יסודי בת ים 04.01.2024

שבוע שישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי היסודי בבת ים.

אופק נגאר

פילוסופיה:

קראנו קטע מתוך ״ספר הדאו״ העוסק בחושים. השאלות שנשאלו: מה הכוונה ״5 הצבעים מעוורים את עינו של האדם״? למה הוא מתכוון ב״מרחיק את זה ובוחר בזה״? מי הוא אותו חכם? למה דווקא 5 צבעים? למה ״רכיבה וציד מטריפים את ליבו״ זה דבר רע, אם כשהוא רוכב וצד הוא נהנה? למה להרחיק משהו אם בסופו של דבר הכל מעניין אותנו? למה מדובר על צבעים? - זה נושא מוזר ומשונה אבל אפשר להתמודד. השאלה האחרונה נבחרה.

נויה - הם חושבים שזה טוב ושזה מתאים לסיפור.

אמה - מדובר על צבעים כי כל צבע הוא מיוחד וכל אדם הוא יחיד ומיוחד.

ירין - אם הטקסט הוא יפני או סיני אז שמעתי על הרבה ציירים סינים, יכול להיות שהוא צייר ואוהב צבעים.

עדי - צבעים זה נושא מוזר, וגם למה רק 5 אם יש הרבה יותר?

ירין - אולי זה חמשת הצבעים האהובים עליו.

אמה - אולי זה חמשת הרגשות. על צבע מדכר על רגש.

עדי - איך צבע יכול להפוך לרגש? הוא נורא אוהב את הצבע [עד כדי כך] שהוא מרגש אותו? או שהוא שונא אותו כי זה צבע שחור, צבע של דיכאון. רגש זה רגשות, בגוף…

אמה - לא התכוונתי שצבע הופך לרגש, אלא כמו שיש גלגל צבעים אז כל צבע מסמל רגש. למשל כתום זה שמחה, יום כתום הוא יום שמח.

עדי - אז שחור זה יום עצוב.

ירין - בתחילת השנה דיברנו [בבית־הספר] על תורת הצבעים. כולם חשבו שאדום זה כעס או אהבה, אבל זה משהו אחר. יש לו ביטוי אחר - לא זוכרת.

אמה - אדום זה אהבה. ויש עוד מלא צבעים שכל צבע מסמל משהו אחר.

אדם - צהוב זה בוב ספוג.

עדי - כתום זה אהבה, צהוב שמחה, שחור דיכאון, סגול זה אמונה. ממה שאני זוכרת.

ירין - סגול זה אמונה אבל תלוי איזה, סגול בהיר זה אמונה, לא סגול כהה. לא זוכרת מה זה סגול כהה, משהו דומה לאמונה.

אמה - כל צבע הוא משהו אחר. יש כאלה שלא אוהבים לסמן את עצמם בצבעים.

דניאל - לגבי שחור ודיכאון, זה נכון אבל בכל צבע יש משהו שמסמל גם טוב וגם רע. שחור זה דיכאון ועצב אבל הוא מסמל גם אלגנטיות.

ירין - יש אנשים שאוהבים שחור. שחור ולבן מתאימים להכל.

אדם - אמה, מה קשור לסמן את עצמם בצבעים - הרי כל אחד שם חולצה בצבע אחר.

עדי - אני אוהבת שחור ולבן כי כמו שירין אמרה זה הולך עם כל דבר. במקרה היום אני עם שחור.

דניאל - אני גם אוהבת שחור. אני אוהבת שחור לא כי סתם אין לי צבע אהוב, אלא כי אין הרבה אנשים שעפים עליו ומתים עליו, אז אני אוהבת אותו כי הוא ייחודי.

ירין - אני אוהבת אותו בגלל הלהקה האהובה עליי בשם Black Pink, להקה קוריאנית שאני תמיד לובשת ורוד או שחור כשאני שומעת אותם. בגלל זה כל הפיג׳מות שלי שחורות או ורודות.

אמה - לאדם, ״לסמן את עצמם בצבעים״ זה אומר שאם הצבע האהוב עליך זה כותב אז זה אומר שאתה אוהב להיות שמח, לא קשור לצבע של החולצה. גם אם מישהו רוצה לדעת מה הצבע האהוב [על מישהו] אי אפשר לדעת לפי החולצה.

נויה - כן אפשר לדעת לפי החולצה כי מה שאתה לובש זה מה שאתה מרגיש. אני קמתי שמחה אז אני לובשת צבעוני. מישהו שקם דיכאוני יכול פשוט ללבוש שחור כי אין לו כוח.

עדי - אבל אני בוחרת את הבגדים שלי יום קודם, אז איך יכול להיות?

אמה - לא תמיד זה מביע את המצב רוח. ביום שישי מכריחים אומרים לנו לבוא עם חולצות לבנות.

ירין - כי יום שישי זה יום חגיגי. באים עם לבן כדי להרגיש חגיגיים.

אדם - מה קדוש ביום שישי בכלל?

ירין - לא אוכלים אוכל רגיל, וגם אם תבשל את אותו אוכל רגיל בשבת זה ייצא יותר טעים.

אמה - שישי־שבת זה ימי קודש, לכן שומרים שבת.

עלמה - שבת [הוא יום] קדוש כי מדליקים נרות, וגם לא־דתיים שומרים שבת.

אדם - מי החליט שיום שישי ושבת קדוש? הם מחליטים על כולם?

עלמה - יום שבת זה יום קדוש כי המון שומרים שבת. אתה יכול לא לשמור.

אמה - כי בראו את העולם בשבעה ימים אז לכן היום השביעי זה היום הנבחר. יום שישי הוא יום קצר אז מספיקים בו כמה שיותר דברים.

ירין - ״שבת״ מגיע מהמילה ״שביתה״. לא עושים כלום. אמא שלי מכינה אוכל בחמישי ושומרת אותו לשבת. אנחנו קמים בבוקר ויש ריחות טובים בבית. את שבת אני הכי אוהבת כי אז האוכל יוצא הכי טעים.

אדם - למה זה יוצא הכי טעים? אפשר להכין אוכל בכל יום.

עלמה - כי זה יום קדוש.

ירין - ביום שבת שוקדים כל הזמן על האוכל, זה יוצא יותר טעים כי מרגישים שזה יוצא מהלב. בימים רגילים יש הרבה לחץ ועומס.

אמה - זה יותר טעים שמכינים את האוכל בשבת רק בגלל שעובדים על זה כמו שצריך.

אדם - בכל יום אפשר להכין אוכל טעים. רק צריך להכין אותו כשיש זמן, למשל בערב.

עלמה - יש מקומות שכולם דתיים אז אסור להכין בשבת.

ירין - אצלי אני קצת שומרת על המסורת של שבת. אמא שלי בודקת מתי נכנסת שבת, ואנחנו מדליקים נרות חמש דקות לפני שהשבת נכנסת - לא עם מצית כי זה מסוכן, ולא עם גפרור רגיל כי אני מפחדת מהאש, אלא עם גפרור ארוך מיוחד. [בשבת] אין לי מה לעשות יותר מידיי - או שאני יוצאת למרפסת ומשחקת עם בני־דודים שלי, או שאני בטלפון.

אדם - אפשר או לשמור שבת או לא לשמור - אין באמצע.

ירין - יש אנשים ש[רק] מדליקים נרות. פעם לא הדלקתי, אבל סבתא שלי שומרת שבת. אנחנו לא עושים את כל מה שסבתא שלי עושה.

נויה - אנחנו גם לא לגמרי שומרים שבת, אבל אני כן הולכת ברגל עם סבא שלי.

עדי - אני שומרת שבת ומדליקה נרות, לפחות מנסה [לשמור], [אני] עושה שבועיים כן שבועיים לא. אבל בכל שבת אני מדליקה נרות כי חובה, אלא אם כן יש אנשים שלא מחוייבים. אבל זה טוב כי אפשר לבקש משאלות.

אמה - אני משתדלת לא להידבק לטלפון בשבת אבל זה מאוד קשה. אני בדרך כלל לא נוסעת בשבת.

עדי - התכוונתי שמתי שאני כן שומרת שבת אני לא נוגעת בכלל בטלפון ולא נוסעת, וכשאני לא שומרת אני משתדלת שלא לגעת בטלפון או במסכים.

עלמה - מי ששומר חצי שבת זה לא אומר שהוא שומר את כל השבת, הוא לא עושה הכל.

            אופק - עדיין לא נתתם תשובה טובה לשאלה של אדם ממקודם: מה עושה את האוכל של יום שבת יותר טעים? הרי בכל יום אפשר להשקיע זמן ולהכין את האוכל כשאין לחץ.

אדם - טעיתי כשאמרתי את זה כי בשעות הערב משחקים פורטנייט.

עלמה - לפורטנייט אין הקדשה. יום שבת זה קדוש אבל פורטנייט לא קדוש כי זה סתם משחק.

[אדם נמלא חימה מהאמירה האחרונה: עבורו פורטנייט קדוש. הוא נאבק בכעס הגואה בו - ״מה אמרת?!?!״ אני מנסה להרגיע אותו. הוא אוחז בברכיו בשתי ידיו בתנוחת עובר ונופל מהכיסא, מתגלגל על הרצפה. הרוח סוערת בקבוצה כולה - ״אנחנו עוד שנייה מסיימים,״ אני מנסה להשקיט אותם, ״נשארה רק ירין.״]

ירין - לך אולי יש מלא משחקים, אבל לי יש רק טלפון וטלוויזיה. אם אני רוצה לשחק אני מבקשת מאמא שלי.

הדיון מסתיים ואנחנו יוצאים להפסקה, ללא עלילות מיוחדת, חוץ מאדם שממשיך לרדוף אחרי עלמה.

הדר הירש

פילוסופיה:

בבת ים שינינו מיקום ועברנו לכיתת לימוד בקומה השלישית.  כבר יותר טוב. התחלנו עם פילוסופיה. טקסט דאואיסטי חידתי משהו.

היינו שבעה חברים. השאלות שנכתבו:

למה עושה החכם למען הבטן ולא למען העין?

למה צריך לעשות למען הבטן ולא למען העין? למה צריך לעשות למען הבטן ולא למען העין?

למה חמשת הטעמים מקהים את חיכו?

למה הטקסט קצר? (שאלה של אלירז. ילד חכם. הפעם גם מתוסכל כי לא אפשרנו לו להיות בקבוצה עם אדם החבר שלו. טען שהוא לא רוצה להיות בן יחיד בקבוצה. כמעט ולא שיתף פעולה בשיחה שלנו. נשארנו לדבר קצת בהפסקה. אמרתי לו שהקול שלו היה חסר ושאלתי למה הוא לא השתתף.  בהתחלה אמר שזה בגלל שהיה מבואס על הפרידה מאדם. אחר כך הוסיף שהוא לא הבין את הטקסט וזו הסיבה שלא השתתף. שמחתי שנתן לי הזדמנות להסביר שוב את מהות העניין במפגשים שלנו בדרך רוח). 

מה זה מעוורים?

למה החושים שלנו מעוורים אותנו או מחרישים אותנו? הרי הם אמורים לפעול.

השאלה האחרונה קבלה הכי הרבה הצבעות .

גאיה- אולי כי העין לא גדלה ובבטן יש הרבה חלקים שבעין אין וצריך יותר.  אני חושבת שצריך לעשות למען הבטן

נויה ר- גם אני חושבת שצריך לעשות למען הבטן כי יש בה המון חלקים והיא מתפתחת. בעין יש פחות חלקים

דניאל- מסכימה עם גאיה. אצל אישה צריך לעשות למען הבטן כי אצל האישה יש איבר שלגברים אין. בטן זה איבר שדואג שלא נהיה רעבים. הבטן במקום נמוך. אפשר לפגוע בה

נויה ר- נכון בטן חשובה כי היא למטה. הבטן גדולה היא יכולה לקבל מכה. העין פצפונת

גאיה- בבטן אפשר לפגוע. גם בעין. אם מכוונים לעין זה לא בהכרח יפגע.

דניאל- כשמנסים לפגוע בעין יש עפעפיים שמגינים עליה. אם רואים דבר שמתקרב לעין החושים דואגים שלא נקבל פגיעה

נויה כ- חושבת שפגיעה בעין זה יותר חמור כי אם זה פוגע לא נוכל לראות

נויה ר- כדי לפגוע בעין צריך אבן ממש קטנה.  העפעפיים מגינים על העין

גאיה- מסכימה עם נויה ר בערך כי גם דברים גדולים יכולים לפגוע בעין. חברה שלי התנגשה בעמוד וקבלה מכה בעין

נויה ר- כדור לא יכול לפגוע בעין, מקבלים פחות מכות מדברים גדולים.  צריך להיזהר. אם לא נזהרים אפשר לקבל מכות מדברים גדולים

דניאל- עין זה איבר חשוב בגוף. אם משהו פגע לי בעין זה יכול לעשות נזק חמור. לא רק הבטן חשובה.  כל האיברים חשובים. צריך להגיד הפוך, לעשות למען העין ולא למען הבטן

גאיה- כל האיברים בגוף חשובים

עדי- לדעתי כל האיברים בגוף  חשובים והכי חשוב זה הראש כי בראש יש הרבה איברים: פה, עין, אוזן, מוח

נויה ר- יש כל מיני חוטי דם שעוברים דרך הראש. כל האיברים מתחילים בראש

דניאל- בית החזה הכי חשוב כי שומר על הלב על הריאות.  אם אין לנו ריאות אי אפשר לתפקד

נויה כ- המוח חשוב כמו הלב

גאיה- יש אנשים שאיבדו רגליים. ראיתי פעם מישהו בלי רגליים.  זה כל כך עצוב... הראש חשוב, הכל חשוב

נויה ר- בלי הראש אי אפשר להסתדר. אם אין ריאות אפשר למות

נויה כ- יש כיסא גלגלים. אפשר בלי רגליים

גאיה- יש אנשים שאין להם כסף לכיסא גלגלים

דניאל- לגבי מה שאיה אמרה, דברים קורים בגלל גורל או בגלל שמישהו מרביץ לך ועושים לך נזק ממש חזק. יכול לכאוב לך

נויה כ- אפשר גם למות ממכות

נויה ר- אפשר גם להיוולד בלי רגליים

גאיה- ידיים זה חשוב כי עושים איתם המון דברים, כותבים, נוהגים, מבשלים.  ידיים מחוברות לחזה. החזה מחובר לראש. ככה כל הגוף

נויה ר- אם אתה מקבל מכה או שאתה נולד בלי ידיים אתה לא יכול לאכול,  לשתות,  להתקלח לבד. בעיה...

הילדים ביקשו לעבור לשאלה הבאה שקבלה רוב בהצבעה: למה החושים שלנו מעוורים אותנו או מחרישים אותנו? הם אמורים לפעול

דניאל- זה ביטוי כזה. מעוורים זה כמו יופי. כמו שאני אגיד על משהו שהוא כל כך יפה הוא מסנוור אותי מרוב יופי. זה קשור לכל מה שכתוב בטקסט

שתיקה ארוכה מאוד

גאיה- יש הרבה דברים שמעוורים אותנו. ילדים שאומרים לאמא שלהם שהם רוצים שיקנו להם משהו, הם ממש מתעוורים מזה. אני לא יודעת איך להסביר.  זה ממש מסנוור אותך, מעוור אותך כשאתה רוצה משהו

נויה ר- אתה רוצה משהו ועוד דברים ועוד דברים.  זה עושה עיוורון

נויה כ- עד שעובר זמן זה נהיה פחות יפה ואז לא מסנוור ומה שקנית זה סתם דבר, כסף שהלך לפח

נויה ר- קנו לי תיק כי רציתי אותו אבל לא באמת הייתי חייבת

דניאל- יש לי תיק גב לבצפר. כשהלכתי איתו ברחוב ילד ראה אותי ואמר לאמא שלו "גם אני רוצה כזה". זה עיוור את עיניו, סנוור אותו

נויה כ- כשאתה מריח אוכל נפתח לך חוש הטעם

נויה ר- נכון.  כשמכינים לי אוכל אני מריחה ואני רוצה לאכול.  גם כשאתה רואה אוכל אתה רוצה לאכול. חוש הטעם נפתח

דניאל- יש עוד חוש. החוש השישי. חוש אהבה. כל אחד אוהב משהו או מישהו

נויה כ- ממש נכון.  יש כזה חוש שמופעל תמיד. אם יש אמא או כלב אז אוהבים אותו כל הזמן

נויה ר- זה לא סתם פועל מידי פעם. זה כל הזמן. כשאתה עם מישהו שיכול לחבק אותך אתה מיד מרגיש אהבה. זה מוריד לחץ במבחן כי אני יודעת שאמא באמת אוהבת אותי. היא יודעת שאני מתאמצת ואוהבת ללמוד.  היא לא תכעס עלי אם לא אצליח

דניאל- לכל אחד יש את האהבה שלו

נויה כ- יכולה להיות אהבה גם לחפצים

נויה ר- נכון.  אני אוהבת את בית הבובות שלי. זה דבר שאני קשורה אליו

דניאל- כשאומרים לי משהו על גוף האדם אני נזכרת שהרגשות שלנו באים מהמוח, לא מהלב.

תם הדיון. וואו איזה דיון.

ספרות (שיעור משותף):

את שיעור ספרות קיימנו כהרגלנו יחד. אני מאוד אוהב את המבנה הזה, של פילוסופיה לחוד וספרות יחד. לתחושתי הדבר תורם ללכידות הקבוצתית של בית־החינוך.

חילקנו לילדים את הטקסטים שכתבו עם תגובותינו (שניים, כי בשבוע שעבר לא חילקנו את של לפני שבועיים). חלקם הקריאו בפני הקבוצה, מה שארך זמן רב. הם תמיד מאוד גאים כשהם מקריאים, ללא שום תלות בתגובה שלי או של הדר, וזה נפלא לראות ולשמוע. ניסינו לעודד אותם להקריא את מטלת הכתיבה האחרונה, על הטקסט ״ירושה״ של אלי כהן, מכיוון שהטקסטים הללו היו יפים במיוחד.

לאחר מכן התכוננו לקראת קריאת הסיפור הקצר ״שלוש יריות״ מאת ארנסט המינגוויי: הדר סיפרה מעט על המינגוויי ודיברנו בקצרה על המושגים הספרותיים ״דמות ראשית״ ו״דמות משנה״ ועל איך מאפיינים אותן. דיברנו גם על תפקידה של העלילה.

הקריאה הייתה מותחת מאוד, נשארתי במתח עד עכשיו (אף על פי שקראנו את הסיפור במלואו). לא הספקנו לכתוב - בשיעור הבא נקרא שוב את הסיפור וכך יישאר לנו הרבה זמן לכתיבה.