אוניברסיטת חיפה 15.06.2026

שבוע 31 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

מעמד הסיום

עבדנו על האירוע לא מעט ולבסוף הוא נרקם לאירוע מתוק שבו שתי הכיתות והמורים לקחו חלק.יעל וזיזי שרו לנו, נוי הציגה לנו את עבודת החקר המרתקת שלה, האדי, רימה ואדם (כן, אדם) סיפרו לנו על החוויה שלהן בתכנית והקשר המיוחד שיצרו עם המורים. היה מרגש.

לאחר מכן אכלנו פיצות והתפזרנו לכיתות לפרידה אישית.

בכיתת הספרות הערבית של עלי ויעל

וואו הנה הגענו… לא שרצינו להגיע, לסיום. אבל הגענו. אז הייתה כאמור מליאת סיום של בית החינוך, רגע לפני כן נקראתי בדחיפות לכיתה שלנו, עוד בטלפון במהלך הנסיעה לאוניברסיטה, בשביל שני צרכים סופר חשובים. האחד, כדי להתמודד עם ההתרגשות של עאהד, שממש חשה צורך שאעבור איתה על ההקראה שלה בעברית. עלי כאמור ישב איתם על הטקסטים והכין איתם מבעוד מועד, והם גם התאמנו בבית. אבל עאהד מאוד מאוד התרגשה, וחשה חשיבות במעמד, לא היה לה קל להתבטא או להקריא בעברית, וזו פעם ראשונה שלה והזדמנות ראשונה להיות במעמד זה. רואים שהיא ממש התאמנה על הפסקאות שלה בבית, ועדיין רצתה שנעבור ונסמן לה את המילים שלא בטוחה איך להגות. אז בכיתה ואפילו עד שאיחרנו למליאה עברנו שוב ושוב, על המילים וסמנו בדרכים יצירתיות בניקוד ערבי מעל המילים בעברית, וחזרנו והיא ניסתה להפנים ולשנן את הטקסט שכתוב ברמה הגבוהה ביותר של העברית של האדי. בעוד האדי בא מהצד, אחרי כל זה ואומר לה בביטול שיאללה הוא כבר יקריא את זה ושהוא כתב את זה לרמתו, ושתינו קופצות עליו מה פתאום!!! ועאהד מגינה על הקטעים שלה, ואני מתווכת ומרגיעה את האדי ומסבירה לו שיש מקום לכל סוגי ההקראה וכל הכבוד לעאהד והכל בסדר. ובאמת ממש כל הכבוד, היא מאוד השקיעה כדי להצליח. 

העניין השני, הוא הדילמה של זיזי שבאה לבושה מהמם עם מכנס וחולצה ובתיק שמלה שהיא מאוד רצתה ללבוש. האם ללבוש את השמלה? ואמרתי לה שהיא נראית מיליון דולר גם עם המכנס, שהוא גם מאוד חגיגי וכולה מאוד יפה והלוא במקרה שלה היא גם יפה כשמתעוררת בבוקר אז על אחת כמה וכמה. דילמה ודילמה והתלבטויות והתייעצויות ולבסוף החלטנו שמכנס. 

אז יצאנו, עם החלטה וללא תחושת שלמות באף אחד מהעניינים, עם הטקסט של עאהד והמכנס של זיזי לכיוון האולם, באיחור קל של כמה דקות. בדרך לאולם, רימה, הטיפוס הקשוח והמסורתי, הנוכחות הכבדה, העמוקה והרצינית, שמגיעה תמיד לשיעורים בלבוש של קאפוצון וגי'ינס או טרנינג, ללא איפור ועם קוקו זרוק (המקבילה של גבר מסורתי עם כיפה לצד… )  חלפה על פנינו, מחוייכת, לבושה שמלה מהודרת וחגיגית עם שרוולים ארוכים ומרשימים, מאופרת ושיער פזור, ועל אף שלבושה שחור, היתה זוהרת שלא לומר בעלת הילה, שהשאירה עלינו שובל של זוהר ופאר. התחלתי לספור בליבי ספירה לאחור, שלוש, שתיים, אחד, עד שזיזי תתחרט ותתעקש על השמלה. טעיתי. לא חלפו 3 שניות. "שתי דקות יעל, שתי דקות" !! ואנחנו כבר מאחרות למליאה "דקה וחצי זיזי!!! " חותכות את הזולה של הסטודנטים באמצע הקומה, רצנו לשירותים להחליף לשמלה. 

הגענו למליאה. והנה, הקראנו והופענו, לומר שיצא הכי טוב שלנו? לא. גם זיזי וגם אני בשירת הדואט היינו יחסית לעצמנו, אה… אולי שמונים, או 75…טעינו בדברים שהתאמנו לא לטעות. אבל עשינו זאת!! זיזי שהיא זמרת מקצועית מדהימה, לראשונה בחייה הופיעה עם קטע של אום כלתום זה היה לה אתגר מרגש והיא ביצעה אותו. עאהד התבלבלה בכל הפאתחות שסימנתי לה או ברובן. אבל היא עשתה זאת!!! ועל כך היא כל כך התרגשה, והתמלאה גאווה. בכיתה היא בכתה מהתרגשות כשתארה את ההישג והמעמד! אברהים הקריא עם מלא טעויות, (הוא לדעתי לא התאמן בבית כמו עאהד… ) אבל אברהים הקריא בעברית! על אף שהיתה לו התנגדות והיו לו חששות, ורצה להקריא טקסט בערבית ולא בעברית וממש ישבתי עליו עם זה. והוא עשה זאת!! האדי, טוב מה נעשה. האדי. גאון. ילד גאון. וכזה רציני, איזה מלך! הפציץ כיאה למלך שהוא. אבל כולן מלכות ומלכים. וכולנו- כל כך שמחנו, הכל היה מושלם בחוסר שלמותו ומלא אותנו סיפוק. הבאנו משהו משלנו, הבאנו את הכיתה שלנו ואת ההוויה שלנו. וגם קבלנו על כך פידבקים שנגענו וריגשנו אז בכלל. 

אחר כך פיצות. 

ולבסוף התכנסנו באולם במקום בכיתה, תחילה עוד מההפסקה התחיל שם קריוקי. ועלי ואני הצטרפנו קצת. עלי שר מדהים! שמתי לב לזה מדי פעם השנה כשזמזמם בצד, והיום הלשנתי עליו לכולם בקול רם וגררנו אותו לשתף פעולה, ממש בבחינת שבירת דיסטאנס, איזה יופי!! איזה יופי עלי שר, איזו רמה, ואת זה לא זכיתם לראות…  אחר כך, עלי, דימא ואני שוחחנו איתם, אמרנו דברים וכל אחת ואחד שרצו לדבר שיתפו. הם אמרו דברים יפים ודברי הוקרה שחיממו לנו את הלב. חילקנו להם את הדפים עם דברי הסיום שהקראנו להם במליאה, בעברית וערבית, יחד עם מחזיק מפתחות למזכרת שכתוב בו בעברית ובערבית את המשפט של מרקוס אורליוס- איפה שאפשר לחיות- שם אפשר לחיות טוב. איחלנו להם חיים טובים. נפרדנו בחיבוקים ובהסכמה שנפגש אולי עוד בחופש, והלוואי שיבואו גם לבקר בצפון. 

אחר כך כשהכיתה התפזרה, נשארנו, פיירוז, זיזי, האדי, רימה ואני עם קריוקי של שירים בערבית, ופשוט השתוללנו עם המיקרופון ופצחנו בריקודים. האדי יותר מתהלך לו למעלה בין הכסאות, זיזי פיירוז ואני על השירה, עם או בלי מיקרופון, ואני למזלי בקיאה לא רק בקלאסיקות אלא גם בז'אנר של זמרי הפופ הערבי הזול… חשוב לומר שאני יודעת יותר טוב מהן את המילים של השירים שאני מכירה! וכולנו רוקדות תוך כדי. 

את המועקה שליוותה אותי מהמחשבה שאני נפרדת מהכיתה האהובה הזו, החליפה הוויה וחוויה כיפית של ריקוד ושירה פשוטים. זה עניין גם, שמוזיקה בערבית היא אחת האהבות שלי ב30 שנה האחרונות, ופעם זה לא היה כזה "מקובל", ממש יצאתי עם זה מהארון מול חברות שלי כשהיינו כולנו רוקריות של שירים באנגלית. הבת שלי היום שומעת את זה בפלייליסט בספוטיפיי, אבל כשהתחלתי לאהוב את זה, ראיינתי שותפים לדירה באוניברסיטה ואמרתי שאני שומעת מוזיקה בערבית ואם שזה מפריע להם אז לא נוכל להיות שותפים. והנה אני עם פרטנריות שותפות טבעיות לרגע לשמחה הפשוטה, ואנחנו על אותו ערוץ ממש. כיף פשוט של לשיר בקול וביחד, מוזיקה ושפה שאני חיה 30 שנה לרוב עם עצמי, לרקוד ולנענע את התחת, חיבור של תרבות, מי יעשה איתי קריוקי בערבית!? שמחה טהורה. 

לרוב פשוט חוויתי והוויתי בלי לחשוב יותר מדי, כמו ילדה שבאה למסיבה מוצלחת והכל מתרחש ממש בטוב, חוויה טובה, שרה ורוקדת עם הפרטנריות שלי. אבל מדי פעם באקסטטיות יצאתי מהחוויה ולא רק חוויתי. נגלתה למולי תופעה חדשה שהייתי צריכה רגע לשים לב אליה, להבין, להכיר ולהטמיע במערכת… הרימה שנגלתה לעיניי, רימה רוקדת. רימה. רוקדת. רימה רוקדת, משתוללת ומסתובבת עם שמלתה, עם השרוולים הארוכים ושיערה הפזור.