התחלנו בלשאול מה בעצם עושה הערברית. התשובות נעו בין ״מחברת תרבויות״ ל״היא בעצם לא עושה כלום״. המשכנו לשאלה מה אנחנו יכולים לעשות בשפה. תלמידה ציינה שהיא יכולה לתאר למישהו אחר מה קרה לה, ושמנו לב ששימוש מדווח בשפה מצליח כשהנמען הבין את הדיווח. אחרת ציינה שאנחנו יכולים לבטא רגשות ומחשבות, לכתוב שירה. שמנו לב שבעוד ששימוש אקספרסיבי בשפה דומה למדווח - הוא מצליח כשהצד השני מבין - השימוש היצירתי מצליח אולי כשהנמען מזדהה עם מה שביטאתי, כשהשירה מפעילה אצלו משהו. תלמידה אחרת ציינה שימוש פוליטי בשפה. שמנו לב שבהרבה מקרים, כשאני מביעה עמדה פוליטית, זה מצליח לא כשהצד השני מבין את מה שאני אומרת, אלא רק כשהוא משתכנע. כלומר שפעולת השכנוע (הפוליטי) היא עוד דבר שאנחנו עושים בשפה. חשבנו גם על שימוש מאגי בשפה, ועל שימוש דקלרטיבי בשפה - כמו להכריז על נישואין. ציינו בקצרה את ג׳.ל. אוסטין אבל לא קראנו.

המשכנו לקריאת השיר ״הערבית שלי אילמת״/אלמוג בהר. ניסינו להבין מה קורה לשתי השפות - עברית וערבית - בשיר. עולם המטאפורות שלהן הוא הפוך. האחת נחבאת אל הכלים בעוד השנייה צעקנית. ניסינו להבין מה פשר הדחפורים של העברית. תלמידה הציעה שאלה הם הדחפורים שבאים לקבור את הערבית תחתיה. למורן ולי היה הקשר יותר פוליטי וקונקרטי לדחפורים, אבל היינו צריכים לתווך אותו כי כנראה שהילדים פשוט לא מכירים את הסיטואציות שדיברנו עליהן (למשל דחפורים בשטחים). המשכנו ותהינו על הסיטואציה המתוארת בסוף השיר, בה הערבית נדרשת להזדהות על ידי שוטר, ויוצאת הקריאה ״אנא מן אל יהוד״. גילינו שוב פערי ידע - הילדים לא שיערו לעצמם שיש סיטואציה בה אדם נעצר רק בשל מראהו, ולא פחות - שיש יהודים שבביתם דוברה ערבית. ניסינו להבין מה המשמעות של שפה שמוחבאת, שנדרשת להזדהות. הצענו לבסוף ששפה גם מכוננת זהות, עוד דבר ששפה עושה ששונה מהתפקידים שתיארנו קודם.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

אחרי ההרצאה המעניינת של לירון על ערברית התכנסנו עם כמה תלמידים מיטיבי זום, לדבר על מה שלומנו, על אחים, על חתולים ועל האפוקליפסה. הכיתה שלנו כבר ממש עייפה מזום (בשביל רובם לחזור שוב לזום אחרי ההפסקה היה יותר מדי) ואנחנו מקווים בכל ליבנו שנוכל לפגוש אותם בשבוע הבא באוניברסיטה.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

המפגש העשרים ושניים בכיתה י"ב, בית חינוך בר אילן. אנחנו שוב בזום, ועל אף ההרצאה הנפלאה של לירון לביא טורקביץ (נפלאה גם לדעת התלמידות), המוגבלוּת של הפורמט ניכרת – בעיקר בהיקף ובעומק של התכנים שביקשנו להעביר בשיעורים האחרונים, ובמה שניתן לעשות בפועל. בעיתוי כה קריטי גם מבחינת הבגרות, אנחנו חותכים בבשר החי (לא קוראים את אדיפוס בקולונוס למשל), ומזמינים את התלמידות למפגש שעוסק כל כולו בהכנה לבחינה. לפני היציאה לחופשה, שלחנו לתלמידות שאלת בגרות כדי שיתנסו בכתיבה ושיגישו לנו אותה כדי לקבל משוב. רק חמש עשו זאת לפני השיעור, ואמנון מוביל פתרון מלא של השאלה בתוספת דגשים שקשורים בהיקף התשובה הרצוי, בעיקר וטפל, וכן בהנחיות ועצות שונות כיצד להתכונן לבחינה. החלק הזה מוצלח, ועל אף הממד הטכני שיש בו, אמנון מצליח להקרין חום ואהבה (בהמשך ישיר לפעילות קצרה שהקדימה את השלב הזה – שיתוף של חלק מהתלמידות בחפצים מעניינים שיש להן בחדר). 

כחלק מפתרון השאלה לדוגמה, אנחנו מעדכנים שנעלה את כל החומר הרלוונטי לבחינה, במסודר ולפי הנושאים – לקלאסרום; ומנחים את התלמידות לקרוא השבוע את הטקסטים של יום ושל קאנט, לקראת חזרה שנערוך בשבוע הבא (בתקווה שהמפגש אכן יהיה פיזי). נותרו לנו שני מפגשים כאלה עד לבחינת המתכונת, ושבועיים אחריה (17/5) תתקיים הבגרות.

בסיום המפגש אמנון אומר ובצדק שאי אפשר פשוט לומר שלום. "הרי בדרך כלל אתה מביא איזה טקסט שמייאש אותנו קצת, ובלעדיו אנחנו לא יכולים להמשיך". צודק האיש, אך נתפסתי בקלקלתי ובייאושי שלי, עירום מטקסט. למזלנו, אנחנו נזכרים בטקסטים שהביא יואב לפני כחודשיים, ושלא הספקנו לקרוא, והוא מציע שאקרא את שירו הנהדר "פרספקטיבה". המילים, המוזיקליות, התבונה והעומק, מספקים לנו, ובכן... פרספקטיבה; ומישהו מעיר שזה בדיוק מה ששירה טובה יכולה לעשות.

אנחנו נפרדים בתודה ליואב על נדיבותו ועל כישרונו, וכן בתודה לאלוהים, היכן שלא יהיה, על כוחות החיים והרצון המפעימים שיש בתלמידות של הכיתה הזו.