אוניברסיטת בן גוריון 07.05.2025

שבוע 24 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:

בחצי הראשון של השיעור קראנו (איתי, עדי) את ״דאגתו של אבי המשפחה״ מאת קפקא. קראנו יחד בקול ופעם נוספת ביחידות. טקסט קצר, ובכל זאת הרבה נעלם מעין הקוראות. למשל, העובדה שיש בכלל מין "אבי משפחה" שמופיע בסיפור כדמות. פרטים נחשפו רק בסריקה יסודית יותר, ועדיין, האם באמת נחשפו? האם דברים התחברו? אני לא לגמרי בטוחה. עברנו שורה שורה, פסקה פסקה, וניסיתי להצביע על הקושי להגדיר את אודרדק, בכל מישור שהוא. קושי שבהתחלה נדמה אובייקטיבי, כמסופר מפי מספר יודע-כול, אבל לאורך הטקסט נחשף כחוויה אישית של המספר, בגוף ראשון, חוויה עוכרת שלווה ומערערת. אני מרגישה תחושת החמצה מסוימת, ויכול להיות שעוד ארצה לחזור לסיפור הזה כדי למצות את הנקודה הזאת, ואולי להפיק משהו נוסף מהמתח בסיפור בין מוגדרות ואי-מוגדרות, הניסיון להגדיר, הכישלון להגדיר, השאיפה להגדיר. אני חושבת שזה נושא שעולה מהכיתה עצמה באופן בולט, ונראה לי שיש עוד משמעות להפיק מהעיסוק בנושא הזה דרך הסיפור. אחשוב על זה קצת.הקריאה בסיפור של קפקא הייתה לי (תמר) מעוררת הרבה סוגים של מחשבות. גם אני אבקש לשוב אליו בהמשך, למשל עם תרגום רדיקאלי. התחלתי הפעם בטיפה לוגיקה עם דגש נוסף על מושג הדוגמא הנגדית, שהקשר שלו לדיון בהגדרות יאמר במפורש בהמשך. בינתיים השתמשתי בזה בעיקר כגשר לקשר בין שאיפתו של דקארט לנטוע את "עץ הידע" לבין עמדתו הרציונליסטית. התייחסתי לנושאים שנמצאים לתחושתי לפחות ברקע של הסיפור של קפקא, מתוך דיון על מושג הסובסטנציה במובן של ישות, או קיום באופן שהוא בלתי תלוי, כמו של השולחן שנטינו לחשוב או לומר שהצבע הוא "שלו". קשרנו את המושג בהבחנה בין תופעה וממשות. אפיינתי באופן כללי הבחנה בין רציונליזם ואמפיריציזם, ושוב נזכרנו בזהירות באנקסימנדרוס ובפרמנידס ובהרקליטוס. נזכרנו גם שדקארט הכניס אותנו ל"בור סוליפסיסטי" ולא בטוח שהוא הצליח להוציא אותנו משם. אחר כך נראה לי שכולנו השתכנענו שחקירה מטאפיזית מוצלחת דורשת חקר של החוקר. שמנו לב שמוקד הדיון שלנו נע ממטאפיזיקה לאפיסטמולוגיה ומשם עברנו להקדמה של הספר הראשון מ"מסה על שכל האדם" ללוק. ביקשתי מהכיתה לשמור את הכותרת של הטקסט בזכרון ולהתחיל לברר בהדרגה אם אנחנו קוראות.ים מסה כמו זאת שהן.ם כותבות.ים עם עדי. את לוק קראנו רק במליאה, אבל שורה שורה, והספקנו להבין בעיקר שחקר השכל דורש לפי לוק מיומנות ומאמץ ומניב תועלת וערך. בתקווה נמשיך להשתכנע בזה בהמשך.

כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:

אז לאחר חופשות הפסח ויום העצמאות, השריפות ותפיסת הזמן הייחודית של רכבת ישראל, חזרנו ללמוד סדיר. השבנו פעמינו לנושא הזכויות ושיח הזכויות, ואיזה כיף היה לנכוח בשיעור הזה. מקטע לימודי הזכויות נערך כהכנה נוספת לעבר פסגת ההר, נושא ההפלות. כנראה שמפאת קוצר לוחות הזמנים עד סוף השנה,  ההמתנה תיכנס לשנה הבאה, אבל מי יודע, אולי...

התחלתי את השיעור עם רקע נוסף לשיח הזכויות ובהקשרו ובסיסו המוסרי ולמה ואיך הוא נוצר. תקופת הנאורות החלה עם איבוד שני הקצוות שהיוו בסיס מוסמך למוסר, קצוות שעד היום לא חסרונם מטיל את השפעתו: הבסיס הדתי, ומן העבר, התפיסה הטלאולוגית-תכליתית של המידות הטובות וטבע האדם, את אשר אבד ניסו להשוות ולהעלות על ידי הנחה שהמוסר תלוי בסובייקט ושכלו/רגשותיו (מה שלבסוף הוביל לאמוטיביזם), ומן העבר ניסיון לבסס רציונאלית-אובייקטיבית את המוסר. אך הפלא ופלא, זה לא עובד יחד, אז אנחנו עדיין מול שוקת שבורה. אולם כפי שאמרתי לכיתה במפגש קודם, גם אידיאל שמומש רק ב50 אחוז או 80 אחוז והביא תועלת, הוא בעל ערך לאין שיעור, הראיה? אנו חיים את זה.

לאחר מכן גם הצגתי את השרשרת (אם אנסח זאת באופן גס) שהוגי הזכויות והפילוסופיה המדינית ערכו בהצגתם את תפיסתם וטענותיהם, כל אחד קודם מנסה להציג מהו המצב הטבעי, להבין מכך מהו טבע האדם, איך נובעת משני אלה הזכות הטבעית, הצורך בהיווצרות המדינה בשמירת הזכות או הזכויות, ומכאן לשאול בסוף על תפקידה של המדינה וסמכויותיה.

חזרנו לשרשרת ההוגים והתחלנו עם לוק הנהדר, והצגנו את ההסתמכות על האל כמקור השוויון בין בני האדם ומקור הזכויות, חשיבות זכות הקניין והשפעתה על המהפכה האמריקאית וכלכלת השוק החופשי למשל, משם המשכנו לרוסו על מקור אי השוויון, האדם כחיה מטומטמת מו האדם התרבותי והתבוני הרופס, אי האפשרות לחזור אחורה, מהו הרצון הכללי והצורך בזהות קולקטיבית ורשע הקניין, רעיונות שהשפיעו על המהפכה הצרפתית, על מרקס ועל הקומוניזם בסופו של דבר. זה היה נפלא עבורי להראות דרך לוק וגם דרך רוסו איך רעיונות מתגלגלים ובעלי היסטוריה, וכל הוגה או תנועה נבנים על דברים קודמים להם. משם המשכנו לקאנט על תפקיד המדינה, מקום האינדיבידואל, הצורן בהיגיון והשכל שינהלו את החקיקה, היווצרות המדינה, המדינה עצמה וגם הזכויות עצמן. נגענו ברעיון החוזה שכה יקר לליבו של קאנט. תובנה יפה בעיניי היא שעצם החוזה שהופך כל אחד מן הצדדים לאובייקטים, מבסס את היות שני הצדדים סובייקטים, שהרי היא חייבת להיות הנחת היסוד כדי שמלכתחילה יהיה אפשר לקרוא לחוזה, חוזה.

היו דיונים טובים על מהי זהות אישית, למה אמנות היא דבר משחית (לפי רוסו), מהי אמנות, מהי חברה, אינדיבידואלים מול קהילתנות, בעיית המודרניות האטומיסטית לפי צ'רלס טיילור, הצורך בשפה משותפת בכדי להיחשב קהילה ולא רק כללי סדר של שכנות טובה בין אנשים ועוד. היה כיף לראות את הכיתה מרותקת שעה וחצי. תלמיד אחד פשוט שעה וחצי בהה בתשומת לב בי/בלוח/במצגת. אלו הרגעים של הנאת הלמידה/הוראה/הגות/חקירה.

אשרינו זכינו.

בחצי השני של המפגש הלכתי עם הלב והתחלתי לקרוא עם הכיתה את הנובלה "סיפורו של מר זומר" של פטריק זיסקינד. עד סוף השנה נותר זמן בדיוק לנובלה אחת וחשבתי שהיצירה המצחיקה הזאת שמתחפשת לספר ילדים תיטיב עם הכיתה בתקופה כבדה וקשה. כדי להנות כמו שצריך מהאיורים של סמפה גם חרשתי את כל ספריות תל אביב כדי להביא לכיתה כמה שיותר עותקים פיזיים של הספר. 

אבל גם הלב מפספס לפעמים. לא שהכיתה סבלה מהקריאה אבל הם לא הוקסמו כפי שציפיתי ולא הרגישו קלילות יוצאת דופן כפי שציפיתי וגם לא צחקו כפי שציפיתי. 

קראנו עד סוף הפרק הראשון, שזה בערך רבע מהספר, וכעת אני מתלבטת אם להמשיך בקריאה או לוותר ולהביא טקסט אחר. אני לא אוהבת לוותר באמצע טקסט, ובאמת היה בסדר גמור (וכמעט כל התלמידות השתתפו בקריאה, גם השקטות, מה שהיה משמח), אבל עלתה לי מחשבה שאולי הייתי צריכה ללכת הפעם על ספרות עברית, ואפילו על משהו יחסית עכשווי... מתלבטת.

כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד:

יום המתכונת. כל התלמידים שאמורים היו להגיע – הגיעו. התרגשות נעימה באוויר, לא לחץ, דריכות נינוחה. נכנסנו לכיתה, אור השמש וכמה קרניים מעודדות נכנסו ברצף מפתח החלון על כנפי רוח אוורירית.

מחברות הבחינה שמור הביאה חולקו והבחינה גם כן. הם קראו את השאלות והחיוורון הקל הפך לסומק תפוחי. הם התכוננו ולמדו ועכשיו יכולות להתחיל בכתיבה. שקט נעים בכיתה. אין שאלות. שלפתי ספר וקראתי. רחשי חריטת עיפרון ברקע ורוח התבונה על פני השולחן. לאט לאט החלו לשאול, לא כל כך ברור, למה בדיוק התכוונת? אה נכון, לא לכל מושג יש רושם. הבנתי. העייפות החלה להתפשט בחלל הכיתה כרעיון חומרי. יש הארכה? יש. תודה. פתאום אליה מגישה. יוצאת מחויכת. אחר כך רומי ואז ראי, טוהר וסשה. יהונתן עוד נאבק בחיבור הפילוסופי. יש לו עוד מה לכתוב ולהבהיר ולחדד, אבל אנחנו כבר יותר מעשרים דקות מושכים את מחוגת הזמן. הוא מחליט שזהו ודי. בהצלחה לכולםן!