יסודי בת ים 29.05.2025

למפגש שלנו הגיעה סיגל (כבר טוב!) שפתחה בסערה עם שיחת חברות בבית קפה. אני, שלא יודעת להפיק סיטואציות כאלה אבל מכירה בנחיצותן, נהניתי מאוד ושמחתי בשיתוף הפעולה המיידי והמשעשע של הילדים שנכנסו מיד לראש. אחרי כמה דקות של פטפוטים נשיים שכללו מחוות גוף ואינפוף קול, נאספנו להמשך עבודה.

סיגל ביקשה שנחשוב על דמות עליה נרצה לכתוב. כל אחד אמר על מי הוא מעוניין לכתוב. סיגל שאלה שאלות שהביאו למחשבה על החיבור של הכותב לדמות, עד כמה היא מוכרת לו מחד ועד כמה היא מספיק רחוקה מאידך. עד כמה הרווח בין הכותב לדמות יאפשר כתיבה. התפננו לכתיבה שקטה. המשימה: להוציא את הדמות לטיול על מדרכה. כל הילדים רצו לקרוא את שכתבו.

מאיה כתבה על ילדה שחורה שלובשת רק לבן. גם כשהצורה מבקשת להגיע ביום מסוים בבגד שחור היא מתעקשת כל הזמן כל הזמן ללבוש רק לבן.

מאיה מעידה שהיא אוהבת את הדמות הזאת.

ארז: אני רוצה להכיר אותה כי יש בה פגם.

אלמה: הפתיחה היתה מפוזרת.

סיגל: מוזיקליות זורמת : "כל הזמן הולכת עם לבן כל הזמן ". מצד אחד היא הולכת עם לבן, צבע שמשדר רוגע ושקט. מצד שני ההתעקשות שלה ללבוש רק לבן עומדת כמו היפוך לרעיון הלובן. הסוף של הקטע בעייתי. רצית לסדר הכל, לנקות. יש בדמות אלימות פנימית. תזרמי איתה. לא חייבים שתמיד יהיה מסודר, נקי, יפה.

אלמה בחרה לכתוב על אלמה, נערה בת 17 שמתהלכת לה ברחוב תל אביבי כשיד אחת שלה תחובה בכיס האחורי של הג'ינס שלה. התמונה היתה כל כך חדה, ברורה. ארז הגיב כך: שמעתי איך היא נראית, איך היא הולכת אבל אין פעולה.

אגם אמרה: בהתחלה הרגיש לי מוקדם מדי לכתוב "אלמה הולכת ברחובות תל-אביב". סיגל ענתה: יופי של התחלה שזורקת אותנו בלי הקדמות לעצם העניין, לתוך החיים. אנחנו רואים דמות. כתיבה אמיצה, לא מהוססת.

עמרי כתב על זקנה מרוקאית בת 95 ששמה חמיה. היא מעידה על עצמה שהיא טובה בקדרות, פיסלה פסל של עצמה. הלכה ברגל מאור עקיבא עד תל אביב.

עתי אמר: לא הסברת דברים.

אריאל: תיארת קצת את חמיה.

אגם: סיפור מוצלח, אבל איך היא הלכה ברגל מאור עקיבא לתל אביב??

סיגל דיברה על הצורך של עמרי להדהים אותנו, מה שיוצר תחושה של רצון להתחנף לקורא. הכותב צריך להיות חופשי בכתיבה.

עדי כתבה "יומני היקר" באופן מפורט אך מסתורי על מקרה שקרה. לספר? לא לספר? "יש לי סוד לספר לכם. טוב, לא אספר לכם, זה סוד".

אגם: לא סיפרת על החבר.

ארז: "המשך יבוא". זה מושך, מסקרן.

מאיה: החלק של הסוד מעניין. למה לא גילית?

סיגל: את מרגישה שאם אין יסודות אין בניין (לעומת אלמה למשל שזרקה אותנו מיד לסיטואציה). אין פרט שאנחנו לא יודעים על הדמות. למה את פוחדת לספר סיפור? כתבת אקספוזיציה שאומרת שאת לא סומכת עלינו. את מנסה להרשים אותנו, את פחות מעוניינת בדמות.

ירין כתבה בדיוק מה שהיא הבינה ממה שהמשימה דרשה: היא ליוותה דמות של נערה הולכת בעיר.

עמרי: אין עומק לסיפור. זה היה כמו לשמוע תיאור של מפה לבצפר.

מאיה: הלכה לכיוון זה, הלכה לכיוון אחר. הייתי מספרת עליה, על איזה קושי שלה.

עדי: הייתי רוצה שתרחיבי על הדמות.

סיגל: נכון שעקבת בדייקנות אחרי ההוראות. תיארת נערה הולכת בעיר. הרגעים היפים בטקסט שלך היו כשסיפרת שהיא נכנסה לחנות ושלפה את האוזנייה מהאוזן. סיפרת עליה מעט. שהיא לומדת כימיה, אנחנו מנחשים שהיא אוהבת לשמוע מוזיקה. המרחב הפיסי עניין אותך יותר מהדמות. המהות של הדמות נסתרת.

הסיפור של אריאל היה על דמות מוזרה קצת בשם מסמיה. הוא סיני קטנטן. יש לו שערות ארוכות הוא אוכל גרעינים. בטקסט היו משובצות שאלות פתוחות חידתיות. אבא שלו ידע שהוא בן 12 אמא שלו חשבה שהוא בן 28. הוא היה צריך שרפרף כדי להגיע לידי המקרר, סולם כדי להגיע למקפיא.

סיגל: הקטע הזה מעיד עליך אריאל. יש בך שקט ויכולת הקשבה. אתה לא מרוכז בעצמך. אתה יכול להביט על מצב מכמה נקודות מבט שונות.

ארז כתב סיפור על דמות של מציצן שמנסה לעבוד על מישהו כשמרח על הרגל שלו צבע שנראה כמו דם.

עמרי: הוא גנב שלא גונב. הוא מציצן. זה מפחיד.

סיגל: הדמות של המספר מעניינת הרבה יותר מהדמות שמספרים עליה. ממליצה לנסות להיכנס אל מאחורי הקלעים של דמות המספר. מי הדמות הזאת באמת, מה היא מסתירה?

סיגל הבטיחה וקיימה. כל הילדים הספיקו לקרוא ולשמוע תגובות מהחברים. (נעדרתי מההקראה של עתי ואגם. מצטערת). היה לנו מפגש יפה נעים ומעורר מחשבה. תודה לסיגל, תודה לילדים.