שבוע 28 בבית החינוך באונ' בר אילן. בשבוע הבא ניפגש למעמד הסיום. ובינתיים, לא נחים לרגע : את היום אתמול פתחנו עם מפגש מרומם נפש עם עשרות מתלמידי שכבת ט' מבתי הספר השונים בעיר ר"ג שהגיעו אמש אל בית החינוך ליום פתוח לקראת שנה"ל הבאה. תלמידים אלה יהיו חלק ממחזור ד' של בית החינוך שיפתח את לימודיו אצלנו מיד לאחר חופשת הסוכות.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג:
בחציו הראשון של הערב השתתפתי יחד עם כמה מתלמידי הכיתה שלי ביום הפתוח של בית החינוך, שהיה מוצלח ומשמח.
בחצי השני שיחקנו בכיתתי חבילה עוברת עם שאלות בגרות משנים קודמות. זה רעיון שנשבעתי כבר לפני יותר משלוש שנים להעתיק מד״ר ננה אריאל, שעשתה את זה בכיתתה בבית חינוך תל אביב - הלחץ שמעוררות שאלות בגרות מתפוגג ברגע מול עוצמת ההתלהבות הבלתי ניתנת לריסון של חבילה עוברת. בתשובה לכל שאלה ניסחנו (בעל פה) פסקת פתיחה שלמה ומושלמת, עם פרטי רקע על היצירה וטענה כללית שמובילה לנושא השאלה, ואת שאר התשובה בקווים כלליים.
נראה שהתלמידים בהחלט מוכנים לבגרות!
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
בכיתה יא סיימנו את הלמידה עם שני שירים: "שמחת הכתיבה" של ויסלבה שימבורסקה, ו"מותה של הגברת לאורה" של פטררקה. את שירה של שימבורסקה לימדו נגה וסאשה. התוודענו בקצרה לביוגרפיה של שימבורסקה, וצללנו לשיחה על סגנון כתיבתה, והתמות המעסיקות אותה, דרך קריאה של השיר "תצלומו הראשון של היטלר". נגה וסאשה הראו לנו את התצלום המדובר, והשיחה נסבה סביב שאלת המעשה הספרותי של השיר: שימבורסקה, הציעו התלמידים, מצביעה על פוטנציאל הרוע הקיים באדם, באשר הוא אדם.
את הדיון ב"שמחת הכתיבה" פתחו התלמידות בהסבר על "ארספואטיקה" ובדוגמאות מוכרות בספרות הישראלית: "לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק, "ספר שירי" של רחל, ו"איך שיר נולד" של יהונתן גפן.
כל אחד מהתלמידים התנסה בכתיבת שיר ארספואטי, ומתוך ההתנסות התבקשו התלמידים לספר על תהליך המחשבה של התהוות היצירה. ב"שמחת הכתיבה" שוחחנו על היחסים בין המציאות לבין השירה: יחסי התיווך, או בלשונה של שימבורסקה, מעשה ה"העתקה".
דיברנו על התפיסה העולה מתוך השיר לפיה השירה היא מרחב אוטונומי של בריאה, שבו הדוברת היא הבוראת את העולם, ועל כן היא חשה, גם אם לרגע, מי שאינה רק בת תמותה.
השמחה, עלה מתוך הדיון, היא חלקית, ואף תלויה על בלימה, בשל ההכרה במוות וסופיותו.
את השיעור סיימנו בבחירת נושא הלימודים לשנה הבאה. אחרי דיון ארוך, והתעמקות בנושאים המוצעים, ובמבחר היצירות, נבחר הנושא "להיות יהודי, להיות ישראלי".
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
שנות קורונה - האין הן כשנות כלב?
כה מהר וכה לאט, קשה להאמין אבל הגענו לסיומה של השנה הזו. רגע לפני מפגש הסיום החגיגי, חגגנו בסדנת כתיבה אחרונה (שלישית מ-3), והפעם בפרוזה: מזהבה ושלושת הדובים, השיר Your House של אלאניס מוריסט, וקטע מספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן, התנסינו בהתגנבויות, פלישות והצצות לבתיהם של אחרים. דיברנו קצת על המוטיבציה למעשה שערורייתי כזה: יעל אמרה מיד, ״רעב״, וזו היתה נקודת פתיחה טובה לדיון קצת יותר רחב על תשוקה: רעב למזון, לאמת, לקרבה, וגם לנקמה או סתם לניצחון, שעשויים להניע אותנו להשתחל למקומו של האחר. דיברנו על ההבדל בין ״להציץ״ למישהו ובין להתמקם בנעליו, כשתי מוטיבציות שונות לכתיבה. ביקשתי מכל תלמיד לחשוב - בביתו של מי היה רוצה להתנחל, בהיעדרם של בעלי הבית? חלקם ידעו מיד (סבא, חברה טובה, ביבי נתניהו, האקס המיתולוגי, אולם קולנוע), לאחרים היה קשה יותר ונעזרו בי (הבית של אבא כשהיה ילד, הבית שהייתי אמור להיוולד בו).
מי שריגש אותי במיוחד היה תומר, שאחרי מחסום כתיבה ארוך, התמסר לטקסט יפייפה שהמשיך לכתוב בהפסקה והיה נחוש להמשיך גם בבית. מבחינה ז׳אנרית קיבלנו קשת מגוונת של חומרים - קטעי פרוזה פואטית יותר או פחות, פרגמנטים, טקסטים ריאליסטיים ולא ריאליסטים. והמשוב במליאה אפשר לנו לתרגל את המעבר ממה ש״אהבתי״ למה אני חושב.ת שהטקסט מדבר, לשם מה נכתב, מה הנושא שלו.
בסיום, קראנו את עמודי הפתיחה מתוך נאום אהבה נגד גבר יושב של גרסיה מארקס. הספר הזה חיכה אתמול בבוקר בתיבת הדואר שלי, וכמו התלמידים, נמשכתי להצהרה החצופה שבפתחו: ״אין בעולם גיהנום גדול יותר מנישואים מאושרים!״ מה בטקסט הזה, שאלתי, יכול להיות דומה לתרגילים שכתבנו אנחנו במהלך השיעור? התלמידים ציינו בנקל את הדיבור המונולוגי בגוף ראשון, ואת הסטינג הדומסטי (״חדר שינה של עשירים״), אבל חשו גם בנקודת המבט שממנה אפשר לדבר כך - זו הקרובה, אולי קרובה מדי, של תוך הבית. חשבנו עד כמה ״מה שמסתתר מאחורי הדלת הסגורה״ הוא תמיד מעניינה של הספרות. והאם אין בה, מעצם טיבה, תמיד כבר איזה מסך העולה מעל במה חשוכה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:
זהו. אנחנו כבר בסוף הדרך בת השלוש שנים. אתמול נפגשנו רק בחלק השני של השיעור. החלק הראשון הוקדש למחזור הבא. נפגשתי עם תלמידי שנה הבאה ביום פתוח משמח ומרגש.
ובכיתה, בחלק השני.....ישבנו במעגל ופשוט דיברנו. דיברנו על מה שהיה בשלוש השנים האלה פה. במיוחד ברמה האישית והרגשית ובסבב ארוך ומפורט סיפרו כולם (כולל אני) לאן הם מתכוונים ללכת בשנה הבאה ומה לעשות.
היה משמח – עצוב- מרגש ואופטימי
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
פתחנו את שיעור הפילוסופיה בשיחת סיכום של השנה, אפילו השנתיים שלנו. התלמידים דיברו. שיתפו בתחושותיהם. תיארו את הפער המוכר בין תחושת הערפל הפילוסופי הסמיך, המוכרת לרבים מאיתנו, לבין התחושה כי דווקא כשהם נמצאים במסגרות אחרות, ולומדים דברים אחרים, פתאום נפתחות להם פרספקיבות חדשות והם חשים את הגמישות המחשבתית שרכשו בלימודי הפילוסופיה. ביקשתי גם לשמוע מה חסר, מה קשה, ולמדתי לא מעט.
את השיעור הקדשנו לסיום פרק הלוגיקה- המשכנו ואף סיימנו את תחשיב הפסוקים, ופנינו להכיר מושגי יסוד בתחשיב הפרדיקטים. היה שיעור לא פשוט, לפחות לחלק, אולם צלחנו אותו. בדרך הדגמנו מספר דוגמאות על השימושים בהישגי הלוגיקה בדיון הפילוסופי בדוגמה של ההפרכה שאיפשר פיתוח הכמתים הלוגיים להוכחה האונטולוגית לקיום האל.
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:
במהלך השבוע חשבתי לא מעט כיצד אסיים את שנת הלימודים. במפגש הקודם התלמידים הביעו עניין בפילוסופיה מן המזרח הרחוק, אמרו שלא מדברים על זה בשום מקום. בשל דוחק הזמן, נבצר מאיתנו לעסוק בנושא, בין השאר בשל לחץ בלו״ז שלי. הבטחתי בשנה הבאה להקדיש לנושא זמן. במקום, השלמנו חוב עתיק לעמנואל קאנט והוא קריאה של חלקים מתוך ׳הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות׳ המזקקים את הצו הקטגורי.
ניסינו לערוך מבט משווה ביחס לפילוסופיה אחרים שלמדנו וביחס למציאות שבה אנו חיים. שאלנו האם הצו הקטגורי יכול להיות רלוונטי גם בימינו, היכן הוא נכשל והיכן הוא מצליח. לצד הלמידה עצמה, ניכר במפגש זה רצון גדול מצד התלמידים להביע את עצמם בשלל נושאים, החל מבחירותיהם האופנתיות וכלה בביקורת כלפי ציון חודש הגאווה ברמת גן. שוחחנו גם על אלה וגם על אלה ובהפסקה בין השיעורים לא ויתרנו על הקפה שכבר הפך למסורת.
מצפים ונרגשים לקראת אירוע סוף השנה בשבוע הבא.
Comments