אוניברסיטת בר אילן 01.12.2019

שבוע הלימודים העשירי בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן מאחורינו. לא רק התלמידים לומדים אצלנו, גם אנחנו לומדים כל שבוע משהו חדש:

במגמת הספרות:

בכיתה יא' של יעל איזנברג:

אתמול עשינו משהו שעוד לא יצא לנו לעשות בבית החינוך - ראינו סרט! זו הייתה חוויה מאתגרת במידה מפתיעה. הסרט שבחרתי הוא ״ורטיגו״ של היצ׳קוק, ולמרות שצפיתי שידרוש מהכיתות שלי ושל אושי מידה של סבלנות ומשמעת עצמית, הופתעתי מעוצמת הקושי שלהם להתמסר לצפייה. בעיקר לא התכוננתי לתופעה שמאוד מאפיינת את הכיתה של אושי אבל איכשהו הדביקה גם את הכיתה שלי - הציניות שלהם!

בכל רגע ״הוליוודי״, כשסקוטי מציל את מדלין מטביעה, כשמדלין מעפעפת בעיניה בהבעת חוסר אונים, כשסקוטי מנשק אותה על רקע מוזיקה מרגשת, הכיתה התמלאה בצחוק קולני ומאומץ (ומעצבן!) שנועד לסמן לכולם ״אנחנו לא קונים את זה״.

מה שבהתחלה הרגיז אותי, ואז הצחיק אותי, ואז דווקא שימח אותי - זה שהם צחקו במקומות הנכונים, כלומר, במקומות שפנטזיית ההצלה של סקוטי בוטה במיוחד, שמדגימים עד כמה מדלין היא ישות מדומיינת, רגעים שאכן מעוררים אי נחת (בעיקר כשיודעים לאן הסרט מתקדם)! אבל הם לא ידעו לאן הסרט מתקדם, ולא הבינו שהוא עשרה צעדים לפניהם... לכן המהפך באמצע הסרט בלבל אותם למדי, ולכן היה לי כיף במיוחד לשוחח איתם ברבע השעה האחרונה שנותרה בסוף השיעור, כדי לשמוע את טענותיהם הביקורתיות ולהפתיעם בהוכחות שהמבט הזה כבר-מובנה בתוך הסרט בדרכים שונות ומשונות. אם בתחילת השיחה הקצרה הם התהדרו בדחיית הסרט, בהמשך נסוגו קצת מעמדתם. נמשיך לדבר על הסרט בשבוע הבא, לפחות בכיתת ספרות.

בעוד שאושי חש מצוקה אמיתית נוכח סבלם של התלמידים שלנו, אני לא מודאגת, ורואה כאן הזדמנות ללמד אותם/ן שיעור על ערכן של סבלנות וענווה במפגש עם יצירות מופת.

בכיתה י' של מורן בנית:

המשכנו לקרוא את הרומן "קול צעדינו". כבר בקריאת הפרקים הראשונים הבחינו התלמידים בגוף הראשון הייחודי של הרומן, הנשמע לא פעם כגוף שני. שאלנו מה זה אומר להעמיד גוף ראשון ביצירת ספרות, וכיצד הבחירה של מטלון מעצבת את הדמויות, ואת הטקסט? בין השאר השיבו התלמידים שיש ברומן זהירות ביחס לנוסטלגיה.

לאחר מכן ניגשנו לקריאת הסיפור "הינומה" של עמליה כהנא כרמון. תוך כדי קריאה עלה הצורך להבחין בין פאבולה לבין סוז'ט, ודיברנו על האופן שבו יצירות ספרות לא פעם מאתגרות את הטמפורליות של הסיפור, וניסינו לחשוב כיצד התחבולה הזו מפעילה אותנו כקוראים, ומעניקה מורכבות לטקסט, ולתודעה המספרת.

כאשר הגענו לאפיזודה שבה חייל האו"ם מניח את ידיו על שושנה באוטובוס, החלו התלמידות בכיתה לשתף באירועים מחייהן שבהם גברים זרים חצו את הגבול של המרחב הפרטי שלהן, ושל גופן - באוטובוס, ברחוב, בקניון ולמעשה בכל מקום. הסיפורים והווידויים מילאו את חלל הכיתה. דיברנו על ה"לא נעים לפגוע", שהופיע ברוב הסיפורים, ועל האופן שבו עלינו לסמן בתקיפות, ובאסרטיביות, את הגבולות שלנו ביחס לזולת, ולחלץ את עצמנו מכל סיטואציה שלא נעימה לנו.

השיעור הסתיים עם שיר של פושקין שהביאה שני. זכינו לשמוע את השיר ברוסית, ולצידו את התרגום לעברית. דיברנו על מעשה התרגום, ועל המוסיקליות שעברה באופן חלקי מן הרוסית לעברית.

במגמת הפילוסופיה:

בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:

מאחר שהתלמידים שלנו עבדו כל כך קשה על מבחן בשבוע הקודם (הם טענו שזה היה אחד המבחנים הקשים והמפרכים שלהם מעולם), החלטנו יעל, מורת הספרות, ואני לתת להם מעין מנוחה לימודית כיפית. להקרין להם את "ורטיגו" של היצ'קוק, לפנק אותם בערמות פופקורן שנקנה מראש, ויעל תיתן ניתוח מעניין בסוף הסרט.

איזה כייף! מה כבר יכול להתקלקל? כנראה שהרבה 😊. תלמידי היקרים ישבו מול המסך, גיחכו, העירו הערות ציניות וקינחו בהתקפי צחוק מדי פעם.

ישבתי בחושך (כמו בבדיחות על פולניות) במפח נפש. מתוסכל (למרות שאת הפופקורן הם קיבלו באהבה).

אבל מפח הנפש הלך ועבר והחליפה אותו תחושה של הזדהות (לפחות חלקית). נזכרתי בעצמי מנסה לצפות בקטעים מ "ספינת הקרב פוטיומקין" ולא מבין איך לאכול את הדבר העתיק והמוזר הזה.

הם, פשוט חיים בעולם אחר.

התחושות שלי התחזקו בישיבת הצוות, כאשר ד"ר רמי גודוביץ' סיפר על מחקרים שמדברים בפירוש על השתנות היכולת של בני נוער (ולא רק) לצפות בסרטים ארוכים, לחוות סצנות איטיות. הם חיים בעולם של סרטוני יוטיוב, קליפים מהירים, צופים – לפעמים – בעשרות כאלה ביממה. הם חיים בעולם אחר.

מה זה אומר לגבינו? יעל הייתה אופטימית; "חשפנו אותם למשהו אחר...זה חלק מהתפקיד שלנו". ואני? לא ברור לי לאן כדאי לקחת אותם...לפחות בהקשר הזה.

בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:

פתחנו את השיעור בדיון על הקשרים וההבדלים בין אפלטון ואריסטו. ניסינו להבין את המוטיבציה מאחורי הצורך שמצא אפלטון לראות בתופעות צלליות של אידאות נצחיות. התלמידים מצאו זאת קל מדי להזדהות עם האופן בו אריסטו מבקש להיחלץ ממחויבויות אלה והרגשתי שהאתגר לפני הוא להציג את כוחה של תפיסת אפלטון. איך מחשבה היא באפשר? האם אפשרותה נזקקת לקיומן של אידאות נצחיות? האם אידאות

כאלה תורמות להבהרת אפשרותה?  הדיון התפתח בעקבות שאלות סקרניות של תלמידה על הקשר בין מקור והעתק, בעקבות עבודת גמר שהיא כותבת באסתטיקה. חזרנו לאריסטו. הפעם פגשנו תמונה רחבה של עבודתו כולל מושגים מהמטפיזיקה, מהפיסיקה מהלוגיקה ומהאתיקה שלו.

דיברנו על תפיסת היקום של אריסטו והאופן בו היא עומדת מול תפיסת העולם של אחרי המהפכה הקופרניקאית. התלמידים העלו שאלות קשות: האם ליקום אינסופי יכול להיות מרכז? (חישבו על העולם כבצל בעל אינסוף שכבות)  הדבר הוביל אותנו להכיר את האבחנה בין אינסוף בכוח ואינסוף בפועל. האם לחשוב שאנו מרכז העולם זו יוהרה? אולי דווקא המחשבה שבכוח שיכלנו להבין את אינסופיותו של היקום ואת קטנותנו בו זו יוהרה? בקיצור, היה מעניין ודי סוער.

בשיעור השני המשכנו לקרוא באתיקה של אריסטו. אנחנו קוראים אותה בדקדקנות, משפט אחר משפט, פיסקה אחר פיסקה. אולי בסוף נבין משהו.