אוניברסיטת חיפה 09.06.2025
- דרך רוח
- 8 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
שבוע 29 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.
בכיתה י' של עומר בן דוד ועופר שור:
המשכנו את המסע המרתק שלנו בפילוסופיה פוליטית. התחלקנו ל-4 קבוצות, כשכל קבוצה קיבלה כרטיס משימה עם מידע על הובס ופילוסופים נוספים כמו רוסו ולוק, ושאלות מנחות לדיון. התמודדנו עם נושאים כמו חירות חיובית ושלילית, חוזה חברתי ומצב טבעי, והעמקנו את ההבנה שלנו בשאלות האלו, שלא מפסיקות להיות רלוונטיות.
בשבוע הבא מפגש אחרון, ועד אז בטוח נסיים לענות על כל השאלות.
בכיתה יא' של עדי חבין וקובי אסולין:
המפגש אתמול התחל' לשני חצאי תאוות. בחלק הראשון בשל ובצל הידיעה כי השנה מסתיימת לה וכי חלק לא קטן מהתלמידים בחרו לעסוק בסוגיות פילוסופיות-ספרותיות שיש בהם מפגש עם הזולת כקטגוריה מובחנת מהאני בחרנו לסגת מהדיון הקודם במטפיזיקה ודייוויד יום לטובת דיון מקדמי בשאלה זו של הזולת.
התחלנו בהצבעה על האופן שבו קטגוריה זו לא הייתה בשימוש פילוסופי עד תחילת המאה ה-19 למעשה, למרות שהיא מרכזית לכל מפגש חברתי ואפיסטמולוגי שלנו עם העולם. נכון שהיא מתקיימת בעקיפין דרך הדיון באתיקה, אבל גם שם לא מתקיים דיון מקדים לאופי המיוחד של המפגש של ה'אני' עם ה'זולת'. ניסינו להבין למה זה קרה כך וביחד עם התלמידים הבנו שהנטייה הייתה לראות בזולת עוד 'אני' מצטרף, כזה שהוא שונה מבחינה גופנית אבל מבחינת תפקודו החברתי עבור האני אין בו משהו מיוחד.
מי שחולל את המהפכה של הדיון הפילוסופי בשאלת הזולת היה הפילוסוף הגרמני היגל. זה הצביע כי תפיסת הזהות העצמית מושפעת בעיקרה לא מרפלקציה עצמית אלא מהאופן בו הזולת '"מספר" או "משקף" לנו את עצמנו. במודל האדון והעבד שלו היגל מסביר כי אנו זקוקים לזולת כדי לבסס את תפיסת העצמי האוטונומי שלנו, את היותנו ישויות שעומדות בזכות עצמן. אלא שהזדקקות זו לזולת מייצרת יחסי תלות שאנו מנסים להתנער מהן. התנערות כזו כרוכה בהכפפת הזל לעצמי, בהפיכת הזולת ל'עבד' עבור ה'עצמי' . אלא שכפי שהעצמי תופס את הדברים כך, הזולת באופן מקביל גם הוא תופס את הדברים כך וכך אנו נקלעים למאבק אדון ועבד, מאבק שיכול להסתיים, זמנית, בכניעה של אחד הצדדים לשני. כדי להבין זאת אף פנינו לסרט הקלאסי "גריז".
בהמשך לדיון זה, ביחד עם הילדים, ניסינו לבחון השתקפויות של מודל מופשט זה ביחסים חברתיים מוכרים. למשל, יחסי הורה –ילד, גבר-אישה (פמיניזם), מורה-תלמיד, מעסיק-פועל (מרקסיזם), כובש-נכבש (פוסט-קולוניאליזם) וכך הלאה.
המודל היה בסיס למעשה לקריאה שעשינו בפרק "המבט" של סארטר. הפרק מתחיל בתיאור פנומנולוגי בו האני "כובש" את הגן הציבורי שממולו עד לרגע שמופיע הזולת שגוזל ממנו, כתחושה , את ה"בעלות" על הפארק. כבר כאן אנו רואים כיצד ייחודו של הזולת הוא בהעדר הכניעה של להיות עוד-אובייקט אלא סוג מיוחד של "אובייקט" במרחב שמכריח אותנו להתחלק עמו בעולם, לתת תשובה לנוכחותו וכן הלאה.
בהמשך לכך קראנו את המשכו של הפרק, כעת האני מציץ בחור המנעול וצופה מחזה כלשהו. עמדנו על האופן בו התודעה שלנו בעיקרה מוקסמת מהעולם, מפנה את מבטה החותה, היא תודעה טהורה שאין בה אידאה של אני נוכח. רק כאשר אנו חווים את הזולת כמבט אנו חשים אשמה, בושה. המבט הופך להיות פנימי, התודעה העצמית עולה, הזולת לא מאפשר לי לברוח אל העולם ולשקוע בו. מכאן גם אפשר להבין את המקום שסארטר נותן לזולת בעולמו של האני, 'הזולת הוא הגהנום', אבל אפשר גם לראות כאפשרות את הזולת כבסיס לכל אתיקה ששוברת את הקיום הסתמי בעולם (לוינס).
בשלב זה נאלצנו להיפרד מהאחר לטובת ההפסקה והסנדוויץ'. לאחר ההפסקה התכנסנו למפגש ה-ted בו שתי תלמידות ותלמיד הציגו שלוש עבודות גמר עם נושאים מרתקים. זהו נגמר, לצערנו ולשמחתנו, עוד שבוע, נפגש למפגש מסיים.
בכיתה יב' של ענבל המאירי ואושי שהם קראוס:
שיעור לימוד אחרון בשנה הזו; בשבוע הבא שיעור סיום וסיכום, תעודות ופיצות. בעצם, שיעור לימוד אחרון בתהליך של שלוש שנים שעברה הכיתה הזו.
אז מה היה.
לא היה שיא דרמטי. (ההתרגשות בשבוע הבא).
לא היה שיא לימודי. (היו כאלה בעבר. עכשיו אנחנו מתוחים לקראת בחינת הבגרות).
ומה כן היה?
היתה שיחה קצרה על אריסטו ועל ההגדרה שלו לאדם; ביוס לוגיקון וזואון פוליטיקון, ואחר כך, בוחן רביעי בסדרת בחני הכנה לקראת הבגרות.
בחלק השני מליאה של בית החינוך כולו; אנחנו מאזינים וקשובים לשלושת מגישי עבודת הגמר (הרביעית לא יכלה להגיע).
לילך שכתבה על סארטר וויקטור פראנקל.
עברי שכתב על נוסטלגיה
ותאיה שכתבה על אוטופיות ודיסטופיות.
שמענו, היה מעניין
ו....מחכים לשבוע הבא.
תגובות