במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
לפני השיעור מצאנו את עצמנו בעין הסערה של ההפגנה הסוערת נגד חוק הגיוס, שהגבילה מאוד את ההגעה לאוניברסיטה. נשארו עם 17 תלמידות ותלמידים שהמשיכו איתנו את המסע ברצ'יטאטיב של טוני מוריסון ועם שאלת האלוהים של ניטשה.
יפעל – ספרות:
החזרה שלנו לסיפור עוברת שוב בתמות המרכזיות שהוא מעלה. חזרנו בקצרה על המושג "מיעוט" ועל מושגים (סוציולוגיים) נוספים שנגזרים ממנו: פריווילגיות, העדפה מתקנת וכן הלאה. אני מזכיר את הרעיונות המרכזיים שעסקנו בהם בשני החלקים הראשונים של הסיפור. לא רק שאלת הגזע והצבע היו שם. דיברנו גם על יחסי אם-בת והמורכבות שלהם, כפי שהספרות מסוגלת להביא: לא להסתפק בכותרת "הורות מזניחה", אלא להתייחס לניואנסים – איך אפשר לרצות "להרוג אותה" [את אימא] שלוש פעמים בתוך טקסט, ובעת ובעונה אחת להעריץ את היופי ואת הריח שלה; "לרצות להיות צמודה אליה" לנצח.
אני מדבר על המבנה של הסיפור שהולך ונחשף בפנינו: חמישה חלקים בסדר כרונולוגי, שבכל חלק אירוע מכונן אחד שקשור במפגש בין הדוברת (טוויילה) וחברתה מבית היתומות (רוברטה). אני עוצר ושואל את התלמידות, האם הן יכולות להיזכר בחברה או חבר מגן חובה או משנות היסודי המוקדמות; חברה שהקשר איתה ניתק מאז (למשל, כזו שעברה דירה). ביקשתי מהם לקפוץ לגיל 28, ולתאר פגישה מקרית עם אותה חברה או חבר. איך נראית פגישה כזו? היכן היא מתרחשת? איך אני נראה? איך החבר נראה? מי מזהה את מי? נראה שהתלמידים מצליחים להיכנס לעומק המטלה על אף הקושי שבה. אני עוצר את הכתיבה, שתמשיך בבית, ועובר מייד להמשך הסיפור: החלק השלישי והמפגש השלישי בין הגיבורות. אנחנו מוצאים שכמעט כל משפט בסיפור מזמין "מסקנות" על הדמויות ועל אורחות החיים שלהם; על המעמד החברתי והכלכלי שלהם. באותה נשימה אנחנו מחויבים לתהות האם המסקנות הללו הן בעצם סטראוטיפיות. מה אנחנו מסיקים מתוך עובדות שממש כתובות בסיפור, ומה מתוך "ידע כללי" (שחובה לתהות על מה הוא כשלעצמו מתבסס).
אנחנו עוצרים קצת לפני התכנון המקורי, אבל ההיסחפות שלנו אל תוך הסיפור חשובה מכל תכנון. התלמידים נשלחים להמשיך בבית את החיבור, על רקע הפגישה – המלבבת הפעם – בין טוויילה ורוברטה בנות ה-28.
רוני – פילוסופיה:
אנו חוזרים אל ניטשה, ואני מסביר מדוע איננו יכולים לעצור כאן. אכן, עד כאן ראינו רק את הצד ה"ביקורתי" של ניטשה, כלומר את הביקורת שלו על המוסר ועל הדת, בעיקר הדת הנוצרית, היחידה שהוא הכיר לעומק. אבל בדרך כלל, אנו מבקרים רעיון כלשהו בשם רעיון אחר.
ואכן, במקרה של ניטשה, הביקורת היא רק צד אחד של משנתו, שהיא משנה חיובית, משנה שדוגלת בערכים ובהשקפת-עולם מגובשת.
מהי משנתו של ניטשה? כדי להבין אותה, עלינו לפנות לספרו "כה אמר זרתוסטרה", שבו הוא מציג את תורתו בצורה שירית, על-פי הסגנון של הברית החדשה, ובעיקר ארבעת הבשורות. כמו שם, גם ניטשה מציג ארבעה ספרים בזרתוסטרה. ובכל אחד מהם, הוא חושף פן אחד מלימודו.
מדוע זרתוסטרה? זהו שם של נביא פרסי קדום, שדיבר על הטוב והרוע כשני הצדדים של המציאות. נישה בא דווקא לתקוף את התפיסה המניכאית שלו, ולכן שם הגיבור גם הוא אירוני או פרודי.
אני קורא מההתחלה של הספר: הגיבור עוזב את ההר שבו התבודד במשך עשר שנים כדי לרדת לשפלה, לבני האדם, ולמסור להם את תורתו. הבדידות היא נחוצה כדי ללמוד ולהתפתח, אך אין היא המילה האחרונה. זרתוסטרה זקוק לתלמידים, לחסידים, אך לא לחסידים שוטים.
הוא פונה לכיכר השוק, שם תמיד נאספים המוני העם. כאן, הם מתגודדים בציפייה למופע של לוליין ההולך על חבל.
זרתוסטרה מנצל את ההתגודדות הזו כדי להתחיל את נאומו הראשון, על "העל-אדם". והוא אומר: "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו".
אנחנו מנסים להבין את המשפט החשוב הזה. מה פירוש על-אדם? לא גזע אחר, אלא סוג מסוים של אדם, שמסוגל להתגבר על עצמו. בגרמנית, ניטשה משחק עם המילים "על-אדם" והפועל "להתגבר" שהם דומים (). ניטשה קורא לנו לא להסתפק ב"אנושי": האנושי הוא תמיד הכניעה לחלש, ליצרי, להרגל המגונה.
ניטשה קורא לנו להתגבר על עצמנו, על כל מה שמושך אותנו למטה: היצרים, החולשות, ההרגלים, הדעות הקדומות והמקובעות. האדם אמור להתגבר על עצמו, על האנושי שבו, כדי להיות אדם יותר חזק, אדם המסוגל ליצירה ומחשבה עצמאית. זהו העל-אדם, ולא גזע עליון מפוקפק כלשהו...
בהמשך ניטשה מרחיב את היריעה: העל-אדם הוא "טעם הארץ".
ניטשה חוזר על ביקורתו כלפי הדת, שמציעה את העולמות העליונים כאידיאל. לא, רק הארץ קיימת, רק העולם הזה, המציאות עלי-אדמות, ןלכן הגוף אינו בזוי, אלא הוא תפארת היצירה. ניטשה מתנגד לתפיסה הדואליסטית המחלקת את המציאות לשמים וארץ ואת האדם לגוף ולנשמה. הנשמה אינה אלא "רוח-רפאים" הוא טוען, כאשר תופסים אותה במנותק מהגוף.
ואכן, החיצים של נישה מכוונים כלפי אפלטון והמסורת הנוצרית כולה, המהללת את הנשמה ומגדפת את הגוף כמציאות נחותה, בזויה.
וכאן כדאי לציין שהמסורת היהודים מעולם לא אימצה את המחשבה הדואליסטית אודות האדם. בבריאת האדם בספר בראשית פרק ב', האדם הוא "גוף-נשימה-נשמה"; הוא אינו מורכב משני גורמים שונים שאין להם קשר. המטפיזיקה המערבית תמיד התקשתה להבין את החיבור בין הגוף והנשמה. אכן, אחרי שהפרידו ביניהם, קשה לחבר אותם יחדו בחזרה. ראה דקרט...
בחלק השני של הטקסט שאנו קוראים (פרולוג 3 מתוך כה אמר זרתוסטרה), נישה מוסיף עוד נדבך לרעיון זה: האדם המודרני, המושפע מהמוסר הנוצרי, הינו בדרך כלל עייף, עצלן, הוא אינו מסוגל למידה טובה אמיתית, אלא הוא מסתפק במועט. הוא לא מוכן להילחם עבור הערכים שלו.
ניטשה קורא לאדם להילחם עבור הערכים שבהם הוא מאמין - צדק, תבונה, אושר, רחמים, מידה טובה - לא להסתפק במועט.
אנו נראה בשיעור הבא מהי אותה התגברות עצמית שניטשה קורא לנו לאמץ אותה.
חלק מהקוראים ראו בניטשה הוגה הרואי, גברי מדי, אך לדעתי, אין זה כך. ניטשה אינו פונה רק לקוראים גברים, ואולי כדאי לשים לב שקוראיו הגברים הרבה פעמים סילפו אותו, בעוד קוראות דווקא לקחו אותו לכיווני חשיבה יותר מפתיעים. אבל זה כבר נושא לדיון בפני עצמו...
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע המשכנו בשני המסלולים שלנו לתקופה הקרובה - קריאה ב"המשתה" לאפלטון ועבודה על עבודות חקר.
בחלקו הראשון של השיעור קראנו את שני הנאומים הראשונים במשתה. לאחר חזרה קצרה על החלק הקודם לנאומים, קראנו את נאומו של פיידרוס ואז את נאומו של פאוסניאס.
בנאומו של פיידרוס שמנו לב לקשר בין אהבה למידה הטובה, ובפרט לאומץ. פיידרוס מתאר את האהבה ככזו שמובילה לבושה בפני המאהב על מעשים שאינם ראויים, כמו פחדנות בשעת קרב. אחת התלמידות העלתה בבדיחות "ג'ון לנון" עתיק, אך שמנו לב שיש הבדל מהותי - המידה הטובה לפי פיידרוס היא במיוחד המידה הראויה למלחמה. בפרפרזה על הסלוגן ההיפי - עשו אהבה ומלחמה. עוד שמנו לב שהמידה הטובה הזו אינה מאופיינת באיפוק, אלא בשילוח הרסן.
בנאומו של פאוסניאס הבחנו בין שני הסוגים של ארוס - השמיימי וההמוני. השמיימי הוא זה שמוצאו זכרי וקשור באהבה הומוסקסואלית בלבד, ואילו ההמוני באהבה הומוסקסואלית בזויה (של נערים צעירים מידי) ובאהבת נשים. בנאומו נשמעים הדי הביקורת החברתית על הפדרסטיה, וכתב ההגנה מולם מורכב משניים: ראשית, שזוהי אהבה "הוגנת" - זוהי אהבת הנפש ולא אהבת הגוף, וזוהי אהבה ובה תועלות - המאהב בתמורה לאהבתו של האהוב מעניק לאהוב מן המידה הטובה בה הוא בקיא ומרבה בו תבונה. שנית, אהבה כזו היא אימתם של הטירנים ומבטיחה את חירותם של האנשים. מעניין כיצד בדמוקרטיה האתונאית נקשרו, מסיבות שונות אך לא זרות לשלנו, החירות והחריגה מהיחסים ההטרוסקסואליים.
בחלקו השני של השיעור עשינו עבודת הכנה לעבודות חקר. כל תלמיד היה צריך לנתח את הטקסט שקרא ולתקצר אותו - משפט לכל פסקה בטקסט. שמחתי לראות שכבר מתוך מלאכת התקצור היו תלמידים שעלו להם שאלות. שוב נוכחתי במהלך העבודה שרבים רותמים את העגלה לפני הסוסים, ומשלימים בפרשנות רוויה את מה שאינם מבינים ברמת הפשט. לקרוא ולהבין בדיוק מה כתוב ברמת הפשט, לפני מלאכה פרשנית, הוא דבר שעוד יש לעבוד עליו.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
ממשיכים בחזרה הממוקדת על החומר לבגרות, והפעם התמקדנו בגישה הדאונטולוגית באתיקה. רעננו את ההבדל בין החשיבה הטלאולוגית והדאונטולוגית, ואז התמקדנו בפילוסופיית המוסר של עמנואל קאנט ובעיקרון הצו הקטגורי שלו.
בחלק השני של המפגש תרגלנו שאלת בגרות, שבה התלמידים התבקשו לדון בדילמה מוסרית: להסבירה ולהציע לה תשובה מנקודת מבט טלאולוגית, להסבירה ולהציע לה תשובה מנקודת מבט דאונטולוגית ברוח קאנט, ולנסח באופן מנומק את עמדתם האישית ביחס אליה.
נשמע קצת יבש, אבל היה כיף. משהו במבנה המסודר של השיעור עזר לתלמידים שלנו להתפקס, ושימח אותנו לראות אותם מתמודדים עם האתגר בעצמם ומסבירים את החומר אחד לשני.
Comments