מכללת אורנים 07.06.2026

שבוע 30 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

המפגש הוקדש כולו להקראת המסות של התלמידות, למעט ההתחלה שלו, שבה היתה לנו אורחת, כרמל, תלמידת יב׳ מדרך רוח אורנים, שסיפרה על עבודת הגמר שלה, וסימנה אופק מסויים שאליו יכולות להתפתח המסות הראשונות של כיתה י׳. כרמל ענתה בנדיבות ובתבונה לשאלות שעלו מכל עבר, על תהליכי העבודה וגילוייה.

נגה לביא הצטרפה אלינו לכל אורכו של המפגש, עזרה לנו להיווכח שגם כשיש שלושה מבוגרים בחדר כל אחת מביאה איתה נקודת מבט שונה, ונקודות המבט נפגשות ומצטלבות. הייתה תחושה שכל מי שישבה במעגל הקטן שנוצר סביב הכתיבה, שינתה את השיחה כולה. התלמידות שמחו זו בכתיבתה של זו, הסתקרנו, תגובותיהן הלכו והצטללו.

לא נוכל לפרט ביחס לתכני המסות. היה עיסוק באמונה וספק, בקשר בין אוכל לרגשות, ביחס בין טבע לתרבות, בשאלת ההתחלה והסוף של חיינו ובתגובות חברתיות לשמחה. היה משמח ומרגש לשמוע את המסות, ולא פחות מכך את הקשב העמוק והפשוט מצד הקבוצה. קשב שהיה ניכר שהוא פרי שהות ביחד של שנה שלמה, וקבוצתיות שהתהוותה.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

רגע לפני סיום השנה, אנחנו עדיין עם אתיקה חוזית, והפעם - עם ג'ון רולס, שממשיך את ניסוי מצב הטבע של הובס אבל מכיוון אחר, ומבקש להבין מה הופך את החוזה החברתי להוגן. יצאנו לקריאת המאמר של פניה עוז־זלצברגר "ג'ון רולס על צדק ושוויון" עם שאלות מנחות - על הניגוד של התיאוריה שמציע רולס לתועלתנות, על ההשפעה של קאנט עליו, ועל המושגים "המצב הראשוני" ו"מסך הבערות". התעכבנו במיוחד על מסך הבערות - ניסוי מחשבה שאמור להוביל לשוויון. הייתה הסכמה ביחס להנחות של רולס, שבהינתן שתמיד יהיה אי שוויון כלשהו - כדי למדוד עד כמה חברה מוצלחת, צריך לבדוק מה קורה לשכבות הנמוכות, ושאי שוויון הוא מוצדק רק אם הוא מקדם את המצב של החברה כולה. ובמה דומה הניסוי המחשבתי של רולס למהלך של טוני מוריסון ב"רצ'יטטיב"? זו השאלה שהובילה את חלקו השני של השיעור. שירה ואורן אמרו שרולס מסיר מידע על עצמנו - מעמד, מגדר, מוצא - כדי שנוכל לחשוב על צדק בלי שהאינטרסים שלנו יעוותו את השיפוט ושמוריסון עושה פעולה דומה ביחס לגזע של רוברטה וטוויילה, פעולה שמופנית כלפי הקוראים, תהליך שחושף את הדעות הקדומות שלנו, את הנחות היסוד. כלומר, אם רולס מסיר זהויות כדי לאפשר חשיבה צודקת, מוריסון מסירה אותן כדי לחשוף את מנגנוני החשיבה שלנו.

קראנו קטעים מתוך נאום פרס נובל שלה. זיהינו את התשתית הסיפורית - הזקנה העיוורת והנערים עם הציפור בידם, תשתית שאחדים מאיתנו זיהו ממסורות נוספות, ביהדות, בבודהיזם, אבל עם פרפר... ניסינו להבין את המשמעות של "שפה מתה" (היה קצת קשה להיפרד מהמחשבה שהכוונה אינה לשפות שנכחדו מהעולם, וגם התעורר דיון קצר סביב מעמדה של היידיש) - שפה מדכאת, משתקת רעיונות, סקסיסטית, גזענית. ראינו כיצד בנאום היא מזכירה לנו שהשפה לא נייטרלית, לא שקופה (חזרנו גם אל דימוי האקווריום שלה, מראה של חיים שנראים בפני עצמם עד שמרחיקים את המבט ומזהים את האקווריום עצמו, את המבנה). ומכאן האחריות שעוברת למשתמשים בשפה - לאופן שבו הם מספרים סיפור, מציגים מצב. ראינו את נועם אליאסי שוסטר בקטע "שפת אם" מתוך מועדון-כתב, שם היא מדגימה שפה מתה של דיכוי ושפת אם חיה, של קירבה, וגם את הראפרים אוריה רוזנמן וסמאח "סאז" דקות ב"בוא נדבר דוגרי", שנעשה בעקבות "אני לא גזען" של הראפר ג'וינר לוקאס, ועיקרו הטחת שני נרטיבים זה בזה, שכל אחד בפני עצמו יכול להיחשב "שפה מתה" אבל בדיאלוג הם יוצרים דבר חדש, אפשרות, כמו שמוריסון והזקנה העיוורת מזהות בפוטנציאל של השפה.

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

בשיעור האחד לפני האחרון של הכיתה, כאשר מפגשי שיחות ההגנה והסיכום מאחורינו וטקס הפרידה לפנינו, החלטנו להפקיד בידי התלמידים את מושאי השיחה שלנו, ולהביא טקסטים לבחירתם ולהציג אותם. מה שהספקנו בסופו של דבר היה לדון בשלושה ציורים ומקטע קצר מספר. עומר גונן הציגה של ציורו של לואי דויד המתאר את נפוליאון חוצה את האלפים. הדימוי הציורי, לצד העובדות ההיסטוריות בנוגע לאותה חצייה, עוררו את השאלה סביב האמת בייצוג, אמנות פוליטית והחירות של האמנות מהפטרונים שלה. יהלי בר-יוסף בחרה ב'נזיר על הים' של כספר דויד פרידריך, שהצמיח שיחה מרתקת על העמידה לנוכח הנשגב, על מקומו של האדם מול הטבע, על תקופות הנאורות והרומנטיקה והצל שלהן.

החלק העירני ביותר של השיחה הגיע עם ההצגה של מיקה את הציור 'דאגרוטיפומניה' של תיאודור מוריסה מ-1839. מיקה קשה בתבונה בין המהומה המתוארת בציור לבין הדיון הנוכחי על השימוש ב-AI באמנות. אפשר להגיד שהכיתה היתה ממש שוקקת סביב הציורים, ובפרט האחרון, והרוב המוחלט של התלמידות והתלמידים השתתפו. אפשר בהחלט לומר שהשיחה הכילה את האיכות שייחלנו לה בשבועות האחרונים ובוששה להגיע. עמדות בוגרות, מתדיינות, מרחיבות. נעילה רכה ומרגשת הגיעה עם הבחירה של מיכל זוסמן במקטע נוגע לב מתוך ספרו של ארי דה-לוקה 'הר אדוני'. הטקסט הוקרה ונותר להדהד במרחב. בהמשך המפגש התלמידות והתלמידים ניגשו אלינו אחת אחד לקבל את מרכיבי הציון שלהם ואת הציון הסופי לבגרות. עד הפעם הבאה...