אוניברסיטת בן גוריון 03.12.2025

שבוע שביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

את השיעור האחרון פתחנו חגיגית בביקור משמח של ד"ר תמר אברמוב, היועצת לנשיא קרן מנדל ומרצה מהחוג לשפה וספרות גרמנית מהאוניברסיטה העברית, ליאור פרלמן, מקים ומנהל שותף בדרך רוח, עינת ורצקי חברת הנהלה, ורותם אלבז מנהלת בית החינוך. בעיקר, הביקור החגיגי יצר הזדמנות מאוחרת לערוך סבב היכרות רשמי בין התלמידות, מה שלא עשינו עד כה. למה? לא לגמרי מנומק, כנראה שלא ראינו צורך. אולי העדפנו לגשת ישר לעניין, ולהכיר מתוכו. 

אושי פתח במהלך של "לעשות דקארט", שהקדים את ההיכרות עם ההגיונות. הוא חיפש לחלץ את המתודה הקרטזיאנית מהתלמידות עצמן, ולעודד אותן לחשוב דקארט: מה אמיתי? איך אנחנו יכולים לדעת מה אמיתי? איך אנחנו יכולים להיות בטוחים, ולא רק לשער או להניח בסבירות גבוהה? ובעיקר - מהי הדרך לבירור האמת. התלמידות מצאו שוב ושוב שאת רוב הידיעות הן יודעות על פי שמועה, וכמו שאמרה טליה - מפי המספר הפרסונלי, עם כל החשדות שיש להפנות כלפיו. ומה אם יתברר שכל האמיתות שהחזקתן בהן עד היום שקר או טעות הן? ליאל אמרה שגם אם יתברר לה שכך, היא תרצה להוסיף וללמוד ולחקור, וטליה אמרה שהאמת היא בסך הכל תצרף אישי כזה או אחר של ידיעות וסברות שונות. הדיון התפתח לאט ובסבלנות והיה משמח לפגוש את התלמידות שוהות, תוהות ולא ממהרות. לאחר מכן, פנינו לקרוא בהיגיון הראשון של דקארט. התלמידות קראו ואושי עצר והסביר. לקראת ההפסקה התלמידות יצאו לקרוא בקבוצות את המשך הקטע. 

לאחר ההפסקה שינינו את התכניות. ראינו שהעבודה בשיעור הראשון סחטה את התלמידות כמעט עד תום, ואושי הציע שנעשה משהו כיף: אוה אילוז'. 

מה הקשר בין אהבה ותשוקה ובין כסף? השאלה מאוד הלהיבה והרעישה, ובצד זאת די מהר הבנו שמושגים כמו כלכלה, קפיטליזם, סחורות, מוצר - לא מוכרים להם. אז הלכנו אחור ויצאנו לדרך מההתחלה, וקיבלנו סיפור חי, נרטיבי ומדביק של אושי - סיכום קצר להיסטוריה הארוכה של התפתחות הכלכלה, עד לקפיטליזם בצורתו הנוכחית. השארנו לנו את שאלת האהבה לחזור אליה בסיבוב נוסף בהמשך, ופנינו בפניה חדה לקריאת פרק נוסף באליס. כרגיל, כיבינו את האורות, הצטופפנו יחד בשולחן עגול אחד בסוף הכיתה, וקראנו במעגל פסקה פסקה. משמח לראות שכל התלמידות קוראות והסתיימו הבקשות לא לקרוא, ויפה גם שהם מצאו את הקצב שלהן והן קוראות זו אחר זו ספונטנית, בלי תיווך שלנו.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בשיעור הפילוסופיה (איתי, תמר) שוב זרמנו עם דברים שלא בדיוק היו התכנית להיום. דנו לטובת מפספסים/ות בסיפור של גיגס הלודי וגם מי שלא קראו חיברו אותו באופן אינטואיטיבי לשתי שאלות: על הלוח השארתי את "מה הם חיים טובים?", ובתודעותינו נשארה השאלה שכתובה בטקסט: "מה עדיף - להיות צדיק או רשע?". דנו בכוחו של ניסוי המחשבה שגלאוקון מציע. בהתחלה כולןם השתכנעו שגם צדיק גמור ינהג כרשע "כשאף אחד לא רואה". כשחקרנו לתוך האינטואיציה גילינו שאולי הצדיק הגמור ירשה לעצמו להתלבש קצת יותר ברישול ולהשאיל ספרים מספריות בלי להירשם - כלומר, אולי הוא ירופף את דבקותו בערכים מסוימים - אבל קשה לדמיין שהוא יתנהג כמו גיגס. הביטוי "צדיק אמיתי" הופיע לפתע בפיה של אחת התלמידות, וכולנו התחברנו לאינטואיציה שמאחוריו: גם אם קשה לנו לדמיין שנפגוש אדם כזה, צדיק אמיתי - זה שגלאוקון מנסה כל כך למרק עבורנו - הוא כזה שידבוק בערכיו. אולי זה אומר, במובן כזה או אחר, שהוא אוהב את הצדקה בשל עצמה, בשל ערכה האינטרינזי. חזרנו להתבונן בדברים שגלאוקון אמר. חידדנו שהוא מבודד בניסוי המחשבה שלו משתנה אחד ספציפי: חוסר היכולת לעשות עוול, בשונה מעשיית צדקה לשם תועלת (כמו כבוד ויחס חברתי מועדף). אולי חוסר היכולת של הצדיק האמיתי לעשות עוול הוא מסוג מיוחד שלא יכול להיפתר על ידי הכוח של טבעת גיגס. אולי צדיק אמיתי הוא כזה שהפנים עמוקות ערכים שמנחים אחרים רק באופן שטחי. רציתי לחזק את הכוח של ה"אולי" הזה, וזה לקח אותנו לדיון כללי על מה הופך פעולה לניסוי ועל ניסויי מחשבה ככלי פילוסופי לעירור ולערעור של אינטואיציות. המשכנו קצת עם המופשט כשהשווינו ניסוי מחשבה לכלי של טיעון - דיברנו על כשלים כמו הנחת המבוקש וכפל משמעות, תירגלנו שוב את הגדרת התקפות. אחר כך הצעתי שבהמשך השנה נסתכל על יצירות שנקרא בשיעורי הספרות (גם) כמקור השראה לניסויי מחשבה. סיימנו בספוילר לפוליטיאה, כש"סיפרתי" תשובה של אפלטון: הצדיק האמיתי ניחן בהרמוניה פנימית בין שלושת חלקי הנפש. פירטתי בקצרה את החלקים השונים. יצאנו להפסקה תוך כדי הטרמה של משימה לשבוע הבא: לקרוא מתוך הדיאלוג הסוקרטי "אאותיפרון" ולנסות לאפיין, גם בעזרת הנקודות לתשומת לב שעדי כתבה לנו, האם לדעתןם זה דיאלוג ש"מצליח" (ומה היא אותה הצלחה, או מה גורם לאי הצלחה). 

בחצי השני של השיעור – ביקור מפתיע! ליאור וד"ר תמר אברמוב הצטרפו. הם הציגו את עצמם וערכו סבב קצר של היכרות עם הכיתה, וזאת היתה הזדמנות נחמדה בשבילנו להתעדכן בתשובות לשאלה "למה באתן-באתם לפה?". לקראת הקריאה בסיפור הבא שלנו, "שישיפוש או המלצר של הדוד שלי", הצגתי כמה מהנקודות שעליהן דיברנו לגבי הסיפור של המינגווי שסיימנו לקרוא, באופן ספציפי, מה שאמרנו בנושא דיאלוג, אופיו ומקומו בסיפור. ביקשתי שהכיתה תזכור את הנקודות האלה ותערוך מעין השוואה עם הסיפור החדש. כהקדמה שנייה לקריאה הצגתי בקצרה מאוד כמה ציורים מאת ג'ורג' גרוס, אוטו דיקס וקתה קולוויץ, כדי להנכיח קצת יותר את תקופת בין מלחמות העולם בגרמניה. זהו תו שמצוי בסיפור באופן יחסית מעודן ורציתי שיהדהד בעת הקריאה. ואז התחלנו לקרוא בקול. ניסיתי לא להתערב בקריאה יותר מדי, אבל לא לגמרי הצלחתי. חשבתי למשל שחיוני שאבאר מהי עוגת ביננשטיך, אבל אז התגלה שהרבה מהתלמידות מכירות אותה. נמשיך לקרוא במפגש הבא, אם כי אני שוקלת לעשות שינוי באופן הקריאה ולהפוך את משימת החשיבה למשימה משימתית יותר.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) ממשיכים בשילוב נושאים חדשים והחזרות לבגרות, ובשיעור הזה המשכנו סביב האני וקיומו והמערה שמלווה אותנו: האני הוודאי של דקארט לאין אני והשיח כמערה שאי אפשר לצאת ממנה של פוקו, ועתה משל המערה של אפלטון, הנפש כאידיאה ומכאן גם ינבע לבסוף תפקידו של הפילוסוף.

השיעור לא הרגיש כמו חזרה בכלל, את אפלטון למדנו בתחילת י', ולאחר שנתיים, שריר החשיבה הפילוסופית וההבנה המופשטת הרבה יותר מפותח, ולכן במובן מסוים הרגיש כמו נושא חדש וגם כזה שאפשר לדון בו ברמה גבוהה ולעומק.

התחלתי עם מתן רקע לפוליטיאה, הסבר עליו כספר, מהי אוטופיה, ההבדל של אפלטון המוקדם וזה המאוחר, ההבדל בתפיסת הנפש בין סוקרטס לאפלטון עצמו, שאלת הצדק, ההנחה הלא מתקבלת על הדעת היום שהנפש דומה למדינה או המדינה דומה לנפש, ואפשר להסיק מהאחת על השנייה, מי ידע שאפשר להסיק ממשרד הרישוי איך אמורה להתנהג הנפש ואיך היא בנויה? (האמת שאפשר להסיק המון), מה חשיבות תורת האידיאה ולמה צריך אותה מנקודת המבט שלנו ועוד.

באמצע השיעור התכבדנו בביקורה של ד"ר תמר אברמוב, היועצת לנשיא קרן מנדל ומרצה מהחוג לשפה וספרות גרמנית מהאוניברסיטה העברית, ליאור ועינת (ובהמשך גם רותם, מנהלת בית החינוך), שהגיעו לצפות בשיעור. מבחינת הדינמיקה של הכיתה או השיעור, הדבר כמעט ולא שינה דבר חוץ מההתאפקות של כמה תלמידות לזרוק איזו בדיחה פנימית שלנו שאולי לא תובן כראוי (מודה, גם אני ניסיתי גם בהיבט הזה, אבל לא הצלחתי להתאפק, וטוב שכך. נו, לפחות הפעם לא השתמשתי בקללות כדי להעביר רעיון פילוסופי עמוק).

מה זה אומר בפרקטיקה של השיעור? מבטי תהייה ושבירת ראש שוב להבין מה לעזאזל זה אידיאה? תבנית? רעיון? מושג?  מעין קורצן עוגיות  לבצק שהוא החומר הגולמי של עולם התופעות? הרבה מזה דווקא עזר להמחיש מהי אידיאה. תהינו כמה מוזר לנסות להבין את מידת הצדק בנפש האדם על ידי שאלת הסדר המדינתי הנכון והצודק, ומצד שני למה זה כל כך מובן מאליו כאשר מניחים שהאדם הוא תמיד חלק משלם, יותר מכך, השלם הוא-הוא שמעניק לחלק את היותו חלק ומכאן מעצב את זהותו.

נראה לי שהפעם הכיתה הכירה את אפלטון ולא את סוקרטס, כלומר נגעה במחשבה העמוקה של אפלטון עצמו ושמחתי לראות זאת. היו שאלות נהדרות כמו האם לאדם האינדיבידואל יש אידיאה משלו? מה היחסים של פרטים כפרטים ביחס לאידיאה? (אין תשובה מלבבת), ועוד.

בין לבין, ניסיתי להעביר את התובנה כמה הפוליטיאה מכנסת בתוכה את כל התחומים הפילוסופיים, לפני שאריסטו סיווג אותם: מטאפיסיקה, אונטולוגיה, אתיקה ומוסר, מדע המדינה, פילוסופיה פוליטית, אסתטיקה ואמנות, לוגיקה ועוד. אכן כל הפילוסופיה היא פסיק לאפלטון.

לבסוף ליאור הציג את ד"ר אברמוב ששאלה את התלמידות מהיכן הן ולמה הן ממשיכות לבוא לשיעורים. היו תשובות יפות, לא מתחנפות/בנאליות ואפילו מרגשות ומחממות לב. שבוע הבא אפשר לחזור להתפרע בלי ה"מבט" (סתם-סתם).

(יעל) בחצי השני של המפגש גמרנו לקרוא את המסה "אולי עכשיו אפשר" של שמעון אדף. דיברנו על ריח ומוזיקה כשערים לזיכרון, וחזרנו שוב לביקורת של המספר על תצלומים וסוג הזיכרון שהם מאפשרים (או כופים?). בעקבות המטפורה של שתילת מכשירי ציתות והאזנה בבית ההורים בצורת ספרים ושירים, תהינו אם ניתן להכתיר באופן אקטיבי שיר מסויים כשער לרגע ההווה, כלומר אם ניתן להחליט ליצור באופן יזום זיכרון חושי, או שזה קורה רק בדיעבד באופן מסתורי מחוץ לשליטתנו. התגלגלנו לביקורת של סוקרטס על הכתב ב"פיידרוס" ודיברנו על סיכומי שיעור והיחס בינם לבין השיעור: האם הם עוזרים לנו לזכור את החוויה בחיותה, או מרוקנים אותה מחיות? המחברת שליאור הסכימה לשתף בתחילת השיעור של נוריאל, הסיכומים שישראל אמר שאין טעם שישתף אותם כי רק הוא יבין אותם - הם דומים יותר לריח או לשיר או לתמונה? הסכמנו שהתלמידים ינסו בבית את פרקטיקת ייצור הזכרונות שיערה (מסתבר) מתמחה בה, ברגע שאשלים את המשימה המסובכת של ניסוח כללי הניסוי.

המשכנו לחלק השלישי של המסה, שכתוב בזמן הווה, גוף שני. ביקורת מאוד מעניינת שעלתה בכיתה נגעה לאופי ה"צילומי" דווקא של הטקסט - גם ברמת הפירוט וגם בהימנעות מהזמנה של הקורא אל פנים החוויה. אנחנו צופים בה מבחוץ (גם המספר?) והיא נשארת מסתורית וזרה. אני לא יודעת אם אני מסכימה עם הטענה הזאת אבל השיחה עליה הייתה מרתקת, והניסיון של איתי לתרגם תכונות שסונטג ואדף מייחסים לתצלום לאיכויות טקסטואליות - מרשים ביותר. ניסינו לקשר את שאלת ה"צילומיות" גם לבחירה להחליף גופים לאורך המסה (לכתוב את פרק א בגוף שלישי, את פרק ב בגוף ראשון, ואת פרק ג בגוף שני) - באיזה גוף מדבר טקסט צילומי? ומה מעניקה הבחירה להחליף ביניהם? הסכמנו בכל אופן שהיא מבליטה מאוד את האופי הניסיוני/ניסויי של הכתיבה המסאית, שיוצאת לדרך עם איזו שאלה (במקרה זה לא פשוט בכלל להבין מהי השאלה), ולא מבטיחה לענות עליה, אלא לעבור איזו דרך איתה ובתוכה.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

(עלי) השלמתי בשיעור זה את פירוק וניתוח הסיפור „הנמרים ביום העשירי” מאת זכריא תאמר.

במהלך השיעור ניסינו לחדור לעומקו של הטקסט ולעמוד על הרבדים הסמויים שבו. עסקנו במושג הסמליות בספרות ובאופן התגלמותו ביצירה זו, וביקשנו להבין את משמעויות הסמלים ואופן השתקפותם במציאות חייהם של התלמידים עצמם – שאלה שהובילה אותנו למקומות מפתיעים ומעוררי מחשבה.

בסיום השיעור ביצענו תרגיל כתיבה ייחודי, שבמהלכו התבלטה התקדמותם של התלמידים באופן ברור: הכתיבה נעשתה טבעית יותר, שוטפת יותר, וניכר כי היד כבר איננה ממהרת להניח את העט.

התרגיל התמקד ביצירת דו־שיח מדומיין בין התלמיד לבין הנמר שאולף, ומתוכו עלו טקסטים המעידים על הבנה עמוקה, רגישות ויצירתיות מרשימה.

(אבי-רם) לאחר השיעור של עלי, שהמשיך את הדיון בסיפורו האלגורי של הסופר הסורי זכריא תאמר "הנמרים ביום העשירי", המשכנו בתיאור ההקשר ההיסטורי של ספרות המחאה הפלסטינית בישראל תחת הממשל הצבאי (1948 - 1966). הסברנו מהו הממשל הצבאי ודיברנו על ההשלכות שהיו להגבלות הדרקוניות על חופש התנועה, על אפשרות שיווק התוצרת החקלאית, ועל ההתארגנות הפוליטית על אפשרות התגבשותה של תרבות מחאה.  בהקשר הזה דיברנו על התפקיד שהיה לעיתון אלאתחאד ולמוספו הספרותי אלג'דיד ולפסטיבלי השירה בכפר יאסיף ביצירת במות להשמעת התביעות הפוליטיות הפלסטיניות. דיברנו על המאפיינים של השירה שהוקראה בפסטיבלי השירה - על היותה נטועה, מבחינת הנושאים שבה עסקה, בסוגיות המרכזיות שעמדו בבסיס המאבק הפלסטיני בתקופת הממשל הצבאי, ובמוסיקליות שאפיינה אותה, כשירה שרבים יכולים להשתתף בה. סיימנו את השיעור בהקרנת סרטם של הבמאי רם לוי שהלך לעולמו בתחילת השבוע ואחמד יוסף מסארווה, שמגלם בסרט את דמותו שלו, כצעיר פלסטיני מערערה שעובר לתל אביב לעבוד כפועל בניין.  הדגשנו את המשפטים של מסארווה בסרט, שמצביעים על הפקעת האדמות ב48 כרגע המכונן שאילץ צעירים פלסטינים לצאת ולעבוד בעיר, ואת העובדה שהם לא נהנו מזכויות סוציאליות ומהגנות תעסוקתיות, שהפכה אותם לרצויים בעיני מעסיקיהם היהודים.