אוניברסיטת בר אילן 18.01.2026

שבוע 13 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע עם כיתה י׳ עזבנו את אדריאן ריץ׳ ואת אריסטו, לטובת סלינג׳ר ומיל.

בשיעור הראשון התחלנו בקריאה של הדיאלוג הפותח את ״יום מושלם לדגי בננה״ מאת סלינג׳ר. את הדיאלוג קראו גלי וקים כשמורן משלימה את תיאורי המספר. לאחר הקריאה, התנסנו בבלשות - כל אחד היה צריך לחזור ולאסוף את המידע שמצוי בקטע הטקסט הקצר שקראנו. יחד, ניסינו לאסוף את כל הפרטים שאנחנו יודעים מתוך הדיאלוג, ולבנות את עולם הסיפור. בעיניי, היה מעניין לראות שאיסוף המידע היה יחסית קל, ומה שהיה קשה יותר היה להבחין בינו ובין פרשנות - להבחין בין מה שמפורש בטקסט או מובלע אך נובע ממנו, ובין היפותזות פרשניות שאין להן אחיזה בטקסט, בכלל, או לפחות עד היכן שקראנו. (הזכיר לי שפעם נתקלתי באוניברסיטה בקורס בשם ״עובדות ופרשנות״ שמטרתו ללמד תלמידי מדעי הרוח להבחין בין השניים...). זה לא מקרי, כי כמו שלמדנו, סיפור קצר מונע במידה רבה באמצעות מנגנון מילוי פערים. כלומר, הוא מזמין אותנו להפליג בהשערות יותר ממה שמאומת בטקסט. הכיתה פשוט מתמסרת למנגנון הזה. במהלך הניתוח, הופתענו לראות את הקלות שבה הכיתה שלפה מושגים פסיכיאטריים - פסיכוזה, סכיזופרניה, ופוסט טראומה (גם אם לא בשימוש מדויק). מעניין איך ומתי נתקלים הילדים במושגים האלה.

בהפסקה שיחקנו בשנית אליאס. האם זהו משחק חידודי מוח? אירוע תחרותי שיוצא משליטה? אין לדעת. על הצד החיובי - היה לו אפקט מעורר ומרגש שנמשך כל השיעור השני. על הצד השלילי - היה לו אפקט מעורר ומרגש שנמשך כל השיעור השני.

התחלנו את השיעור השני בקריאת הסיפורים הקצרים שכתבו התלמידות בעקבות אריסטו. ניכר היה שהמונוליתיות האתית שלו (על מקומה של חשיבה עיונית באושר) לא מצאה חן בעיניהן. לא מאשים אותן. לאחר מכן עברנו לתועלתנות דרך דוגמה עכשווית - המחאות באיראן. להפתעתי לא היה צורך כמעט להסביר במה מדובר - להבדיל מדברים אחרים שקורים פה, ממש מתחת לאף. שאלנו את התלמידים מי חושב שישראל צריכה להתערב ומי לא, ואם כן - כיצד. חילקנו אותם לקבוצת התומכים וקבוצת המתנגדים והתלמידות התבקשו לנמק את עמדותיהן. לא עזרו הבהרותיי חזור והבהר שזה לא דיבייט - היצר התחרותי גבר והקשה לנהל את הדיון, אבל לפחות נראה שכולם נהנים. להפתעתי הלוח היה מלא כמעט ורק בטיעונים תועלתיים משני צידי המתרס, וכמעט לא בטיעונים דאונטולוגיים או אחרים. הרמה גבוהה להנחתה. משם, התחלנו ללמוד את עקרון האושר היותר גדול, הגדרת האושר של מיל, העוברת דרך הנאה, ומשם עברנו להתנגדות מן ההדוניזם. נמשיך משם בפעם הבאה.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

שיעור טוב בבר אילן: גם למורים וגם לתלמידים.

אנחנו מתחילים בתחושה של תסכול. רבע כיתה. בקושי. נמצאת.

וקר וגשם.

ו"למה הם לא באים?" ו"למה לא מודיעים?".

לאט לאט השאלות משתנות ל "למה הם מאחרים?" וזה שיפור

הכיתה מלאה לגמרי וגם תלמידים שהיו בפעילות בית ספרית לא מוותרים והגיעו.

שיעור ראשון הוא שיעור שני ורשמי יותר על דיויד יום. בשיעור הראשון נתתי קווים כלליים ועכשיו אני עושה משהו שונה.

אני שולף את דיויד יום מתוך האינטואיציה של התלמידים ונותן שמות וממשגי וכותב על הלוח.

יותר נכון – ברק – כותב בשבילי ומצייר תוספות מעניינות.

זה הולך טוב.

חוץ מהסובייקטיביזם המוסרי של דיויד יום שמעורר אמביוולנטיות.

מצד אחד: מוסר הוא בעיני המתבונן..."כן, יום צודק", אבל יש יוצאים מהכלל: למשל אנחנו טובים אובייקטיבית והאויב רע באופן מוחלט ואובייקטיבי.

אחרי ההפסקה אנחנו חוזרים למסות.

יעל נתנה בשבוע הקודם – וברוח המשתה – לכל תלמיד לכתוב נאוד שבח למושא הכתיבה שלו.

והפעם: נאום התנגדות.

התלמידים ממש בתוך זה.

נהנים.

פשוט נהנים.

והתוצרים בהתאם.

ואני תמיד מתפלא איך תלמידים שיושבים בשיעור מנותקים או פטפטים או עם טלפון ביד מתגייסים בהתלהבות וכותבים כתיבה מרשימה כל כך.

בקיצור, משמח.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

חציו הראשון של היום יוקדש להמשך עיסוקנו בגישה התועלתנית. בשיעור שעבר התרכזנו בג'ון סטיוארט מיל. היום בחרתי להתמקד בג'רמי בנת'ם. ראשית, כי הוא ניסח את התועלתיות המודרנית. שנית, כי הוא דמות מאוד מעניינת. מעבר לקריאה של ספרו על עקרונות המוסר והחקיקה, לקראת השיעור הנוכחי חקרתי יותר לעומק את עניין ה"אוטו אייקון" – הוראותיו של בנת'ם בנוגע לשימור גופתו לאחר מותו. מיתוסים רבים נקשרו לעניין זה, והגיעה העת לברר את העניין. צוואתו מעניינת ביותר.

את השיעור התחלתי בתקציר סיפור חייו של ג'רמי בנת'ם, לימודי המשפטים, המשפט היחיד שבו ייצג נאשם כעורך דין, רעיון הפאן-אופטיקון וכתיבת ספרו המכונן. לסיום – צוואתו, והאוטו אייקון שעודו יושב ביוניברסיטי קולג' לונדון, שם הוא מטיל אימה או מפיץ שמחה ואושר בקרב הסטודנטים והסגל של המוסד האקדמי המכובד.

לאחר מכן עברנו לעיון בספרו. מנינו את שבעת הקריטריונים לחישוב מידת התועלת של מעשה: עד כמה הוא מגביר את האושר או את הסבל. הכרנו את המחשבון הפליסיפי (Felicific calculator).בהמשך לשיעור שעבר, גם היום נהנינו לעסוק במספר דילמות מוסריות. הפעם, בחנו כל אחת מהן בהתאם למחשבון של בנת'ם.

בשלב זה של השיעור הרוחות סוף סוף סערו, במובן החיובי ביותר שניתן לדמיין. מעורבות רגשית וצחוקים גדולים ליוו את הדיון המוסרי ואת ניסיונותינו לשכנע זה את זו מהי הבחירה המוסרית הראויה. למשל: המשכנו את דילמת הקרונית וגרסתה המכונה "האיש הגדול". שקלנו שתי וריאציות שלה: האיש הגדול התמים והאיש הגדול האשם באובדן הבלמים של הקרונית. ניסינו למצוא סיטואציה שבה מוצדקת דחיפתו למוות, על מנת להציל חייהם של חמישה אחרים. אף שהמחשבון של בנת'ם מצדד, כביבול, בדחיפת האיש אל מותו – מעטים התלמידים שאמרו שבזמן אמת אכן ידחפוהו. מזל שיש את יפעל, לסמוך עליו שיעודד דחיפה ברגעים קשים.

לאחר דיון בדילמה נוספת, לסיום נתנו לתלמידות לנסח בעצמן דילמה מוסרית ולהציג אותה בהתאם למחשבון של בנת'ם. דנו בשלוש דילמות שהתלמידות העלו: האם מוצדק לפגוע בחבר באופן שיוסיף צחוק לעולם, את חייו של מי לקפד, של אדם מבוגר או צעיר; והאם להגיע לבית הספר מתוך נאמנות לחברים, למרות שלא מתחשק לך. התלמידות נותרו מעורבות, מצחיקות ונסערות והדיונים על הדילמות המוסריות המשיכו אל תוך ההפסקה.

חלקו השני של השיעור הוקדש לאדיפוס המלך. יפעל פתח את השיעור ברקע היסטורי. שוחחנו על שנת 800 לפני הספירה והאירועים המשמעותיים שהתרחשו בה; דנו באתוס, במיתוס ובאפוס; הגענו אל הדמוקרטיה ואל הקשר שלה להולדת התיאטרון היווני; ומשם עברנו לעסוק בטרגדיה.

יפעל הסביר כיצד הטרגדיה מציבה במרכז את האדם ואת השאלות של האזרח בדמוקרטיה. דנו בגורל, בצחוק הגורל ובשאלה האם בני אדם יכולים להימלט מן הגורל שלהם.

יפעל תאר את המיתוס של אדיפוס – והסביר באיזה אופן הוא מהווה את חומר הגלם לטרגדיה. כמו בשלב הדילמות המוסריות, זה היה השלב שבו ההקשבה עברה שינוי. הפעם השתרר שקט דרוך, בעת שכולנו נשאבנו אל תוך סיפורו של אדיפוס. עד סופו של השיעור קראנו יחד את פתיחתה של הטרגדיה.

סיימנו בציפייה דרוכה לקראת המשך הקריאה באדיפוס המהולל.