אוניברסיטת בר אילן 15.03.2026

שבוע 20 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

התכנסנו בזום אחרי ליל שימורים שנכפה עלינו. השפעת הלילה כמו גם השפעת המלחמה המצטברת ניכרה - היינו מעטים וגם מי שהופיעו היו תשושים. מכיוון שאנו לא מפלים בין ילדים לזומבים השיעור התקיים כרגיל. המשכנו מהנקודה בה עצרנו בשיעור הקודם: התחלנו בקריאת הקטע המלא של ענת לוין, ודיברנו מעט על אחריות ויחס לאחר. משם עברנו לתרגיל קטן שעוסק באחריות וחובות. התחלקנו לחדרים בזוגות וכל זוג ייצג קבוצה בחברה הישראלית - הממשלה, מפקדי צה''ל, מילואימניקים, ותלמידי תיכון בדרך רוח. כל זוג התבקש לדון ולחזור אלינו עם האחריות והחובות שיש לו כלפי הקבוצות האחרות. לאחר שכל זוג הציג, ביקשנו משאר הקבוצות להצביע על נקודות העיוורון של הזוג שהציג לגבי האחריות שלו. הדיון היה, לתחושתי, קהה בהרבה ממה שהכיתה מסוגלת לו בתנאים טובים יותר.

המשכנו לקריאת כמה מובאות מתוך 'מהי נאורות' של קאנט, הוא הוגה הבא שלנו. לאחר קריאת פסקה וחצי מדד הבהייה באוויר הגיע לטווח מסוכן. ניסינו לדון באחריות לשאול שאלות ובציווי 'העז לדעת', בפרט בהקשר המלחמתי, בדגש על 'ניסינו'. נרים את זה משם בפעם הבאה, בתקווה כבר פיזית ובלית ברירה בזום.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

זום מעניין ומיוחד ומורכב מבחינה חווייתית – לימודית.

התחושה: התלמידים פשוט עייפים. בקושי מחזיקים.

באו חצי מהתלמידים.

ואלה שהיו אמרו בפירוש ובעדינות וטוב לב שהם נרדמים ושאלו אם זה בסדר שנקצר וילכו לישון 😊.

השיחה עצמה היתה ממש טובה.

היתה לנו אורחת מיוחדת: השחקנית שרה פון שוורצה. היא היתה אמורה להיות 20 דקות והיתה כמעט 40. דברה איתנו מחדר במלון באתונה, שם היא נמצאת לצילומים של "טהרן".

היה מעניין.

האורחת מרתקת וכריזמטית והתלמידים שתפו פעולה, דברו ושאלו והשתתפו.

אחרי השיחה היינו אמורים לצאת להפסקה ולהפגש, זומית, עם האקסטיביסט הטרנסי והסופר הצעיר, ג'סי ברנדט, לשיחה מיוחדת, אבל התלמידים ביקשו...לישון...הם עשו את זה במבוכה ובצער, ואנחנו ביטלנו. לא רצינו לבזבז אורח מיוחד ושיחה בעלת פוטנציאל גבוהה על תלמידים שנשארים מתוך אשמה ונימוס אלינו.

מאכזב. רצינו כל כך והשתדלנו ויצרנו קשר עם אנשים. ומצד שני, מובן...נלך איתם הלאה וננסה לשלב בין התאמה לצרכים שלהם עם החובה שלנו לתת להם עוד ועוד.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

המפגש העשרים בכיתה י"ב, בית חינוך בר אילן, והשני הרצוף בזום – והלוואי שגם האחרון שאינו פנים אל פנים. 12 תלמידות מצטרפות, ושתיים מהן מספרות על רסיסים שפגעו בביתן ממש לפני שעתיים. שוויון הנפש שמלווה את הסיפורים מחריד אותי ואני מוצא את עצמי בעיקר שותק, בזמן שאמנון מצליח להמשיך בסבב המה נשמע עם יתר התלמידות. מירי שואלת אותנו באמפתיה, 'מה שלומכם אתם?' ומוסיפה 'כמה מרגש להיפגש, אפילו שזה בזום', ובבת אחת נכנסים חום ואהבה גדולה אל הפסיפס המוזר שממלא את המסכים.

המפגש הזה הוא מפגש למידה, שבו אמנון יבקש לסיים את הקריאה באריסטו, ואני ארצה להתחיל את הקריאה באדיפוס בקולונוס. אמנון מכין מראש קטעים מסומנים בספר ב' של האתיקה הניקומאכית. אנחנו קוראים ודנים בהצעות המשונות לכאורה של אריסטו, לפיהן סגולה טובה היא דבר שאפשר "להפוך להרגל", כלומר – לתרגל אותו, להתאמן עליו. הסגולות הטובות הן דבר שאנחנו נולדים איתו, ושקיים אצלנו כפוטנציאל. אבל כדי לממש אותו, צריך ממש לפעול. ההסברים היפים המלווים את "דרך האמצע" גורמים לנו להתעכב על המילה בינוניות, שכיום יש לה הקשרים שליליים דווקא בשפה. פסקת הסיום היפה מניחה את דעתנו: אריסטו מרגיע אותנו ואומר, שזה נדיר להצליח באמת להגיע לסגולות הטובות. במילים אחרות, הסגולות הטובות הן לא מטרות שצריך "לכבוש" פעם אחת, אלא מעין אופק שצריך שוב ושוב לשאוף אליו. זו תנועה בלתי פוסקת לעבר אופק רצוי.

אנחנו יוצאים להפסקה בדיוק בזמנים המקוריים, ונפגשים לאחריה כדי לחזור לאדיפוס. לפני כחודש, לאחר הקריאה ב"אדיפוס המלך", הבנתי שהסיום הראוי ביותר לשנה הזו, ולמעשה לשלוש השנים האלה, תהיה קריאה במחזה הפרידה של סופוקלס. אני פותח ברקע היסטורי קצר ושואל, מה אתן הייתן כותבות בהינתן התנאים ההיסטוריים והביוגרפיים של סופוקלס בשנת 406 לפני הספירה? מה הייתן מבקשות להעניק לאתונה על סף הירידה הסופית מנכסיה? כיצד הייתן בונות את דמותו של אדיפוס, מאותו הרגע שבו ניקר את עיניו ועד ליומו האחרון? אנחנו קוראים את הפתיחה ומתחילים להשיב על השאלות הללו.

בסיום המפגש אני קורא את השיר "חורף בהיר" של שחר מריו מרדכי. זהו שיר שמציב במרכזו נס, ואנחנו מוצאים את הדיבור על הנס, את הזימון של הנס, דבר שיש לעשותו. שיש לתרגל אותו. כמו סגולה טובה.