אוניברסיטת בן גוריון 10.06.2026

שבוע 28 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון. 

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

שיעור אחרון השנה. אנחנו עצובים אבל מאוד מאוד שמחים על השנה.

שמחים מאוד על מה שהיה.

זו כיתה נהדרת: תוססת אינטלקטואלית ורגשית וחברתית.

מגובשת, כמו שאומרים.

חלק ראשון:

מבצע אור: אור שהובילה את עריכת המסות בהמון עבודה ודאגה (תודה ליאור 😊) להדפיס ספרון כרוך הכולל את כל המסות של הכיתה – אור מחלק לתלמידים. הם מתרגשים ושמחים. לא העליתי בדעתי עד כמה הם יתרגשו.

כל תלמיד קורא פסקה מהמסה שלו ואנחנו נחשפים שוב לכנות עמוקה ועומק ויכולת כתיבה יפה.

בסוף מגיע תורי ואני קורא שיר מספר שירי הקודם וסיפור ילדים שעוד לא פורסם וזוכה – כמו התלמידים – לתגובה מפרגנת.

חלק שני של השיעור:

מבצע אור חלק ב':

כל תלמיד התבקש להביא ספל תה מגניב, תיונים ועוגיות, אנחנו שולפים את אליס בארץ הפלאות, קוראים את "מסיבת התה של הכובען", שותים תה, אוכלים עוגיות ויוצאים – במקביל – למשימות כתיבה. אנחנו מתארים דמות מבוססת ספל, ומתארים ספרותית את טעם התה שלנו בעזרת מטפורות.

כל משתתף קורא וזה יפה, ומשמח ומרגש.

אני נפרד בשמחה והתרגשות – ונגד עין הרע, אני אומר להם כמה הם מכוערים, טיפשים ועילגים.

רותם יקרה, המון תודה על הכל, מאור וממני. קיץ טוב.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בחצי הראשון של המפגש האחרון לשנה הזאת שיחזרנו באופן חופשי מונחים, ניסויי מחשבה, תיאוריות, הוגים וזכרונות מפילוסופיה – עדי, אני (תמר) ובעיקר התלמידות. זיהינו כמה תמות או כמה נושאים שהעסיקו אותנו (בעיקר אושר, מניעים, "הטוב" והרעיון של טוב עליון, וכמובן – טבע האדם). משם הצטמצמנו לפרידה זמנית מקאנט. קראנו יותר בדקדקנות את הנוסח של הצו הראשון ודיברנו על הכלליות של חוק כללי. אחר כך השמשנו את מבחן ההכללה על דוגמאות של קאנט (במעין הטרמה חיוורת אבל שימושית לחצי השני של המפגש). קל לתלמידות/ים לקבל את הצו כאינטואיטיבי, כלומר כדרך אחרת להגיע לתשובה על "מה טוב?", ואז לנחש, מתוך אינטואיציות על מה טוב, מה התשובה לשאלה "האם הכלל המעשי ניתן להכללה?". התוצאה היא לעתים קרובות דילוג על העמדה אמיתית במבחן, אז תירגלנו קצת את הקדימות של הבדיקה ומתוך הסטנדרטים הספציפיים והמוחלטים שקאנט קובע ומדגים. דיברנו שוב על תכליות ואמצעים, על הכרת כבוד ועל חובה וכמובן – על הטבע הכפול של האדם. קראנו סביב הנוסח השני של הצו הקטגורי, "הירצנו" גם אותו על דוגמאות והידקנו את הקשר בינו לבין הנוסח הראשון. המלצתי להחזיק את הנוסח השני קרוב ללב מכל הבחינות ויצאנו להפסקה.

בחצי השני של המפגש רציתי (עדי) לחתום את הקריאה שלנו ב״ההופכים את עורפם לאומלאס״, ולחזור על מושגים שעליהם דיברנו לאורך השנה ולראות אם הם עדיין קיימים בתודעה הכיתתית, ואיך הם מופיעים בסיפור ואיך קשורים לשנת הלימודים על אתיקה. עברנו על רשימה. אתיקה - מה הקשר של הסיפור לזה? היה קל להצביע על הקשר התוכני, אבל מה הם האמצעים הצורניים? דיברנו על המבנה של הסיפור, שפורש את פרטי העיר הזאת בסדר מגמתי, מציין רק בסוף את הפרט הקטן והאכזרי שעליו מושתת אושרה של העיר. אי הנוחות שנגרמת בקריאה נובעת לא רק מהפרטים עצמם, אלא גם מאופן סידורם ביצירה. דיאלוג - שאלתי איפה אפשר לזהות כזה בסיפור, ומה הקשר בינו לבין תחושה שהסיפור הוא ניסוי מחשבה. בין התלמידות היו כמה עמדות. מצד אחד, חלק אמרו שהדיאלוג הוא בין המספרת לקוראים. מצד שני, היו שאמרו שהדיאלוג לא שוויוני, כי הקוראים לא יכולים לענות. מצד שלישי, היו שאמרו שזה לא סוג כזה של דיאלוג, ומה שבסוף מתעורר זה שיחה פנימית של הקוראת עם עצמה. נקודת מבט וקול המספרת - ניסינו לאפיין אותו. שאלנו איך התנועה שקורית בסיפור ממה שנדמה כמספרת כול-יודעת למספרת נוכחת, למספרת מסוג אחר, מוזר, משפיעה על התחושה שלנו בקריאה. אינטרטקסטואליות - התלמידות זיהו בסיפור גם את התועלתנות וגם את קאנט. ציינתי גם קשר למסורות של שעיר לעזאזל. הזרה - על העולם האחר המתואר, שדומה לעולמנו ומוזר, ועל ההצעה המזרה לבדות אומלאס לפי ראות כל קוראת.

ובסוף, תרגיל כתיבה אחרון: השארנו על הלוח כמה מרשימותיה של תמר מהחצי הראשון של המפגש, ובאמצע: הנוסח הראשון של הצו הקטגורי של קאנט. ביקשתי מהתלמידות לחשוב על דמות שאינה הן עצמן ולנסח לה כלל פעולה: ״כשאני רוצה x אני עושה y”, ולכתוב מפיה מונולוג שמתחיל בהצגת הכלל ומציג מקרה שבו פעלה על פיו, ונועד לגרום לנו להבין אותה. שמחתי שהתלמידות נענו למשימה, כתבו וגם הסכימו לקרוא. הטקסטים היו יפים וסיפקו לנו בסיס טוב לשאלות על הדמויות הדוברות: האם הן מטרידות עצמן בשאלות אתיות? האם הן סבורות שכלל הפעולה שלהן עומד במבחן האוניברסליזציה? האם לא, וזה אכפת להן בכלל?

אמרנו שלום ולהתראות בשנה הבאה. 

נ.ב. תלמידה חזרה לכיתה והתוודתה שאת הטקסט שלה היא גם קצת גנבה מיצירה אחרת. אישרנו לה שזה מותר ורצוי.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

(עלי) זה היה שיעור ייחודי ומרגש במיוחד, שבמהלכו קיימנו את תרגיל הכתיבה האחרון לשנת הלימודים. ייחודו של התרגיל לא היה בכך שמדובר בתרגיל ידע או בתרגיל חשיבה רגיל, אלא דווקא באופיו ההתבוננותי והרפלקטיבי.

התלמידים התבקשו להתבונן מחדש בטקסטים הספרותיים שלמדו לאורך השנה במסגרת הקורס איתי ועם אבירם, לבחור טקסט אחד אשר השפיע עליהם באופן אישי, ולנסות לנסח מהי השאלה הפילוסופית או הרעיון הפילוסופי העומד מאחוריו.

ביקשתי מהם לשאול את עצמם: מדוע דווקא הטקסט הזה נגע בהם? כיצד הוא השפיע עליהם? מהי עמדתם כלפיו? אילו מחשבות או תחושות הוא עורר בהם? השאלות הללו יצרו שיח עמוק ואישי, והפכו את התרגיל לחוויה משמעותית הרבה מעבר לכתיבה עצמה.

אחד הדברים היפים והמרשימים ביותר היה שהתלמידים לא בחרו כולם באותו הטקסט, אלא כל תלמיד בחר בטקסט אחר שהשפיע עליו באופן אישי. הדבר מעיד על העומק והמגוון של התהליך הלימודי שעברנו במהלך השנה, ועל כך שכל תלמיד מצא את נקודת החיבור האישית שלו בתוך היצירות שנלמדו.

לאחר התרגיל קיימנו גם שיחת סיכום לשנה כולה. במהלך השיחה התלמידים ביטאו בכנות את תחושת המשמעות והרווח שצברו מן המסלול, ושיתפו במה שלקחו איתם מן המפגש המתמשך עם הספרות, השיח הפילוסופי והדיונים שנערכו לאורך השנה. היה מרגש לראות כיצד התהליך הלימודי לא נשאר רק ברמת הידע, אלא הפך עבורם גם למסע של מחשבה, התבוננות וגיבוש אישי.

אני מצידי (אבי-רם) הודיתי על הסבלנות לערבית שלי, ול-غ שלא הצלחתי להגות כמו שצריך. בסוף חילקנו תעודות הוקרה ואמרנו שלום.