אוניברסיטת בן גוריון 03.06.2026

שבוע 27 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון. 

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

טקס סיון במליאה, הפסקת שוטטות, פיצות ושעה כמעט אחרונה השנה.

אנחנו מסיימים עם תורת האידיאות במעין מיני סיכומון שיוביל לתרגיל חשיבה.

איך נוצרים מושגים?

לפי אפלטון, הם כנראה היו והווים ויהיו ואנחנו נזכרים בהם.

לפי דיויד יום הם נולדים מתוך מבט אמפירי בעולם ותחושות חושיות.

ופרויד?

שלא בחומר?

ותלמידו, שנדור פרנצי?

כאן אנחנו מדברים על הולדת מושגי הכסף והחיסכון האבסטרקטיים מתוך חוויית החזקת הקקי במעיים של התינוק.

ואם כך,

אכן מושגים עולים מתחושות כאלה.

אולי גם המתמטיקה?

אולי המטפיזיקה?

אולי תחושת המודעות העצמית של הילד מחייבת תחושה של אני שמגיעה מיד עם תחושת "לא אני", והנה, אחד ועוד אחד,

והנה הבסיס לאריתמטיקה והנה אולי הבסיס לטרנסצנדנציה כמושג...

ונכבה השלטר השנתי.

היה יותר מדי ארוך

ויותר מדי מופשט

ורעש ודדי כייף האמת

ועשינו מה שעושים כשאין מה לעשות: תכננו את שבוע הבא 😊.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

נפגשנו אחרי טקס סיום רווי אהבה והערכה של י"ב והפסקה משביעה במיוחד. היה לי (תמר) חשוב לבסס מחדש את הערך של פעילות שאינה סובבת חג ופיצה. התחלנו מדיון פתוח סביב "על מה חשוב לדבר?", פילוסופית ובכלל, ולמה. מצאנו שהתשובות מתחלקות פחות או יותר ל"על מוסר" ו"על העולם", במובן שכולל גם מדעים וגם למשל רגשות. הסיבה העיקרית שמצאנו היא בכל מקרה שיש בשיח ובדיון משהו שמאפשר, שנותן סיכוי או תקווה. אחרי זה השיעור התמקד בהעלאה של היבטים מוסריים מתוך "ההופכים את עורפם לאומלס" ובדיון בהם, וגם בקאנט - קצת. נזכרנו באריכות בסיפור. הדגשתי שאתייחס לסיפור מזווית צרה למדי, כניסוי מחשבה, והוספתי שאני מתקשה לראות בטקסט הזה סיפור ושאני לא בטוחה למה. עדי הסבה את תשומת לבי, תוך כדי דיון בינינו ועם הכיתה, למושג רלוונטי שנשמט מתודעתי: מספר/ת, והאמינות שלו/ה. אני צריכה לתרגל עוד את הרגישות הספרותית שלי ולהמשיך לאמץ את המושגים שעדי מקנה לנו, שמעשירות כל כך את הקריאה על כל היבטיה, כאידיאות מעשיות. באופן לא מפתיע התלמידות/ים כבר שם, וכמה מהן/ם ראו מיד את האפשרות הזאת ואת הרלוונטיות שלה לניסיון שלי למרק את התנאים של מה שביקשתי להציג כניסוי מחשבה. חזרתי לגירסא-לצרכיי של הסיפור, מיודעת קצת יותר לדברים שאני מבקשת להשאיר בצד. ניסחנו "דילמה" תועלתנית שעולה מהסיפור, שהיבט האמינות גם רלוונטי לה במיוחד, והנחנו אותה בצד. שאלתי את התלמידות/ים מה דעתן/ם על התגובה של בני אומלס שהופכים לה את עורפם - האם הם טובים ממי שנשארים וחיים בה את חייהם? האם מי שהיו פועלים לטובת הילדה טובים מהם? האם מדד תועלתני הוא מה שאנחנו זקוקות/ים לו כדי להכריע? נראה שלא, וגם שאולי יש עקרונות שאנחנו פשוט רוצים/ות לשמור עליהם כמו לא להפקיר חף מפשע לסבל, ושאנחנו מזדהות/ים יותר, ורוצות/ים להזדהות יותר, עם מי שאולי לא רוצים לפגוע בבני עירם - או להסתכן בפגיעה בהם - אבל מזהים שהם לא ראויים לאושר. אחר כך ניסיתי למקם אותנו בתוך "אומלס" שהיא לא אוטופיה, שיש בה אשמה ופרסומות, ולטעון שאנחנו גם יודעים/ות על "ילדות במרתפים". זה לקח רגע, אבל חשבנו על תעשיות שמרקם החיים שלנו תלוי בהן לכאורה, כמו אלקטרוניקה, פלסטיק, בדים, תכשירים קוסמטיים ותרופות, שהן כרוכות לכאורה בעבודה בתנאי עבדות, במחיקת שטחי מחייה, בשיבוש עד הכחדה של מערכות אקולוגיות ועוד. בשלב הזה קראנו שוב את הפסקה האחרונה בסיפור ותהינו אם אפשר בכלל להפוך עורף ל"אומלס" שלנו. אומלס מוצגת מגודרת בבירור, במרחב, בשונה מהמרחב הרלוונטי שלנו, שהגבולות שלו ניתנים במחשבה ואולי גם ברגשות. איזו פעולה היא הפיכת העורף ל"אומלס" שלנו, אם אין מובן להליכה הפיזית הלאה? גם בתנאים המעוקרים של ניסוי המחשבה כביכול, איך אפשר ללכת למקום שהוא בעיקר לא-מקום, שאולי לא קיים, ואפילו לדעת לאן הולכים? בשלב הזה ריחפו בחלל ביטויים כמו "מוות" ו"שמעתי על מורה שהלך לחיות ביער", ומתוך הערפל הזה חזרנו אל השאלות של קאנט (שגם נוריאל המורה הזכיר בהרצאה המעניינת שהעביר לנו בטקס), ובפרט "למה אני רשאי/ת לקוות?", וכמובן צריך/ה. אולי יש מקום מאפשר-חיים מחוץ לאומלס ול"אומלס", רחוק מאוד משם, ואולי אפשר לצעוד אליו גם אם לא להגיע. דיברנו קצת על היכרות עם דברים שמעולם לא התנסינו בהם ושאולי לא ניתן להתנסות בהם וקצת על הרעיון של אידיאה רגולטיבית. בדרך נקשנו אצבעות, לחצנו על מתגים, נזכרנו ביום, השתמשנו באפשרות הלוגית שרותם המנהלת מתעסקת עם ארונות חשמל תיאורטיים, דיברנו על מושג החובה ונרגענו עם דוגמת החנווני מ"הנחת יסוד".

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

המפגש האחרון הוא למעשה בשבוע הבא, אבל מכיוון שהמלחמה שיבשה לוחות זמנים גם בבתי הספר, לא יכולנו לערוך את טקס הסיום בשבוע הבא מכיוון שאז רבות מהתלמידות לא יוכלו להגיע. על כן, הקדמנו את הטקס למפגש הזה. אבל זהו, זה הסיום של הסיום. חסל סדר פילוסופיה וספרות לאחר שלוש שנים.

המחזור הזה התחיל למעשה שבועיים אחרי ה7 באוקטובר, תחת האפלה, הפחד, הלחץ האי וודאות, והמשכנו לאורך שנות המלחמה לא משנה כמה שיבושים היו, ועדיין, הנה אנחנו מתכנסים לסוף שכולו אינסוף של הערכה, חיבה, אהבה ושכולו תשובה אחת קטנה לכמה שאלות גדולות.

בית החינוך התכנס, ובנות ובני כיתה יב' הגיעו במיטב מחלצותיהם ובעיקר הביאו את עצמם, חלק גם הביאו את בני משפחתם, את האנשים החשובים בחייהם, כבר סימן ראשון המעיד על חשיבות ומשקל מה שעשינו שלוש שנים יחד. את הטקס פתחה סיגל בחשיבות התנועה, התזוזה, כלומר לימוד, התקדמות, השתנות, התחדשות. הכיתה הזו הבינה היטב למה סיגל מתכוונת.

לאחר מכן עתה יעל ואמרה דברי ברכה ופרידה. יעל פתחה בתודה לבית החינוך ודרך רוח, ומשם עברה בחיבה לדבר על חשיבותה של הכיתה עבורה, על הזמן איתה. במילים שהפתיעו את תשומת לבי החמיאה יעל לשותפות בינינו, על השיעורים והאמון והביטחון והחוויה יחד. יעל ביטאה בדבריה את המובן מאליו עבורנו שאינו מובן מאליו כלל, את מה שיש לנו ביד שהראש לא חשב שאפשר להשיג.

אני עליתי לדבר, ולאחר מילות של הכרת הטוב והוקרה לדרך רוח, בית החינוך, לצוות הקיים (אור ואושי, עדי ותמר, רותם הנהלת וגם חברי צוות שהיו במהלך השנים שלנו יחד עם הכיתה, אילן ושי), ביקשתי לתת צידה לדרך. ביקשתי לדבר בשבח "ההתפשרות", כן-כן. למה ראוי להתפשר בחיים, גם על אידיאל, על חלומות, על דברים שאנחנו רוצים, וזאת כדי שנדע על מה לא להתפשר, כדי להבין את מורכבות החיים והזולת, כדי לקבל את עצמנו, כדי לדעת מה לסנן ומתי להציב גבולות, ומתי לשחרר. אם הכול הוא קו אדום, אז שום דבר הוא קו אדם, ואם לא מתפשרים על הכול, אז אפשר למעשה להתפשר על כל דבר. ההתפשרות היא עבור לחיות את החיים הטובים והראויים ולא רק לשאול עליהם כל הזמן. את זאת עושים דבר דרך ארבע השאלות של קאנט, מה אני יכול לדעת, מה עליי לעשות, למה אני רשאי לקוות ומהו אדם. כולם בגוף ראשון (גם המהו אדם למעשה נשאל על היחיד ומשם על כול אחד ואחת מאיתנו). אלו השאלות המנחות המתוות את הדרך.

אלין ואיתי עלו לדבר בשם הכיתה, בהמון אהבה וחיבה, סיפרו על החשיבות של השנים שלהם בדרך רוח, בכיתה, עמנו כמורים. בין השאר הציגו חולצה כיתתית שהכינו עם רפרנס להומור הפנימי שפיתחנו בזמן יחד. לאחר מכן חולקו תעודות וספר מטעם דרך רוח.

אחרי הפסקה ופיצות (יש לי תחושה שכל תפקידה של הפיצה הטבעונית היא להזכיר כמה פיצה רגילה היא טעימה ולא לפקפק בכך אף פעם). התכנסנו בכיתה לסבב שני של מתנות ודברים, באו0וירה אינטימית. בכל הזמן הזה תמיד הייתה התרגשות ואוירה של "זה נגמר" אבל לא רוצים שייגמר.

יעל פתחה בחלוקה של ספר המשתה שבחרנו לתת לכיתה. בכל ספר יעל כתבה הקדשה אישית בשם שנינו דרך ציטוט מכתבים שונים של אפלטון כמו האפולוגיה ופיידרוס. נתנו לכיתה זמן לקרוא, להתעמק, לשאול למה דווקא הציטוט הזה נבחר ועוד. לאחר מכן פתחנו את קפסולות הזמן שהכנו בכיתה י', בקושי זכרו מה שמו שם, אבל היו שם קעקועים, טקסט אהוב, ותרגיל המיתוס, איזה מיתוס מספרים לעצמם על עצמם. היה מקסים לראות את התגובות לעצמן של כיתה י', חלק התרגשו, חלק צחקו, חלק נזכרו באנשים אהובים שאינם, אחת שמה 20 שקל (מאיה המגניבה), ובכך היא של ההווה בכיתה י' זכתה להפתיע את ההיא של העתיד שהתהווה לכדי הווה. חבל שלא עשיתי זאת בעצמי לעצמי.

ואז היה סבב שני של מתנות הכיתה לי ולעיל, וזה היה פשוט מרגש, מפתיע, ולא נותרו מילים בפינו. ליעל הכיתה כתבה ספר ילדים (וברמה!), שנקרא "התחביבים של יעל", הם כתבו פיזית בספר ואיירו בעצמם את טקסט הספר. יערה הקריאה את הספר, וזה היה מרגש, מקסים, מצחיק. לי, הכינו ספר ציטוטים שלי מכל שלוש השנים האחרונות, "ספר הציטוטים של נוריאל", ודאגו לאייר כל ציטוט ולשים מים שקשור לפילוסופיה בכל ציטוט. זה היה מקסים, מרגש, לא האמנתי שהן תיעדו החל מהשיעור הראשון שלנו יחד וערכו את זה כפרויקט לאורך כל שלוש השנים (אציין שגם את כריכות הספרים עיצבו בעצמן). מתנות כאלו אישיות, כל כך מושקעות מחשבה ויצירתיות, ביטאו אהבה והערכה, שאולי ידעתי שישנה, אבל לא ידעתי עד כמה. זה נמשך גם באמירות שאמרו לנו לאורך כל המפגש, אישית בכיתה ומחוצה לה. לא ידענו כמה משמעותיים אנחנו עבורן, עבור חייהן האישיים, ביום-יום ולא רק בכיתה פעם בשבוע. זה הכי קרוב שאפשר למילוי הייעוד שלך.

בסוף הסבב הזה נתנו לכיתה מתנה אחרונה, מעין הקדשה/משימה. ברוח הזן הבודהיזם ובהמשך למסורת הזן שבה מורה נותן לתלמיד כתב חידה/ציטוט (באורך משפט או כמה משפטים), ועמו התלמיד יוצא למסע חקירה והבנה, מסע שיכול להימשך שנים והפתרון יכול להיות תנועת גוף, קול, מחיאת כף, מילה אחת, מבט ועוד. אמרתי לכיתה שבחרתי  את המשפטים לפי מה שהזכיר אותן, משהו שאמרו, שתמונתן עלתה בראש בעת הקריאה וכך הלאה. זה לשלוח אותה למסע של להבין את הכתוב, לחקור אותו בעוד שנה, בעוד חמש שנים, בעוד עשרים שנה. וכל פעם הן יבינו יותר או אחרת, משהו חדש. זו לא מתנת פרידה, זו מתנת פגישה עם עצמם שוב ושוב.

לבסוף לבקשת תלמידות שיחקנו "מייקאיטמים", יצירת מימים וכרגיל היה יצירתי ומצחיק.

וזהו, נפרדנו כך, עד האחרונה שבהן (חחח ועדיין יש שוב מפגש שבוע הבא, אתגר להפוך את האנטי קליימקס לקליימקס). זו כיתה מיוחדת, איכותית, נוגעת ללב, ואם נעוף על עצמנו לרגע, הן זכו בנו ב"הגרלה", אבל, הן, העניקו את עצמן לנו מבחירה, באמון ובאהבה. וכך, לזמן מה, העולם קיבל את המתנה להכיר את עצמו, ויותר מכך, זכה להיות  קצת טוב יותר.

"שאנטי, שאנטי, שאנטי"

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

אתמול, בשיעור האחרון שלנו לפני החתימה הרשמית בשבוע הבא, ולאחר שהבנו שהתלמידות.ים שבעו כבר מחוות החיות, עברנו לקריאה של אחד משירי המופת של המשורר הפלסטיני מחמוד דרויש, بطاقة هوية (سجل! اتا عربي) [תעודת זהות (תרשום, אני ערבי)]. קישרנו את השיר לדברים שלמדנו אי אז במחצית השנה על הממשל הצבאי, על סרטו של רם לוי על אחמד מסארווה, אני אחמד, שבו צפינו, ועל גזל האדמות הפלסטיניות ב-1948. ניסינו לחשוב על הבחירה של דרויש במילים, מה פשר הבחירה במילה سجل, ניסינו להבין מי הנמען שאליו הדובר מפנה את הקריאות שלו ואת השאלות שלו, מדוע חוזרת על עצמה השאלה "هل تغضب؟" (זה מכעיס אותך?) - מה מכעיס את הנמען. דיברנו על השורשים שהיו מחופרים לפני מולד הזמן, על האב והסב ממשפחת המחרשה, ועל ההיאחזות במחצבה ובאבנים מהם מביא הדובר את הלחם, הבגדים והמחברות לילדיו. אחר כך התלמידות.ים ניסו להקריא בעצמןם, ניסינו להדגיש את העובדה שכשמקריאות שיר (ותרשום אני ערבי הוא שיר מוקרא, ובוצע בפסטיבלי השירה תחת הממשל הצבאי) צריך לתת מקום למילים להדהד, לזהות את הנפח שהן תופסות. אחר כך שמענו את דרויש מקריא את השיר בקולו, ולאחר מכן צפינו בביצוע המשותף של תאמר נפאר ויוסי צברי, שעשו עיבוד לשיר בטקס פרסי אופיר ב-2016, בנוסף לשירים נוספים של השניים, כאשר קולו של דרויש ברקע, והשניים מניפים אגרוף שחור למעלה, בהדהוד של תמונתם של חברי הכוח השחור טומי סמית' וג'ון קרלוס באולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968 (אירוע שעליו למדנו גם כן באחד השיעורים השנה). ניסינו לשים לב לרגע שבו ממשיך צברי את התרגום של שירו של דרויש ואומר "תרשום - גם אני ערבי", ולהצביע על האופן שבו ההופעה של השניים ביטאה גם את הניסיון של גיבוש סולידריות מזרחית-פלסטינית. כך בעצם ניסה השיעור לאגוד את מכלול הסמלים שלמדנו עליהם השנה, ולראות איך מופע אחד של התנגדות יונק ממורשות של מחאה, מקומיות וגלובליות, מדבר בשפות ויזואליות וצליליות של סמלים שמהדהדים ניסיונות קודמים, כדי לייצר מחאה בהווה.