במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
שיעור רביעי בכיתה י', בית חינוך בר אילן. רגע לפני המפגש התבשרנו על האפשרות לערוך מפגש פיזי בראשון הבא, אם ירצו האלים. אמנם חד פעמי, אמנם מקוצר כדי להמעיט את שעות החשכה, אמנם יש לקוות שההורים לא יימנעו מלשלוח את התלמידים – אבל אנחנו והתלמידים נתעקש להביט אל אופק שיש בו הבטחה.
בשיעור פילוסופיה חזרנו לשאלת ריבוי הדעות; שאלה המהווה נקודת מוצא לפילוסופיה. רוני שואל: "האם אתם מכירים דוגמה למקום המעודד את ריבוי הדעות עד בלי די?" התשובה הייתה פשוטה: כמובן, הרשתות החברתיות.
קראנו ביחד שתי פסקאות מתוך מאמרו של גיא רולניק ("דה מרקר") מהשבוע החולף (קישור למאמר המלא), שעסק בסוגיית הנזק הנוכחי של הרשתות החברתיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
חילקנו את התלמידות לחדרים (חמישה בחדר), וביקשנו מהן לדון בשאלת ריבוי הדעות נוכח המאמר של רולניק, ולאור מה שלמדנו עד כה על אפלטון. הדגשנו לנסות ולנסח ממש טיעונים של בעד ונגד. הדיונים בחדרים היו תוססים ומלהיבים ברובם, כששנינו עוברים בין החדרים ובעיקר מאזינים ומתרשמים. במליאה, אספנו את הטיעונים, שהיו מן הסתם לכאן ולכאן: עמדה עקרונית בעד ריבוי דעות, אך מודעות הולכת וגוברת לסכנה הטמונה בכך. האם יש דעות מסוכנות? ללא ספק. כיצד יש למגר אותן? זה כבר לא פשוט.
לקראת סיום השיעור, רוני קורא מתוך "גורגיאס" לאפלטון, כדי להראות לתלמידים כיצד דיון פילוסופי מתנהל בפועל, אצל מייסד הפילוסופיה עצמו.
החיפוש של סוקרטס הוא אחר המהות של הדברים – וכאן מהותה של הרטוריקה.
בשבוע הבא נמשיך בקריאה בטקסט פילוסופי ראשוני זה. בתקווה שהמפגש עם הדיאלוג, יהיה אמנם דיאלוג עם מפגש.
אנחנו יוצאים להפסקה קצרה (ומוזיקלית כמו בשבוע שעבר), לא לפני שאחת התלמידות מודה על השיעור ש"היה ממש טוב!"
את החלק הספרותי אני (יפעל) פותח בהיזכרות וצבירה (שלי עצמי היא נחוצה) של מה שעשינו בשלושת המפגשים הקודמים: מדיון בשיר אקפרסטי של שימבורסקה ("ורמר") בראשון, עברנו לסיפור קצר של אפשטיין ("איך מסתיימות האגדות") בשני, ומשם בשלישי, לדיון בשאלה מדוע צריך אמנות וספרות בזמן מלחמה דרך המאמר הידוע של גולדברג. אני מעודד את התלמידים להמשיך ולהגיש מטלות באמצעות הקלאסרום. בינתיים ההיענות מועטה אך איכותית, ואנחנו מעניקים משובים מפורטים.
במפגש הרביעי אני מבקש לדון במשל ובשיר, ופותח בשאלה מי מכיר את המשל "הצרצר והנמלה" או "החגב והנמלים" בגרסה אחרת. אנחנו נזכרים במשל, במוסר ההשכל, מזכירים את אייזופּוס, את קרילוב ואת ספר משלי, ומתבוננים באחד האיורים הקלאסיים. מכל אלה, אני שואל, מה אתם למדים על החגב (הצרצר) והנמלה? איך הייתן מאפיינות כל אחד מהם? וכמובן – מסיים בסקר אנונימי, "מה אני יותר – חגב או נמלה?" שבעת החגבים שהם במיעוט, מגנים על בחירתם, ומובן שעולה האמירה שתמיד אנחנו גם וגם – לא רק חגב או רק נמלה.
הדיון הזה מוביל אותנו לשיר "אדם צובר זיכרונות" של יונה וולך. לאחר הקדמה נדרשת קצרה על וולך עצמה, אנחנו מתחילים לדון בשיר, כשאחד התלמידים (שבשיעור הקודם בפילוסופיה היה מעמודי התווך האיתנים והאסרטיביים ביותר) מעיר, "האמת שלא הבנתי... קשה להבין..." אני מוצא שלל רב בהערה הזו ומותח את הקו בין הפילוסופיה שמבקשת את הרגליים על הקרקע, שמבקשת לחתור את האמת – לבין הספרות, שבמידה רבה מבקשת מאיתנו להתמסר לרגליים שהקרקע תחתן נשמטת. אנחנו נכנסים אל השיר בעדינות, כאורחים. אנחנו לא מנתחים אותו; אנחנו לא כובשים אותו במטרה לפצח אותו. אנחנו מתיידדים איתו ועושים צעדים פנימה והחוצה, כדי לחוות, להרגיש, לחשוב, להעמיק.
הדיון בשיר מרובה בהערות נבונות של תלמידים ותלמידות, שאט-אט מתחילים לנסח פרשנויות שונות. מתייחסים להיבטים שונים. הנס קורה כאשר מתוך הערה של תלמידה אני פתאום מוצא זווית שלא חשבתי עליה כלל, כדי לחזק את הפרשנות שאני מציע. אתם מבינים, אני ממשיך את הרעיון שלה, הרי אם החורף הוא העונה שבה הנמלים יכולות גם להיזכר בעצמן, לצבור זיכרונות, הרי שהן זקוקות לנוכחותו של החגב: איך האדם זכר לפני 3000 שנה? לפני שהיה לו כתב? הרי מהם הזיכרונות אם לא השירה בהתגלמותה, וכיצד יצברו הנמלים זיכרונות בלי החגב שישיר אותם? "הנמלים מתנועעים ברכושם", אני מצביע על הרמז לכך שהנמלים נהנים (דיברנו גם על לשון הרבים הזו של וולך שנעלמה בעיבודים המולחנים) מן המוזיקה של החגב; כרמז לכך שאולי בתמורה הם נותנים לו מזון. בתמורה לשירתו.
וולך מציעה שלום בין הנמלה לחגב, חותרת תחת מוסר ההשכל המוסרני. כל זה כמובן מתקיים בתוכנו, בתוך כל אדם. מובן שלא יכולנו לחיות בלי הנמלה, אבל האם יכולנו לחיות בלי החגב?
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
בכיתה י"א המשולבת קראנו את שירו של שיימוס היני "התעלויות", בתרגומה של שרון אס. הקריאה בשיר היתה מורכבת משצפינו עבור התלמידים, מורכבות שבמידה מסוימת היתה מפתיעה, על רקע טקסטים אחרים שקראנו יחד, מורכבים לא פחות. אולם השעה הזו וההתרחשויות סביבנו, בוודאי מקשים על היכולת של התלמידים, ושלנו, לחשוב יחד ולהתמסר לקריאה מטאפורית שיש עימה מגע עם חומרי החיים.
הספינה המופיעה בשמי הכנסייה, הפכה עבור התלמידים לספינה אווירית ממשית. היה קשה לחזות במופלא, להבחין בו, ולטענת התלמידים, גם עבור הנזירים. גם בחלקו האחרון של השיר, כשניסינו להתעכב על השינוי שעובר במופלא, על המפגש בין הנשגב לאנושי, היה נדמה כי אי אפשר לחשוב את המופלא יחד ברגע הזה.
החלטנו לאפשר לכל תלמיד לחשוב ככל יכולתו על השיר - תחילה בקבוצות קטנות של שיחה ואחרי כן, במטלת כתיבה קצרה אודות הבנתם הסובייקטיבית את המופלא בשיר ובכלל.
חלקו השני של השיעור הוקדש לשיחות אישיות עם התלמידים. הצלחנו לשוחח עם כמעט כולם. נשמע שסה"כ החוויה עד כה היא חיובית.
מצד אחד - כמעט כולם עם חריגה אחת העלו קושי עם הלמידה בזום וציפייה לחזור לכיתה הפיזית. גם אנחנו מצפים לכך.. תלמידה אחת אמרה שהיות שאין לה בעיות ריכוז כלל אין לה בעיה גם בזום. עוד ניכר שמה שמיטיב עימן משתנה מאחת לאחרת: בעוד שחלק מצאו את העבודה בקבוצות מועילה, חלק העדיפו כתיבה פרטנית, וחלק העדיפו דיון בכיתה אבל כזה שבו מופנות אליהן שאלות באופן אישי. כנראה נצטרך לשלב בין הדברים.
מצד שני - ניכר שהיצירות והנושאים מעניינים אותם, שסה"כ הם מצליחים להבין ולעקוב על אף מגבלות הזום, ושחלק כבר מחכים להתנסות בכתיבה משמעותית (עבודות גמר).
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
אנחנו ממשיכים לשבור את שעות הזום. אתמול המשכנו בשיחות אישיות בנושא עבודת הסיום. דיברנו עם עוד תלמידים ותלמידות ויש לנו עוד התחלות. המטרה היא לצאת לדרך תוך שבועיים שלושה בכתיבה, בליווי שלנו.
לאחר הסבב התחיל זום קצר (שעה עגולה) של שיחה עם מיניאטורה טקסטואלית של אלכס אפשטיין. השיחה שהתגלגלה היתה מרתקת.
לא היה לימוד "פורמלי", כלומר, המורים (יעל ואני) לא הכנסנו מסגרת מושגית או תיאורטית, אלא נשאבנו לנושאים שונים הקשורים לפילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של המוסר ומטפיזיקה. היה פשוט מרתק לחוש את העומק של התלמידים ואת יכולות החשיבה המורכבות שלהם. שמחה גדולה בימים רעים.
Comments