אוניברסיטת חיפה 20.04.2026

שבוע 23 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

מפאת שיירי המלחמה נפגשנו שוב במליאה, באופן מקוון, מה שאפשר לנו לארח את ד״ר ננה אריאל בהרצאה שעסקה בקלישאות: אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן. ניסינו יחד לבדוק מה יש במשפטים כמו: מה שלא הורג מחשל, אין כמו בבית, החיים זה לא פיקניק שלמרות רתיעה אוטומטית מהם, אולי התנשאות על השימוש בהם, ממשיך לפעול גם כשהם שחוקים? עמדנו יחד על תפקידן של קלישאות בחיינו, ובעיקר על נקודת המבט, אולי מעמדית, כלפיהן: בין ריקות למשמעות, בין אוטומטיות לנחמה. לא דילגנו כמובן גם על השפעות הAI על עמדתנו כלפי קלישאות, שהרי מדובר בפרקטיקה שכולה נשענת על שכפול.  ללא ספק יצאנו מהשיחה עם נקודת מבט רחבה יותר, אבל מעבר לכך אולי אף סלחנית יותר כלפי פרקטיקה שכולנו ״חוטאים״ בה.

למשך השני חזרנו לכיתות הלימוד וזה מה שהתרחש שם:

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

הלומדים המתוקים והחכמים שיודעים לנצל הזדמנויות נכנסו להרצאה, ששמה את הקלישאות כמוקד לחשיבה ותהיות על ביקורתיות, מעמדיות, והאופן בו אנחנו חיים חושבים ומדברים דרכן. לאחר מכן התכנסנו לנו בזום למפגש התנעה לקראת חזרה לשגרה. גם חבר'ה שלא הגיעו להרצאה התחברו וזה היה משמח. דיברנו על התקופה האחרונה ומה שהיא הביאה איתה, ניסינו לתת תוקף לקשיים וההזדמנויות, והזמנו את החבר'ה להכין את עצמם לקראת שבוע הבא - בעיקר סביב עבודות החקר. נבקש להכניס את הנל לתוך כל מפגש שיהיה החל משבוע הבא, כדי לנסות לפצות על הזמן האבוד וכדי לסייע ולהקל על העומס שיש בי''א. בו זמנית, אמרנו שיסירו חשש מליבם והם עדיין הולכים ללמוד ספרות ופילוסופיה.. החבר'ה הקשיבו, שאלו שאלות וכאשר הרגשנו שהכל חתום ופנינו שבריבועים צופות פני שבוע הבא בתקווה - סיימנו את המפגש.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

בחצי הראשון של המפגש זכינו לשמוע את הרצאתה המרתקת של ננה אריאל על קלישאות. השיעור היה קצר מהרגיל בגלל יום הזיכרון, אז לא הספקנו לחקור את התלמידים שנכחו בחצי הראשון לגבי מחשבותיהם ותחושותיהם בעקבות ההרצאה, אבל אולי נעשה זאת בשבוע הבא. בחצי השני קובי הציג לתלמידים את ז'אן פול סארטר ואת הטקסט "המבט". דרך קריאת כמה פסקאות נבחרות ניסינו להבין את תפיסת העולם האקזיסטנציאליסטית של סארטר, ואת המקום שהוא מייחס לזולת בחוויה האנושית. במפגשים הבאים, שבתקווה יתקיימו באוניברסיטה ובהרכב תלמידים מלא יותר מכפי שהיה לאחרונה, נמשיך להעמיק בנושא דרך הכתיבה הפילוסופית וגם הדרמטית של סארטר.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

נפגשנו לשיעור בזום, שאלנו קצת איך היה במלחמה, ואחר כך שאלנו מה המילה איראן אומרת להם. אז דיברנו על כל מיני אסוציאציות שעלו מהשם איראן למשל, עלה להם: כריזמה, חרב, שיעהה, דת אדוקה חד גונית ולא מפולגת, יורשים אותנטיים של האיסלאם, קיצוניות, אני הוספתי גם את האסוציאציות שלי, למשל טילים.

שאלנו על מה ולמה בעצם נלחמים, ואחרי שהתגברנו על תשובות טכניות העלינו שאולי הכל זה על שליטה ואינטרסים. 

אחר כך ספרתי שאני במלחמה לא יכולתי כמעט לצאת מהבית וחווינו כאן על הגבול את המלחמה כל הזמן, אז כמו פילוסופית אספתי את עצמי, עם כוחות פנימיים, עם העולם הפנימי שלי. כמובן שתרגלתי לי פילוסופיה סטואית ובחרתי לא לנסות לשלוט במה שאני לא יכולה. ניסיתי מאוד ולעיתים הצלחתי לא להיכנס לחרדות בתוך אי הודאות, ולמעשה לשחק עם הקוביות שנתנו לי.  

כחלק מזה, אחד הדברים שהיו נהדרים בשבילי הוא שקראתי לי שירה, ובעיקר, הרבה שירה איראנית סופית עתיקה ומודרנית. זה היה בשבילי כמו חלון צבעוני ומאוורר ושפוי בתוך המציאות של רעשי מלחמה בלתי פוסקים. 

אז היום נפגוש את איראן דרך העוצמה והיופי שלה, ובעיקר היופי של האנשים והמשוררים שלה, וכדאי לנו לפגוש את זה ולא רק את הטילים ואת המשטר החשוך הנוכחי. 

עשינו להם הקדמה קצרה, על האימפריה הפרסית שהייתה אחת המעצמות העתיקות והמרשימות בהיסטוריה, ששילבה עוצמה מדינית עם עומק תרבותי ורוחני יוצא דופן.

ממרכזיה שגשגו אמנות, פילוסופיה ושירה, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות הפרסית לאורך הדורות, ולענייננו גם פילוסופים רבים תורגמו לפרסית בימי הביניים. 

לאורך כל השנים המשוררים יצרו מרחב שבו רוח האדם יכולה להתעלות מעל גבולות פוליטיים וחברתיים. השירה האיראנית אז והיום היא כדרך חיים ולא רק כאמנות. גם בימים אלה, היא ממשיכה להיות קול חי ופועם, לעיתים אף קול מחאה ואקטיביזם נועז. (דיברנו על כך בהקדמה כי במקור החצי השני של השיעור היה אמור להיות על שירה מודרנית אקטיביסטית נהדרת מתוך האוסף "ימים משונים הם אלה, יפתי" בתרגום אורלי נוי ולצערי העצום לא הגענו לשם בכלל…. ) 

נתנו רקע בקצרה על איראן של היום, שהיא תוצר של המהפכה האסלאמית שהתרחשה בשנת 1979. עם סייג שלאו דווקא האנשים שמשליטים טרור בשם האסלאם ראויים להיות נציגים כלשהם לדת. מאז, משוררים בני זמננו מסכנים את חירותם ואף את חייהם כדי להשמיע אמת, ובכך ממשיכים מסורת עתיקה של שירה כחיפוש אחר צדק, חופש ומשמעות. הרבה מהמשוררים ברחו, נעצרו, הושתקו. אבל השירה לא נפסקה. היא פשוט עברה למקומות שלמשטר קשה להגיע אליהם. הקובץ שנקרא 'ימים משונים הם אלה יפתי' — הוא חלון אל הקולות האלה. (חלון שלא הספקנו לפתוח! והנה אני מתבכיינת על העבר שלא קרה, ומביישת את הפרקטיקה הסטואית והסופית גם יחד, אוף! טוב אולי אולי תהיה הזדמנות נוספת עד סוף שנה, ואולי לא… אוף)

נתנו רקע על הסופיות, ולא ככת או זרם בדת כפי שנוהגים להתייחס אליה, אלא כאתיקה, גישה, פילוסופיה ופרקטיקה שנולדה בתוך האסלאם, החל מהמאה ה-8–9 לספירה. אמנם המייסדים היו מוסלמים, הטרמינולוגיה שלהם אסלאמית, והם קוראים בקוראן. אבל הם שאלו שאלות וחתרו לאורח חיים באופן שחוצה גבולות דת. אם נסתכל על ההוגים והמשוררים הסופים הסופיות היא דרך לחשוב על אלוהים באהבה, וכאהבה, ומתוך אהבה.  הם חושבים על אלוהים ועל העולם הזה, לא בצורה ממוסדת, ברורה עם הוראות הפעלה. הדרך לאמת היא לא שאיזה אימאם או כומר או רב אומר לנו איך להתנהג, אלא דרך אהבת האל וחיים בעולם הזה מאהבה וחוסר אגו.  עלי נתן רקע על השירה הסופית, משהו בטוח יפה מפיו של משורר בעצמו, שהעברית שלו מנוסחת לעילא ולעילא, אז בטח הערבית שלו, רק שאני לא יודעת לתרגם אבל זה היה בטוח יפה, מעשיר וממצה. 

ואז החלטנו פשוט לעבור ולקרוא את השירים. לפגוש אותם לראות מה הם אומרים, בלי לנתח ספרותית, לראות מה הקול שעולה מהם. הספקנו כמה שירים קצרים של רומי, שזה אולי רבע ממה שתכננתי, מקריאה של רומי, חפיז והמשוררים המודרניים. זה נתן לי תחושה שמזכירה תכנון של טיול ביוון על מפה, " אהיה יומיים כאן, ואז נסע לשם, אחרי יום נחתוך לחבל הארץ הזה…" ואז בפועל הגיאוגרפיה אומרת את דברה…שהוא "בסוף לא נגיע לסלוניקי בכלל… "  (מישהי כאן מתגעגעת לביקור בארץ הקודש…. ) 

ובכן, רובם ככולם של השירים מתוך הרובעאיית (מהדיוואן) עסקו בנושא של האל בתוכי, אותנטיות ואהבת האל מול דת חיצונית. הטלת ספק בדוגמות ופרקטיקות דתיות כמשהו נחוץ לעבודת האל. האמת התפלאתי כמה היה להן קשה לעכל את התכנים. קראנו את שיר 45 — חפש הכל בפנים, שיר 158 — מעבר לכפירה ולאיסלאם, יש שדה אפגוש אותך שם. אני יודעת שיש גרעין מסורתיות בתוך חזותן החילונית, אבל לא ציפיתי שהן ממש יראו זאת כקריאה לכפירה וכל אחד יעשה מה שבא לו. זאת אומרת ציפיתי שיראו תחילה כך אבל אחר כך ישתחרר… אולי אחר כך ביום מן הימים זה ישתחרר… אנחנו נשלח להם את השירים הביתה ביקשנו שיקראו שוב. את שיר - הם 306 הצליחו יותר לקבל: בדרך החיפוש חכם ומטורף הם היינו הך, המקדש של האלוהים שלך ושל האלילים הוא היינו הך ואהבת הזר והחבר הם היינו הך. סיימנו עם שיר של חפיז "אנחנו שומרים אחד על השני" בו הוא מדבר על האל כחבר,  כמו בשיר "בתווניס ביק" של ווארדה. דיברנו על מושג ה"אניס"- וחבר ושותף אהוב שנוכחותו נעימה ובוטחת גם בהעדרו, והצעתי שכך חפיז רואה את האל. בקשתי שינסו רק לחשוב על כך, שדווקא מאמונה באלוהים אפשר להעביר ביקורת על כל הדתות שכל אחת החליטה באופן חד משמי מה טוב ואיך מותר להתנהג, כאילו אלוהים מסתכל עלינו מלמעלה ואין לו מה לעשות, חות מלעקוב אחרינו ולהעניש אותנו. אלוהים אם ברא אותנו, הוא יותר רחב מזה בתפיסה הסופית, הדתות רק מצמצמות אותו ונוהגות כמפלגות פוליטיות הטוענו שהאמת אצלן ושליחיהן הם שליחי האל. וזו יומרה שמצמצמת את אלוהים. אלוהים הוא אהבה ועבודתו היא לאהוב עד כמה שניתן את העולם הזה והברואים בו, וכמובן אותו. הוא נמצא בכל מקום ולא רק במקודש והמפואר. ועל כן יש כאן עבודה פנימית להגביר אהבה ולהפחית כעס ושנאה. ובכל מקרה, מי שבשם האל נוהג באופן אלים הוא בטוח הכופר. 

טוב… נקווה שהמפגש יעשה היכרות עם היופי הזה של הסופיות. ואולי יפתח תיאבון לקרוא ולפגוש עוד קצת שירה. זו מתנה גדולה.