מכללת תל-חי 19.05.2025

שבוע מספר 27 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי. 

בכיתה י' של מירב מידן וירון אלון:

השבוע המשכנו לחלקה השני של סדנת המסות. בחלקו הראשון של השיעור קראנו במסה של בכל סלרואי: 'משקל עודף'. התחלנו בקריאה משותפת בהנבת תפקיד שירה של יונה וולך כמוטו למסה, למרות שהוא ניתן לקריאה באופנים אחרים.

דיברנו על הפתיחה, על החברה העיוורת שלא מודעת למידותיה של הכותבת, ומציגה לנו כבר בפתיחת המסה את העיוורון החברתי שלנו שמחייב את המשקל העודף כזהות מרכזית.

הם המשיכו בקריאה בחברותות מתוך מטרה לזהות את העיסוק הפרטי- אישי שהכותבת מביאה מהביוגרפיה שלה, אירועים שחוותה והציפו שאלות, תובנות, רגשות לצד השיח החברתי- פוליטי הרחב שלה שבו להיות שמנה מתפקד הזהות בחברה המודרנית ובוודאי בהקשר מגדרי (כאשר היא מצטטת ועושה פרפרזה לדה-בבואר).

היו גם פסקאות בהן התלבטנו וראינו איך האישי הפרטי ממש נשזר בפוליטי.

בחלק השני הם נדרשו לחזור למסות שלהם ולשאול שאלות חברתיות את עצמן, לזהות את מרחבי השיח של הנושא אותו בחרו. התגובות נעו בין רצון להחליף נושא, חוסר הבנה של ההקשרים החברתיים שמתחילים בפרטי ו"מעין התאהבות" בכתיבה ה"יומן" האישי והתנגדות לגעת בה.

אנחנו עברנו בין ולאט פתחנו את האופציות והחשיבה. זו הייתה פעולה לימודית ורגשית כאחד שדווקא הנכיחה את חשיבות הכתיבה המסאית בזיהויי המרחב הפרטי כחלק מהחברה. (עניין שנדמה לי נעלם קצת בחינוך ובטח חסר בחברה).

לסיכום: בסבב הם הקריאו פסקה מהמסה וסיפרו על השאלות וההקשרים ואנחנו הוספנו רעיונות ומחשבות.

[מילה לסיכום תהליך המסה לשנה זו: התהליך היה משמעותי בעיני, גם ההתעקשות שימצאו שאלה שמעניינת אותם היה חשוב, אפילו קריטי לתהליך חינוכי וגם היכולת לחבר את האישי לפוליטי. שנה הבאה נחזור לסדנה השנייה , יוצא ש מה שבסדנה לקח מפגש אחד אנחנו בכיתה עושים בשני שיעורים ויותר, בתהליך]

בכיתה יא' של אלעד נבו ואליעזר בקליש:

ההיכרות עם שפינוזה הולכת ומעמיקה. פתחנו את השיעור עם היזכרות בטענות היסוד של שפינוזה, והעמקנו ביחסים בין העצם לתארים ולאופנים. ראינו איך שפינוזה מתאר את היחסים ביניהם, את המסקנה שלו מכך על האל והטבע ומיקומו של האדם בתוכם. שפינוזה מסיק שהאדם, הטבע ואלוהים קיימים מכולם כהכרח, על כן גם התנהגות האדם היא הכרח ואין בחירה. כדי לצלול אל דמותו הקרנו את הסרט ״המוחרם״ והכרנו מקרוב את חייו. 

בהפסקה השמש האירה במלוא טובה ולא הייתה ברירה אלא להמשיך לשיעור שמש. עשינו סיכום ודיון של הצפייה ואז עברנו לספרות. קראנו בפתיחה של ״את והב בסופה״ של עמוס קינן. את רונה קינן כל התלמידים מכירים לשמחתנו. סיפרתי על קינן והחיבור שלו למאורעות שונים בתולדות המדינה ועמדותיו. קראנו את הפתיחה בה המספר, עמוס קינן, מגיע לביתו ואיש לא מזהה אותו. כשמגיעים שוטרים הוא מגלה שבת.ז שלו כתוב בכלל בשם יוחנן לוין. מי הוא אם כך? עמוס או יוחנן? למה אף אחד לא מכיר אותו? ואולי יש כאן משל על המדינה שקינן עזר להקים?

סיימנו בתרגיל כתיבה - כתבו שתי דמויות שמתארות את אותו המקום, כל אחת מתארת אותו אחרת. בשלב הבא - כתבו מפגש של שתי הדמויות במקום הזה. אלונה הקריאה את מה שכתבה, טקסט יפה מאוד בגוף ראשון - אישה שמתארת את האזכרה השנתית של בן משפחה ותיאור של הבן שלה שמתייחס למפגש המשפחתי כמו מסיבה משמחת. 

בכיתה יב' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:

נפגשנו שוב, כשניחוח עז של סוף מרחף בחלל הכיתה. לשמחתנו התלמידות ממשיכות להגיע, אך הן גם מושכות לכיוון שלהן: עכשיו, כשהבגרות מאחורינו, עבודת החקר להערכה חלופית הפכה להיות המטלה בה הן רוצות שנתרכז. אז שוב, הקדשנו את השעה הראשונה לחידוד רעיונות, שיפוץ מבנים ובדיקת טיוטות.

כך בחלק השני של השיעור התפנינו לשאוף לקרבנו את ריח הסוף, בעזרת שירים, כמובן. לשם כך אילה בחרה עבורנו מקבץ שירים (ירושה/ אלי אליהו, חינוך חובה/ רותי ויטל גלעד, סיום / לאה גולדברג, משמעות / צ'סלב מילוש ושני שירים של אווה קילפי ומדרש אחד). פיזרנו את השירים ברחבי הכיתה וכל אחת ואחד התבקשו לבחור את השיר שנוגע בהם הכי מקרוב. פתחנו בסבב בו כל אחד ואחת הסבירו את הבחירה שלהן וקישרו אותה לחוויה בדרך רוח, לתהליך שעברו, ולאנשים שצמחו להיות. כרגיל בכיתתנו הפטפטנית, הזמן בקושי הספיק, ושלל נושאים מעניינים הופרחו לחלל, ונידונו בהרחבה. דיברנו על מידת המוגנות המאוזנת שהמחנכת או הורה צריך לעטוף את ילדיו, על התועלת שבטעות וחובת ההתנסות בלמידה. על האפשרות שניתנה להן בדרך רוח להגיד "אני לא יודעת", על חינוך הלב וחינוך המוח, על מציאת מקום בכתה. עוד הן דיברו על ההוראה שלנו והזוגיות שלנו (רק פרק ב'!), ועל הזכות ללמוד בדרך רוח. ואני חושבת לעצמי שעל אף שלאורך השנה הרגשנו שבחלק מהשיעורים נראה היה לפעמים שהן עייפות או לא מרוכזות, מסתבר שהיו להן הרבה רגעים של משמעות, התעוררות של סקרנות, ופיסות של רוח נטמעו בתוכן.