אוניברסיטת בן גוריון 28.05.2025

שבוע 27 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות:

הפעם (בשיעור שלי, תמר) - לא בשונה מכל פעם עד כה - חזרנו על מושגים חשובים: ראציו וראציונליזם, ניסיון, רפלקציה, רושם חושי, אידיאה, זהות על מובניה וגם - מבין השורות והטקסטים - שיח פילוסופי. חזרנו על ואל לוק גם ביחס למעט שקראנו מדקארט. התלמידות.ים שיחזרו וחידדו הבדלים בין סוגי הדיונים, למרות ששניהם מערבים באופן מרכזי את מושג ה"אני". חשבנו על הזהות האישית מבוססת הזיכרון של לוק דרך דוגמאות: אנחנו כשהיינו תינוקות, וכשהתחלנו את השנה, הסיפור של קארלה פיי טאקר ש"נולדה מחדש" וביקשה חנינה מעונש מוות, פיניאס גייג' נעים ההליכות ששרד מוט בראש אך "חדל להיות גייג'", סוקרטס הער וסוקרטס הישן של לוק; היינו יכולות לקחת גם את פסקאות הפתיחה מהטקסט של אגי משעול, ששבה אותי בחלק השני של המפגש. בחלק הראשון התחלנו לקרוא ב"מסכת על טבע האדם" לדיוויד יום, ישר מהפרק על הזהות האישית. התלמידות.ים עוד לא "עפו" עליו, והטקסט מורכב. הדגשתי, בהתאם לתשומת הלב הגוברת שלי לכך לאורך השנה, איך פילוסופים נדרשים להיסטוריה של הדיון עד כה וכמה זה מלמד על מה שחשוב להם. קראנו את יום מציג תוך כך את לוק ודקארט ורבים אחרים כשותפים לדעה ולשיח מבלי לאבד את ההבדלים ביניהם. ראינו בין השאר שגם לוק וגם יום מזהירים פחות או יותר מהסתבכויות במילים - סכנות עתיקות שאולי הובילו את פרמנידס לאחד את הריבוי ואת הרקליטוס להקריס את הממשות לתופעות. התרעננו עם תזכורת לגבי פרדוקסים: ראינו שפרדוקס הערימה עלול לערער את היכולת להסכים על משמעות של "קירח", אבל גם לעורר כיתה עייפה של תלמידות.ים. בינתיים נעצנו קצה מזלג במשימה קצרה ומאתגרת של חילוץ טיעון - כלשהו - מתוך פסקת "המייק-דרופ" של יום, בה הוא שולל את ביסוסה של אידיאת העצמי.במפגש הזה רציתי (אני, עדי) לתרגל עם התלמידות עבודה עם טקסט חיצוני במסה האישית שלהן. בחרתי שאלה של אחת התלמידות, בנושא חלומות ומשמעותם, והבאתי לכיתה שני טקסטים בנושא הזה. הראשון, של פרויד מתוך "פירוש החלום". קראנו את הסקירה שלו של הגישות הרווחות לחלום, וקטעים מתוך הניתוח שלו את החלום על אירמה. לצד היכרות עם הטקסט עצמו, עם הכתיבה של פרויד והרעיונות שהוא מביע לגבי החלום, ניסיתי להפנות את תשומת הלב שוב ושוב למסה האישית של התלמידה - לשאול בנקודות שונות בקריאה אם היא מזהה בטקסט משהו שמעניין אותה, רלוונטי לה, מפעיל אותה. ביקשתי גם משאר הכיתה לשמש עוזרות מחקר, לסייע באיסוף נקודות רלוונטיות. הטקסט השני, בסגנון אחר ובגישה אחרת, היה מבוא קצר של אגי משעול מתוך הספר "מחברת החלומות", שבו היא מתארת את הגישה שלה לחלימה ולחלום ואת העניין הלא-פסיכולוגי שלה. אחרי המבוא קראנו כמה שירים שנכתבו, לדברי משעול, במצב הביניים שבין ערות ושינה, ושמחזיקים משהו מהאווירה/מנגנון/דימויים החלומיים. רציתי להדגים לכיתה שלכל נושא יכולים להתחבר מקורות מסוגים שונים, והמשימה שלנו בכתיבה היא לחפש, במחקר יצירתי, את המקורות שמעניינים ומפעילים אותנו. לקרוא אותם באופן אינטרסנטי, לצוד את המשפטים והרעיונות שרלוונטיים לטקסט שלנו. לתת להם לבסס את מה שכבר כתבנו, להציע כיוון להמשך, להתנגש בטקסטים שלנו ואולי אפילו לשנות את הכיוון המחשבתי. לא ידעתי להכריע אם הקריאה עניינה את הכיתה, אם היא גירתה אותם לעבודה, אבל אני מקווה שהדגשתי די הצורך את החשיבות של כלי עבודה וטכניקות ושנוכל לתרגל את זה גם בהמשך. השלב הבא, מבחינתי, הוא סימון קונקרטי יותר של קטעים בטקסטים הללו ושילובם במסה עצמה.

כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:

(נוריאל) במפגש הזה היה צריך לסיים חומר לימוד אחד, ולהתחיל ולסיים אחד אחר. משימה שלרוב לא ריאלית, אבל פחות או יותר הדבר הסתייע בידי. היינו צריכים לסיים את ניטשה ומעבר לטוב ולרוע, וללמוד את ג'ון רולס והצדק כהוגנות.

התחלנו בחזרה קצרה על מוסר העבדים והאדונים, מה הערכים המנחים את האדונים. הדגשתי את הסלידה של ניטשה מרעיון השוויון וההנחה שיש שוויון בין בני האדם. איפה יש שוויון? רק בין חזקים ואציליים. הדיכאון בכיתה מהטענות האלו המשיך. אז מה עושים עם השבר? גם ניטשה הכיר בשבע הזה, בלי אל, בלי מוסר, תרבות מנוונת וצבועה, כל אלו ועוד מובילים לניהיליזם, וניהיליזם מוביל לייאוש מהחיים עצמם. הבנו את מה שניטשה עצמו מבין, אי אפשר לפרק עוד ועוד ועוד ועוד, זהויות, חברות, מוסכמות, ערכים, זה פשוט לא מחזיק ולא משנה כמה ניטשה עצמו מודה שהוא נהנה וכואב מכך. זה ממש לחיות או למות. כך הגענו גם להגות הפוסט מודרנית שרק מפרקת ומתקשה להציע משהו מובל חיובי לחיים שיחזיק לאורך זמן, כולל אלו שמודים בבעיה והכול מתחרבש שוב ושוב עבורם (על הדרך הלכנו לבדוק בגוגל את זיו פניו של סארטר. זו הייתה אתנחתת הצחוק בין כל הדיכאון). אך הנה, ניטשה מציע לנו גם משהו חיובי, ערכים חדשים, אסתטיים שינחו את חיינו. מה רע בחיים של אמירת כן לחיים, כן לחוויה, אנו מעצבים את עצמנו כמו יצירת אמנות, חיים של שמחה, אהבת הגורל, לחיות את הרגע.

משום מה "לחיות את הרגע" נעץ אותנו בדיון על מה זה בדיוק ואם זה אפשרי, הבהרתי שהכוונה היא לא לחיות את החמש שניות הקרובות, אלא לא להיות כבול לתכליות, מוסכמות ותוכניות; זה לומר כן לחיים ומיצוים ככל האפשר. כמה חבל שניטשה מייחס את האפשרות לחיים כאלו או יישומם רק ליחידי הסגולה, מתי המעט שהם " אנשים חופשיים ברוח" כשם כותרת המשנה של ספר אחר של ניטשה. הדיכאון רק גבר. דיברנו על דיוניסוס כמודל החיים עבור ניטשה וסיפורו המעניין של דיוניסוס ומה הוא מייצג (יין, תיאטרון ומיניות, בקיצור שישו ושימחו). אותו בס העולם שניטשה מכנה אותו בצורה יפהפייה.

מפה לשם, קפצנו לאמצע המאה ה20, לג'ון רולס, חזרנו לרציונאליות, תורה דאונטולוגית וקאנטיאניות. רולס מחזיר אותנו לשיח אתי-רציונאלי, חסל דיונים עקרים על מהו הטוב, מהו האושר, איך מרגיש לי ולמה. מה שחשוב לבדוק כדי שהחברה שלנו תהיה נכונה וראויה, הוא שאלת הצדק, ובעיקר הצדק כהוגנות. רולס לוקח את מושג הצדק העיוור עד הסוף, למעשה, צדק חלוקתי. כדרכי, אני אוהב לספר את הרקע וחלק מהביוגרפיה של ההוגה, וחשוב היה לומר באיזו אווירה וסביבה רולס כותב ועם מי ומה והוא מתכתב, ארה"ב של מלחמת וייטנאם, קיטוב חברתי, הגל השני של הפמיניזם, זכויות השחורים הטריות יחסית, אלימות ומתחים בין גזעיים ופערים חברתיים שאפשרי שיאיימו על מרקם החברה.

למה צריך לדבר על צדק ועקרונות של צדק? כדי שנוכל להקים משטר נכון וצודק, ומכאן חוקים וחוקה צודקים. לפיכך גם צריך שההליך יהיה מושלם ונכון, הליך במובן של התנאים להגעה לעקרונות צדק שיתקבלו על כולם, מה זה יתקבלו? ישכנעו רציונאלית. ההליך שנותן תוקף לעקרונות, והעקרונות נותנות תוקף לפעולות. שרשרת קאנטיאנית להפליא.

הצגנו את מסך הבערות כיישום המשימה שקאנט הציב: להניח שהייתה התאגדות לכדי אמנה חברתית ולהסיק ממנה את הכללים הרציונאליים להתנהלות החברה. רולס מגיע כמה מאות שנים לאחרים מכן ועושה זאת. לאחר מכן פרשנו את מסך הבערות, ההתאספות שבה כל חברי האסיפה לא מודע לפרטים מזהים על שאר היחידים (מין, מגדר, גזע, מיניות, דת ועוד), אנשים חופשיים כפייה של אינטרסים כאלו או אחרים, לא חשוב מה הטובין החברתיים שיש לך ולא הטובין הפיזיולוגיים והמנטליים שלך, שהרי הם שלך, אבל לא רכשת אותם (כלומר, לא הרווחת אותם), אין קנאה ואי אפשר להתחרט.

מה למעשה אנו מחלקים או רוצים שיהיה לאנשים כבסיס? טובין ראשוניים שהם זכויות בסיסיות, הכנסה, כוח, כבוד עצמי, חירות ועושר. הצגנו את עיקרון החלוקה ולמה הוא חשוב (לבחור את החלופה עם התוצאה הגרוע ביותר שלה כאשר היא פחות גרועה מכל חלופה אחרת ותוצאתה הגרוע ביותר).

סוף-סוף הגענו לעקרונות הצדק, חירות, הסדרים חברתיים וכלכליים, עיקרון שוויון ההזדמנויות ועיקרון הפער. והצגנו גם את ההיררכיה שלהם, שהיה די מגניב.

רולס לשמחתי עורר לא מעט דיון ועניין, וכמובן כל הזמן הכיתה רצתה להגיע כבר לעקרונות, אבל אני תמיד מסביר שיש תהליך רעיוני וצריך לעבור אותו, ועמדנו בכך יפה בשיעור הזה.

מה הלאה? אתיקה אקזיסטנציאליסטית (חלקית) –  קאמי ואתיקה של מרד

(יעל) בעקבות ההצלחה של הקאהוט בשבוע שעבר, והקרב שהתחולל בכיתה על אחד הפרסים (כדור המסתורין, שהיה או כדור שוקולד עסיסי או כדור מאצ'ה מגעיל) - פתחנו את החצי השני של המפגש בשעשועון בסגנון מונטי הול: התלמידים התחלקו לשלישיות, ובפני כל שלישיה הצגתי שלוש כוסות הפוכות. תחת אחת מהן הסתתר כדור שוקולד, ותחת השתיים האחרות דברים שתוכננו להיות כדורי מאצ'ה אך יצאו מחרידים עוד יותר מכפי שתכננתי לאחר שנמסו, תססו והגיעו לדרגת דמיון מושלם לנזלת. נציגת השלישיה בחרה מי תקבל כל כוס (בתקווה לשמור לעצמה את כדור השוקולד), ולאחר שבחרה חשפתי את אחת הכוסות שלא בחרה לעצמה וגיליתי תחתיה כדור נזלת, ואז נתתי לה הזדמנות לשנות את בחירתה המקורית. ברוב הגדול של הסיבובים התלמידות דבקו בבחירתן המקורית, והיה מעניין לבדוק אחר כך למה. גם אחרי שצפינו בסרטון על בעיית מונטי הול במתמטיקה ונחשפנו להסבר משכנע למה מבחינה סטטיסטית החלפת הכוס תכפיל את הסבירות לאתר את כדור השוקולד, תלמידים מצאו סיבות שונות ומשונות להצדיק את הנאמנות לבחירה המקורית (והיו מוכנים לשלם את המחיר בסיבוב נוסף). 

אחרי שהשתעשענו די חזרנו לנובלה "סיפורו של מר זומר" וקראנו עד לסוף החזק והמפתיע. ניסינו לפתור את חידת דמותו של מר זומר, ו/או למצוא משמעות בבחירה של זיסקינד להשאיר אותה עלומה. החידה לא נפתרה, אבל היה יפה לסכם כך את פרק הלימוד הקצר הזה, שבמרכזו יצירה שהתלמידים אהבו ולתחושתי גם יזכרו.