אוניברסיטת בן גוריון 11.02.2026

שבוע 16 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

אנחנו שבוע אחרי קריאה משותפת של המסה של יונית נעמן על "ידוע שהתימניות חמות במיטה", שכולל בתוכו שיר לא פשוט של ויזלטיר.

במהלך השבוע תלמידות פנו אל רותם, מנהלת בית החינוך, ובקשו מאיתנו, דרכה, לסנן בעתיד תכנים ובקשו לבטא את הקושי בחומר טעון, מיני וסקסיסטי.

המחשבה היתה, בזום שערכנו, איך להביא את התועלת המירבית לתלמידות ולתלמידים.

ההחלטה היתה לפתוח דיון על המסה שיהיה מעין דיון מטה. נדבר על התוכן ודרכו על הקושי להתמודד איתו ודרך הקושי להתמודד, נדבר על תפקיד האומנות והכתיבה העיונית.

השיחה שנוצרה היתה עשירה, פתוחה (הצגנו התלבטויות וחילוקי דעות שיש לאור ולי על השיעור הקודם), דברנו על גזענות, סקסיזם, צנזורה או סינון פרוטקטיבי של תכנים לתלמידים, דברנו על הקושי ("איך אנחנו מרגישים") אבל גם על מה אנחנו חושבים על הטקסט ומה חושבים על "איך שאנחנו מרגישים".

השיחה גלשה, לאחר כשעה, לשאלות של מגדר. אור הביאה לכיתה את ג'ודית בטלר ואת איריגארי, כמו גם הוגות אחרות. היה עשיר ומעניין. כאשר אני רציתי לדבר על אומנות כפילוסופיה (אופוזיציונית ל...) והבאתי צילומי עבודות של חיים סוטין ואפילו קטע מסונטת קרויצר של בטהובן ופולחן האביב של סטרוינסקי – כבר לא היה עם מי לדבר. (האמת, גם אנחנו היינו גמורים).

המחמאה: בקשה מכמה משתתפות להמשיך ולהביא תכנים – גם אם הם לא פשוטים. החלטה: הצלחנו להזמין את הכותבת יונית נעמן, לזום שעתי עם הכיתה בשבוע שאחרי, כדי להשלים את המהלך השכלי – רגשי הזה.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

התחלנו את המפגש (איתי, עדי) בקריאה של השיר "נצחי" מאת יעקב גלאטשטיין. הדעות עליו היו חלוקות: היו תלמידות שאהבו אותו, את מה שהבינו כרעיון שעומד מאחוריו, של נצחיות שמצויה בדברים הלא-נצחיים, ושנהינו משפע הדימויים המפתיעים כמו "נצחי כמו פטרוזיליה" ו"נצחי כמו חתול דרוס". היו שלא אהבו אותו, אבל הנימוקים לכך היו מעט מעורפלים וככל שניסיתי לדחוק ולקבל תשובה, הלכו והתערפלו. לעומת התלמידות, שנוטות לפטור את עצמן ב"לא אהבתי", כשתמר דיברה על השיר ועל הסתייגות מסוימת שהוא עורר בה, היא המחישה לכיתה ניסיון רציני לקרוא שיר ולעשות משא ומתן פנימי לגבי התחושות שהוא מעורר, ואת האפשרות להרוויח משהו – מחשבה, תובנה, הרגשה – גם מטקסט שלא בהכרח מוצא חן. הרגשתי שאחד היתרונות המעניינים של הלימוד בזוג הוא שמצד אחד "אנחנו" אלו שמביאות טקסטים או דיונים, ומצד שני "אנחנו" גם אלו שיכולות להגיב עליהם באופן ספונטני.

עד ההפסקה סיימנו לקרוא את "האורח", עדיין באותה צורת קריאה, מעקב אחרי ערוצי תשומת הלב שלנו והניסיון לראות איך אפשר להבין את סוף הסיפור, את ההחלטה של דארו ואת הפשר שלה בסיפור כולו. נהניתי מאוד מהדיון שתמר ערכה בסיפור בחצי השני של השיעור, שאפשר לי לראות אותו באור חדש, לקשר נקודות בו לסוגיות פילוסופיות שבהן אנחנו עוסקות בכיתה, וגם לשים לב להיבטים, לפסקאות ולאבחנות שלא חשבתי עליהן. ובכלל, היה כיף סתם ליהנות משיחה על הסיפור, שמכוונת מנקודת המבט האחרת של שותפתי. תודה לתמר! 

בחצי השני של השיעור המשכנו לדבר על "האורח" ועל אריסטו (איתי, תמר, וגם בהשתתפותה של עדי). בהתחלה אספתי שאלות על הסיפור מהתלמידות/ים. כמובן שעלו שאלות על המניעים של הדמויות. הצעתי להכליל אותן על האפשרות להסיק מפעולות על מניעים ומטרות. בהשפעה אריסטוטלית אפשר לקבל את הרושם שדארו מתנהג באופן "אבסורדי", בשפה יומיומית. זה נראה שהוא מנסה להשיג פעולה מבלי לאמץ תכלית ברורה. תכלית אפשרית, שהצעתי שנייחס לו, היא אי-השתתפות במשחק מוסרי שיוצא מהגבולות המקובלים עליו. שאלתי את התלמידות/ים אם תכלית כזאת נשמעת להם/ן בת השגה – אם אפשר לבחור לבצע אי-פעולה, במיוחד מטעמים מוסריים אבל בכלל, ובמיוחד כשהמציאות מפגישה אותנו עם סיטואציה שאנחנו מזהות בה אפשרות להתערב ולהשפיע על תוצאה צפויה. היה קונצנזוס שאי-אפשר באמת להיות "נייטרלי" – לא ברמת התגובה הפנימית ולא ברמת הפעולה. ביקשתי לייחס את זה בעיקר ל"קולטנים" שלנו לרלוונטיות מוסרית – שהם חלק מהאנושיות שלנו ושמקבלים ביטוי בין השאר בתגובות הרגשיות שלנו. גם דארו גם לא נראה לנו "נייטרלי". כולנו הרגשנו שיש לו "עקרונות" ושהוא מונע באופן אתי, למשל בדאגה לרווחתו הגשמית של "האורח" שלו. אחר כך דיברנו על המדבר שמקיף את דארו. אמרתי מילים בודדות על האבסורד אצל קאמי, ועל איך המדבר משמש את קאמי לתיאור של סביבה מטאפיזית ריקה מכל משאב שהאדם מחפש אחריו: אין אמת, ערכאה-עליונה, היגיון, משמעות ותכליות עליונות למצוא בעולם. זה אולי המקום שמורה כמו דארו, אולי איש עיון בכלל, מצופה להיקלע אליו אם הוא כן. מבלי לנסות להתנגח בקאמי, הזכרתי והסברתי שאריסטו חשב שהעולם הוא דבר סדור ובר פענוח, במיוחד במונחים תכליתיים, ולכן היה דוחה את עצם קיומו של מדבר. בחסות הטלאולוגיה קיימת התאמה בין טבע של העולם לטבע האדם: יש מה למצוא כשאנחנו מחפשות לוגוס בעולם. אז את המדבר שמקיף את דארו אריסטו אולי היה מאבחן כבדידות מנוונת שלא מאפשרת פעילות טובה ושגשוג. התרחקנו מהאופק האקזיסטנציאליסטי. בינתיים ראינו שבשביל אריסטו, הימצאות לבד מאפשרת שגשוג רק בשביל אדם מצטיין, מעוצב היטב בין השאר בחברה, וכזה שכבר כמעט עומד על הגבול בין אנושיות ואלוהות בהיותו עוסק בחיים של עיון. דארו אובחן קודם על ידי הכיתה גם כ"underthinker" וגם כ"overthinker" – ואחרי דיון התברר שהוא חושב על דברים לא נכונים ו/או במידה הלא נכונה – אז לכל הפחות הוא לא מוצג לנו כתיאורטיקן גדול. עבורו, ועבור מי שלא עוסקים בענייני אלים, אריסטו אולי יגיד שהחיים בבדידות הם שוב "אבסורדיים" במובן יומיומי: אדם מבודד לא יכול לנהוג באופנים שהם מהותיים לאנושיותו, כלומר לחיות כאדם. אחר כך חזרנו לחשוב על ההתנהגות של דארו במונחי הצבה של תכליות וחיפשנו אותן בטקסט. התכלית היחידה שמצאנו באופן מפורש, ואולי גם מובעת באופן עקבי, היא שמירה על כבוד. לא ברור על מה דארו חושב כשהמספר מוסר את המחשבה הזאת בשמו. אריסטו, אולי להבדיל, חשב על כבוד במונחים בין-אישיים, מדיניים, לאורם כמעט אין כבוד שאליו דארו המבודד יכול לכוון. הנחנו לדארו ונשארנו לעת עתה עם המושג האחר הזה של כבוד. ציינתי שאריסטו חושב שגם בחברה טובה, רדיפת כבוד לא מספקת עקרון מנחה להצבה של תכליות טובות ולהשגה של חיים טובים – למרות שיחסים חברתיים טובים ויציבים הם חלק הכרחי מחיים טובים בכלל. נזכרנו בדברים שאמרנו על החיים הטובים והספקנו לקרוא עוד קצת באתיקה הניקומכית, על הסגולה הטובה ועל הקשר שלה לבחירת פעולה כמו גם לנחיצות של "האיש הנבון" כנקודת ייחוס שלה.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

אתמול הכיתה נגישה למבחן הבגרות. מהתגובות שקיבלנו מהתלמידים ומכמה מבחנים שכבר נבדקו אנחנו יכולים לומר באופן כללי שהם הגיעו מוכנים והלך להם טוב.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

המשכנו את לימוד הסיפור ״הדגל והתמימות” מאת מג׳יד טוביא. לאחר קריאה מהירה של הסיפור, פתחנו בתהליך של הבנה כוללת כהכנה לכניסה ללימוד אנליטי ולהעמקה בטקסט. במסגרת זו לימדתי את התלמידים את ההבדל בין תקציר לבין רעיון מרכזי, והצלחנו להבחין ביניהם ולנסח הן תקציר לטקסט והן רעיון מרכזי באופן מדויק.

בחלקו השני של השיעור התחלנו בניתוח מבני הפועל בסיפור ובמעקב אחר דפוסי השימוש בהם, כהכנה לשיעור הבא, שבו נבחן כיצד גייס הסופר את הזמנים השונים בשירות הסיפור, ומהו ההבדל בין המשפטים שבהם השתמש בלשון עבר לבין אלה שבהם השתמש בלשון הווה.