יסודי בת ים 08.05.2025

שבוע מס׳ 21 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי היסודי בבת ים.

למפגש שלנו הגיעו השבוע שמונה חברים טובים. פתחנו בפילוסופיה. הבאתי חלק מסדרת הצילומים של "האחיות בראון". פרויקט שנמשך לאורך ארבעים שנה מאמצע שנות השבעים. ארבע אחיות שנפגשנו כל שנה ובן הזוג של אחת מהן צילם אותן לאורך שנים. הפרויקט פסק כשאחת מהאחיות נפטרה. (כך נפתח הנושא החדש, זמן. לא דיברתי על כך. נשאיר לילדים להבין את זה מתוך המפגשים הבאים). השאלות שנכתבו:

למה רואים רק ראשים בתמונות?

למה הן לא משנות מקום?

למה יש את הפרויקט הזה?

למה הן כל כך רציניות. זה כאילו שלא באת להן בכלל להצטלם?

למה הן הפסיקו כשאחת נפטרה?

אני הייתי שמחה להשתתף בפרויקט כזה כי זה כיף לראות איך אני משתנה משנה לשנה. מה דעתכם?

יש אישה שצילמו אותה בשנת 1986 ואחרי שנה היא נראית זקנה ב10 שנים. איך אפשר להזדקן ככה בשנה?

מי יזם את הפרויקט, הצלם או אחת האחיות?

למה הם הפסיקו לצלם כשאחת נפטרה, היה יכול להיות מגניב לצלם עד שכולן ימותו.

שתי השאלות האחרונות קבלו את מרבית הקולות.

אגם- הצלם יזם כי הוא הצלם

עדי- אם הן היו ממשיכים לצלם עוד עד שרק אחת היתה נשארת זה היה מגניב

ארז- אחת האחיות מתה. זה אבל. זה היה אדם קרוב שאפשר היה לראות אותו. הוא היה חשוב. אם אני אמשיך להצטלם זה מרגיש כאילו יש שמחה.

ירין - לא הייתי ממשיכה אם מישהי נפטרה. זה לא מכבד. מי שיראה לא יבין מה קרה. יחשבו שאולי לא רצתה להצטלם יותר. זה יראה מוזר

מיה לארז- עדי ואני רואות סדרה. אם עדי תפסיק לראות זה לא אומר שאני אפסיק. לפעמים צריך להתמודד עם מה שיש הרי כולנו נמות. הייתי ממשיכה להצטלם כי זה לא משנה. זה משנה כי זה עצוב. היה רב שאמר לתלמידים שלו לשמוח כשהוא מת כי הוא הולך לגן עדן. הייתי ממשיכה בשביל המשפחה

שקד למיה - בהתחלה אמרת משהו שאני לא מסכים. סדרה בטלוויזיה זה פחות חשוב ממישהו שמת. זה לא יכול להיות ששמחים, זה לא מכבד להמשיך להצטלם

מיה- אם מישהו אצלי היה מת אז צריך להיות באבל, אבל גם צריך להמשיך הלאה. אני אהיה עצובה שבוע שבועיים. צריך להמשיך הלאה. סבא רבא שלי נפטר. סבתא שלי היתה מצטלמת איתו הרבה ועדיין היא ממשיכה להצטלם, גם בלעדיו. אם אני הייתי חס וחלילה נפטרת הייתי אומרת תהיו בשמחה. בזמן של המוות צריך להיות עצובים. מה, בגלל שמישהו נפטר אסור להצטלם?

עדי- יש סיפור על מישהו שנפטר שאמר לחברים שלו שלא יהיו עצובים כי הוא השיג את המטרה שלו, הוא יגיע לגן עדן, יהיה עם אלוהים. זה היה היעד שלו. הוא דתי אז הוא ביקש את זה תמיד. בשבילו זה שמח

אגם - יש לי סיפור. דודה שלי נפטרה כשהייתה בת 14 מסרטן. אני רואה תמונות שלה בבית של סבא שלי. צריך לעבור הלאה ממוות של בנאדם. לא נפסיק לחיות בגלל זה

אלמה- קרה שדודה שלי מתה מסרטן. דוד שלי מתגעגע אליה אבל... אומרים שהאנשים הטובים מתים מסרטן

שקד לאגם- לא מסכים. אם אדם מת זה עצוב שהוא פתאום איננו. זה משהו חשוב יותר מהכל. אתה אמור לשמור על הנשמה שלך. אם היית מצטלמת באיזה יום ואחותך היתה מתה אז לא היית ממשיכה . זה עצוב כשמישהו נפטר. זה חסר. במיוחד אם הוא היה חכם והייתי שואלת אותו שאלות, מתייעצת איתו

עדי- סבא שלי נפטר לפני שנולדתי, כשאבא שלי היה בן 14. יש תמונה אחת שלו, בשחור לבן. אני לא אבכה על זה . סבתא שלי המשיכה את החיים מצוין בלעדיו. זה עצוב אבל מתרגלים.

מיה לעדי- צודקת. אבל לא צריך להיות דתי בשביל לחשוב ככה. ראיתי סרטון ביוטיוב של זמר מהוואיי. הוא היה נורא שמן ואמר למעריצים שלו לשמוח כשהוא ימות (הוא היה חולה) כי צריך לשמוח בחיים שיש לך. הוא ביקש מהם שיחגגו כשהוא ימות. ראיתי אותו ביוטיוב שר לפני שהוא מת ואז היתה לו לוויה יפה עם סירות גדולות. והוא אפילו גוי! לא רק מי שדתי יגיד "תשמחו כי הגעתי לאלוהים, לגן עדן". יש לי דוד מאוד דתי. גר בבני ברק והוא אמר הפוך, שאסור לשמוח ולחגוג אחרי שהוא ימות. הוא באמת מת חצי שעה אחרי שהוא אמר את זה.

עדי- אני מבינה למה הוא אמר את זה. כי זה אמור להיות עצוב. הוא לא רצה לעזוב אותם. הוא היה עצוב ולכן רצה שגם הם יהיו עצובים.

רומי- הסתכלתי בתמונה. הן לא נראות שמחות. חשבתי על סדרת תמונות שבהתחלה יש ארבע נשים ואז שלוש ואז שתיים ואז אחת והתמונה האחרונה היתה יער, כאילו הן מתו ועכשיו הנשמות שלהן כמו רוחות רפאים ביער. וגם רציתי להגיד שאולי הצלם ימות קודם...

אלמה- תמונות זה בעצם זיכרון. הן היו צריכות להמשיך להצטלם.

אגם- עדיף שאני אהיה עד המוות בחיים (אני עכשיו - תגידו לי אם זה לא משפט מפוצץ מוח או מה... כל החברים הגיבו למשפט הזה בחיוך. רגע מתוק מדבש!)

ירין - לגבי מה שאלמה אמרה, אם הן היו ממשיכות את זה. לא בטוח שזה זיכרון שרוצים. אם הייתי מצטלמת כל שנה ליד עץ ובסוף הוא היה נובל, זה היה עצוב. אם הן היו ממשיכות אחרי שאחות אחת מתה זה היה קשה מידי, עצוב מידי.

תמה השיחה הנפלאה. אני מודה, קורה לי לא אחת שרק בדיעבד, כשאני קוראת  את שכתבתי, אני מבינה כמה יופי, עומק, חכמה, הקשבה וגם הומור יש בשיחות האלה. אני נמלאת אהבה. תודה! תודה!

אחרי הפסקה שהיתה בה גם עוגת שוקולד שהכנתי לכבוד החברים, התכנסנו לחלק הספרותי. פתחתי בשאלה איך הכי בנאלי לפתוח בסיפור והם ענו: "היה היה פעם" או ב"קוראים לי ..."

הבאתי כמה פתיחות של ספרים שנתנו אפשרויות אחרות בתקווה שיהיו לנו השראה. התפננו לכתיבה. הילדים כתבו בשמחה פתיחת סיפור (זכרו את הדמויות שכבר כתבו עליהן). נמשיך בפעם הבאה.