אוניברסיטת בן גוריון 25.02.2026

שבוע 18 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

דיויד יום.

כן, שוב דיויד יום.

וזה לא פשוט.

מתחילים חלק.

אמפיריציזם ורציונליזם.

ואז רשמים ומושגים.

והכרה פסיבית.

ואז "איך זה שאי אפשר לראות את הטוב"

ואז כשל נטורליסטי

ואז..

הכוכבת...הסיבתיות.

ושוב

תסכול ודוגמאות של משקפיים ורודים מקדימות עיניים שמביטות על לוח לבן שנראה בעצם ורוד, אבל לא בגללו, אלא בגלל ההשקפה או הפסיכולוגיה או ההרגל של השופט המוסרי

הכל מתערבב להם?

חלק כבר מבינים וכמעט מואסים בחומר

וחלק עדיין מנסים ומנסים

ואז מליאה

וכייף לכולם וחיוכים ומחיאות כפיים ובעצם, גם יום היה כייף.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

לפני ההפסקה שמחתי (תמר) לפגוש תלמידות שנעדרו מכמה שיעורים ברציפות. למקרה כזה הכינותי חזרה - קצת דחוסה בדיעבד - על עקרונות של סוקרטס, על המעט שאמרנו על הצדיק ונפשו אצל אפלטון ועל מושגים מרכזיים מהאתיקה אצל אריסטו – חזרה שהיטיבה גם עם תלמידותים שנכחו בשבועות האחרונים בקביעות. בדומה לשבוע שעבר רציתי לסבר את תורת אריסטו והפעם גם לנסות לחלץ ממנה תורת פעולה. אז הדגש הפעם היה על ההבדל בין שיפוט של פעולה לשיפוט של פועל והערך המעשי של כל אחד מהם. בשונה מהשבוע שעבר רציתי גם להבליט כמה ביקורות אפשריות על האתיקה של אריסטו. דיברתי הרבה, קראנו ציטוטים מפרקים א' וב' של האתיקה וביקשתי מהתלמידותים שאלות. התלמידותים העלו כל מני סוגיות, והתירו לי לנסח אותן מחדש באופנים האלה: שזה נשמע שאריסטו פותח פתח לרלטיביזם תרבותי, אבל שזאת לאו דווקא ביקורת; שהאפיון של מעשי הצדק והצדיק נשמעים מעגליים, לא מבהירים; שאריסטו לא מציע סטנדרט חיצוני או אובייקטיבי למידה הראויה של הנאה וצער (למשל), ומשאיר אותנו עם פנייה לסובייקטיבי. תהינו מה אריסטו היה אומר על "בעיית הקרונית" המפורסמת אבל לא הצלחנו לחלץ תשובה שמצאנו אינפורמטיבית. מיד אחר כך קראנו טיפונת בפרק א' מתוך התועלתנות לג'ון סטיוארט מיל, שם מצאנו ניסוח וזווית אחרים של שתי הביקורות האחרונות שהעלינו יחד. אחרי פורים נבדוק בין היתר אם מיל נותן לנו כלים וכללים שמניחים את דעתנו. 

אחרי ההפסקה זכינו להנות ממליאה משובחת של בית החינוך. עדי ויעל שידכו מושגים לתלמידותים במזיגה של גורל קבוע מראש ובחירה (כלומר הן הדביקו אותם מראש מתחת לכל אחד מהמושבים באולם!). תלמידות/ים מכל השנתונים – חוץ משלנו – עלו לבמה להקריא את הטקסטים שלהן/ם שהיו מז'אנרים מגוונים ובמגוון נושאים. כעבור כמה סבבי הקראה וקצת עידוד מחברותיה לכיתה עלתה אחת מהתלמידות האמיצות שלנו והקריאה קטע שכתבה באנגלית. אחריה כל אחדת מהתלמידותים שלנו, האמיצותים גם כן, עלו להקריא. שמענו טקסטים על מפלצת, בשר, שקר, אוטובוס, זבל ושיניים. שמחתי לראות שתלמידות מוכנות להקריא מילה במילה דבר שכתבו ולשתף טקסט שלא היה להן זמן ללטש, שבפירוש לא תכננו להקריא – ובונוס נחמד הוא שהתוצאות מעניינות ומהנות. תודה רבה לכולןם על החוויה וההשראה! 

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) אז לאחר שסיימנו עם הבגרות במטאפיסיקה (מועדי א' וב'), חזרנו ללמידה. החלטתי לפתוח בחטיבה של אסתטיקה ואמנות, כאשר בעצם נשאל מהי אמנות? מהי עושה? מיהו אמן? מה עושה האמן? האם אמנות היא משהו מטאפיסי? אונטולוגי? פנומנולוגי? רגשי? תבוני? את החטיבה נתחיל והתחלנו עם ניטשה, כאשר לניטשה שתי גישות/תיאוריות אמנות שונות. נתחיל במוקדמת והמפורסמת יותר וזו שגם נתנה שם ופרסום, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה. 

לקראת החטיבה הזו והנושא הזה, אמרתי לתלמידות שהנושא כבד, עמוק וגם מופשט, ומצריך נוכחות, עקביות ולקפוץ קצת שוב ברמה. בשיעור הזה הן מבחינת נוכחת והם מבחינה הרמה בכיתה, נראה שהתלמידות לקחו את הערתי לתשומת לבן.

לאחר מבוא קצר של מהי אסתטיקה כמושג ותיאוריה, התחלנו עם הנחות היסוד המטאפיזיות של ניטשה בהולדת הטרגדיה. ניטשה הצעיר טוען שיש שני כוחות יסוד המקיימים ומתחזקים את העולם: הכוח הכאוטי, חסר הסדר ,הגולמי, האימתני, הכאוטי, השברים ללא אחדות, אותו הוא מכנס הכוח הדיוניסי, על שם דיוניסוס האל שבותר עם לידתו על ידי הטיטאנים וחזר להרכבה ולחיים, והיה לאל היין, התיאטרון והמין. הכוח השני הוא הכוח של הטלת צורה, סדר, ייפוי, כללים וחוקים, השאיפה לשים צורה על תוכן סורר, כוח זה מכנה ניטשה הכוח האפוליני על שם אפולו, אל הנבואה, אל המרפא, אל השמש, אל המוזות ועוד.

בעוד הכוח הדיוניסי הוא-הוא מהות העולם והקיום, הוא חייב את הכוח האפולינטי כדי לבוא לכדי ביטוי והופעה, קרי אסתטיזציה.  להנחת הכוחות הללו מספר השלכות מטאפיזיות ואסתטיות. הראשונה היא שלקיום איך ערך אובייקטיבי או עיקרון יחיד ומאחד. שהרי אלו שני כוחות חסרי כל תכלית חיצונית להם, וכל אחד מושך לצד שלו, והמתח ביניהם הוא שיותר את התופעות, כלומר הוא-הוא האסתטיזציה של הקיום והעולם. הכאוס צריך את הסדר כדי להשתמר ככוח כאוטי, והסדר חייב את החומר הסורר וחסר הגבולות כדי להטיל צורה ולייפות.

מכאן הגענו לתובנה המאוד עמוקה (שבהחלט אפשר להתווכח איתה), של ניטשה, והיא שלעולם אין משמעות, אלא רק ערך אסתטי בלבד. למה זו תובנה עמוקה? ערכנו דיון ארוך על חשיבות ובכירות האסתטיקה בחיינו, אסתטי אינו הכוונה רק למשיכה ליפה או משיכה מעין ארוטית או מיני, אלא כל דבר שנושא חן, תופס את העין או את החושים הוא אסתטי, כלומר פעולה או התנהלות או מחשבה של חיינו מנוהלת על פי ראשוניות האסתטי ולאחר מכן הרפלקסיה על כך. האסתטי הוא שעורך היררכיה ביחס לתשומת הלב והמודעות שלי. הצבענו כך על ההשלכות האתיות של תפיסה אסתטית גרידא אם בדמות הנאצים (וכן, היה דיון עמוק גם בהקשר של הנאצים), שהביאו את האסתטיזציה (בהשפעת ניטשה ואחרים), לרמה אחרת לגמרי, ולדוגמה התמקדנו בלי ריפנשטאל והצילומים והסרטים שהפיקה עבור המפלגה הנאצית, וכן, גם השפעתה על תחום הצילום בכלל. אך יש מי ששיכלל את זה יותר מבחינה האסתטיזציה של האימה והקיום, וזה קרה כאן בארץ לפני כשנתיים וחצי. אומר ולא אוסיף.

ניטשה מצביעה על כך שאותו כוח כאוטי, הוא שהופך את החיים לטרגיים, לפסימיים, ושקשה לשאת אותו בצורתו הגולמית, לכן החובה לאסתטיזציה, כלומר הפיכה של הלא ברור/אימתני למעוצב תחת צורה ומסגרת כדי שיהיה אפשרי לתפיסה. מה זה אומר? שלמעשה כל תפיסה שלנו היא אסתטיזציה, וכל אסתטיזציה היא ריחוק מהמציאות עצמה, אבל באותה העת הכי קרובה אליה. מחד המציאות לא אפשרי לנשיאה בצורתה הגולמית והראשונית, מצד שני הדרך לגעת בה היא דרך האסתטיזציה. ומי שעושה זאת בצורה מיטבית היא האמנות, שבה שני הכוחות לעיל באים לידי ביטוי באופן המיטבי.

נעצור כאן, למרות שהיה עוד, עדיין נגענו כרגע רק בקצה של קצהו. יצאנו עם הרבה טעם של עוד.

(יעל) בחצי השני כינסנו את כל תלמידי בית החינוך למליאה. כל תלמידה מצאה על המושב שלה מושג, וקיבלה 15 דקות על השעון לכתוב עליו טקסט קצר (שלהקריא אותו ייקח לא יותר מאשר שתי דקות): נאום שבח, או נאום גנאי, לשכנע שהוא טוב, או שהוא רע, לספר סיפור שקשור אליו, שקרה לך, או למישהו אחר, או לא קרה בכלל, או שיר, על המושג עצמו, או על המושג כמטאפורה - בקיצור, טקסט חופשי על המושג! בית החינוך עבד בדממה שאותה הפר רק אושי מדי פעם, וכעבור 15 דקות תלמידים מכל הכיתות החלו לעלות לבמה בזה אחר זה ולהקריא טקסטים פשוט נפלאים, מפתיעים ומגוונים כמו המושגים עצמם: שתיקה, ממתק, רעב, סליחה, שנאה, לילה, ג'וק, מרד, אוטובוס, שיניים ועוד ועוד...

בין סיבוב הקראות אחד למשנהו העמדנו למבחן את הקסם של דרך רוח, שאנחנו מסתמכים עליו לא מעט בהוראה בצמד: הקסם שבו שני דברים (או יותר) שמונחים רנדומלית זה לצד זה מתגלים כקשורים באופן פלאי, עמוק ונסתר, עד שקשה בכלל להבין איך חשבנו עליהם בנפרד. הקסם והשכל עמדו במבחן: אחרי כל סבב אתגרנו את הקהל להרכיב משפט הגיוני שמכיל את כל המושגים שהוקראו, והגענו למשפטים מורכבים שכוללים שלושה, ארבעה, חמישה, שישה מושגים, בתוספת ארמזים ספרותיים, ומצליחים לשמור על הגיון ובהירות ולחשוף אמיתות נסתרות, למשל ששתיקה היא רעב של המחשבה לממתק המילה.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

היום התארחה אצלנו תמר חליוה, מורה לעברית מדוברת, במטרה לחזק את יכולות השפה של התלמידים ולאפשר להם להתמודד בצורה טובה יותר עם שיעורי פילוסופיה הנלמדים בעברית.

השיעור נפתח במשחק אינטראקטיבי המבוסס על פתקים, שבמהלכו התלמידים קיבלו מילים בעברית והיו צריכים להסביר אותן בעל־פה. פעילות זו עודדה ביטוי ספונטני, הרחבת אוצר מילים וחיזוק הביטחון בדיבור.

בהמשך עברנו לעבודה בקבוצות, שבה התלמידים שוחחו על נושאים מחיי היום־יום. דרך שאלות מוכרות ואישיות תרגלו ניסוח תשובות מלאות, שימוש בזמנים שונים והבעה רציפה יותר של רעיונות. לאחר ההפסקה התקיימו שיחות קצרות בזוגות בנושאים מגוונים, שאפשרו לכל תלמיד להתנסות בדיאלוג ממוקד, לשאול שאלות המשך ולהגיב באופן טבעי.

לקראת סיום נערכה פעילות “מסכים / לא מסכים”, אשר עודדה הבעת דעה, נימוק וטיעון – מיומנויות חשובות במיוחד לקראת שיעורי הפילוסופיה.

השיעור התאפיין באווירה פתוחה ותומכת, בשיתוף פעולה פעיל של התלמידים ובתרגול משמעותי של דיבור יומיומי לצד חשיבה והבעת עמדה. פעילות זו מהווה צעד חשוב בחיזוק השפה ובהכנה ללמידה עיונית מעמיקה יותר בעברית.