אוניברסיטת חיפה 27.04.2026

שבוע 24 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

היה משמח מאוד להיפגש סופסוף ולהרגיש את הביחד הקבוצתי, או כמו שכמה מאיתנו אמרו "זום זה קשה". התחלנו עם סבב מה נשמע, וגם היכרות כי הצטרפה אלינו תלמידה חדשה, ומילה שאהובה על כל אחת מאיתנו כרגע (עלו: חיפושית, שבלול, קיפוד, שמש, סולם, מזלג...), ואז התחלקנו לשלוש קבוצות. כל קבוצה קיבלה "פזל" של מילים מפוזרות וניסתה להרכיב מהן שיר או טקסט שיש לו היגיון כלשהו. השיר השלם הוא "אותך בחלומי ראיתי / היום..." של יוכבד בת מרים, שקראנו לאחר שכל קבוצה חשפה את השיר שיצא לה. שורות מסוימות יצאו תואמות לשיר, קבוצה אחת יצרה מצלול מפתיע שהתעכבנו עליו (יצאתי ויציצו / הקיצותי החוצה, בצניעות), קבוצה שנייה משפט שהרשים את כולנו (ראיתי אותך מלמעל בכל הרוחב היום). דיברנו על סדר מילים ואפקט אפשרי שלו ביחס למה שמעוניינים להדגיש (למשל - על ההבדל בין "בחלומי ראיתי אותך" שיצרה אחת הקבוצות ובין "אותך בחלומי ראיתי", במקור). משם יצאנו לתרגילי חוץ - כל אחד צילם משהו שמייצג אותו, וגם "תפס" אדם אקראי באוניברסיטה והמציא לו שם וסיפור. כולם שמחו להציג את הצילומים ולשתף בסיפורים, שכולם החיו מאוד את הדמויות שנבחרו. חלק מהסיפורים נכתבו בהשראת סרט (איילת, למשל, שכתבה על המנקה, שעובד בניקיון כהסוואה לתפקידו במשטרה, לאחר שנאלץ להחליף את זהותו בגלל קשרים רחוקים למשפחת פשע) או שיר (יערה, למשל, שכתבה גם היא על המנקה, בהשראת "אתה מתעורר" של רונה קינן).  

מאחר שהזום התגלה כמשהו שאף אחד לא באמת נכח בו, הצגנו שוב את "המאורר" ואת הקול קורא. עברנו קצת על גיליונות קודמים (למשל, על השירה הקונספטואלית של שחר, שמופיעה בגיליון הקודם), קראנו ביחד את הקול קורא (וגם הסברנו מה זה בכלל קול קורא, ולמה כדאי לשלוח :), ויצאנו לכתיבת רצף שמתחילה, כמו "מובי דיק", במילים: קוראים לי... או: קיראו לי... כמעט כולם שיתפו, לפחות בחלק ממה שכתבו, והתגלה פסיפס מפתיע של יחס לשם הפרטי. רוני, למשל, כתבה על כך שכשאנשים קוראים בשמה, היא לא מרגישה שהוא שלה, כי לכל אחד יש הקול שלו, המבטא, הטון... נועה כתבה ששם לא מגדיר את האדם, ימי - על כך ששמות מכתיבים הנחות מסוימות ביחס לאדם, ריאד כתב על האדם שהוא שואף להיות, אחד שיכול להפסיק מלחמות, ליהי - על החיבור שלה לשם החיבה ולא לשם שניתן לה בלידתה, יערה כתבה, "קיראו לי איך שתרצו. השמים קיימים מיליארדי שנים ומשתנים מיום ליום וגם אני". 

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

שיעור ספרייה 😊

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

בחצי הראשון של המפגש התחלנו לקרוא את המחזה ״בדלתיים סגורות״ מאת סארטר. קראנו את התמונה הראשונה ללא הכנה, וניסינו לדלות פרטים על המרחב הבדיוני שלתוכו אנחנו והדמויות הוטלנו. בית מלון, מרתף עינויים, מקלט, חדר אשפוז - היפותזות שונות עלו, עד שהתברר אט אט בדיון שהמקום הוא גיהינום. אחרי המפגש הראשוני הזה עם הטקסט חזרתי אחורה למבוא קצר על היצירה, להצגה כללית יותר שלה, ולבחינה מדוקדקת יותר של המרחב עצמו - מה יש ומה אין בחדר הזה? ואיפה המידע הזה מופיע, בהערות הבימוי או דרך עיני הדמויות? שמנו לב למקום המרכזי שיש למבט כבר בתמונה הראשונה. מכאן פנינו לדימוי של גיהינום שעליו המחזה מתבסס, ובחנו את ההופעה שלו בתרבות דרך דוגמאות כגון ציורו של הירונימוס בוש ו״הקומדיה האלוהית״. שמחתי שהמחזה של סארטר עניין את הכיתה והקריאה בו היתה ערנית במיוחד. נמשיך בשבוע הבא.

בחצי השני של השיעור צפינו בהרצאה מוקלטת של קובי, שבה הוא קרא מתוך ״המבט״ של סארטר והציג בפנינו את תפקיד הזולת בהגותו. היה מעניין לראות איך הרעיון שבא לידי ביטוי במחזה בכלים דרמטיים ותיאטרוניים מופיע בכתיבה הפילוסופית, וביקשתי מהכיתה לחפש את הדמיון והשוני בין שני הטקסטים.

אחר כך הכיתה פנתה לעבודה אישית - קריאת סיכום שקובי הכין של החומר באפיסטמולוגיה, ומענה על שאלות מסכמות.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

בחינת המגן בספרות ערבית. בהצלחה לתלמידים