אוניברסיטת בר אילן 11.05.2025

שבוע מספר 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס

שיעור משמח בבר אילן.

המורים מתפקדים כמנחים, והתלמידים עובדים, מציגים, שואלים ו...לא עונים.

בתכנית:

סדנה שלישית (אולי כבר רביעית?) בכתיבת מסות.

אנחנו מנסים לסגור קצוות.

התלמידים כבר הביאו אירוע משמעותי מהחיים וכתבו אותו.

זו הדרך להצמיח שאלה משמעותית, וכן, אט אט צמחה לה והבשילה שאלה כללית מעניינת ועשירה מכל אחד ואחת.

השלב השלישי הגיע גם הוא: בחירה של יצירה ספרותית, פזמון, שיר  ואפילו ציור.

על אלא התלמידים אמורים לכתוב בהקשר של השאלה.

או במבט לאחור: צריכים לבחור יצירה שבאמצעותה יוכלו לפתח את השאלה הכללית שעלתה מתוך האירוע האישי.

ובשיעור, התלמידים מקבלים חצי שעה וכותבים.

פשוט.

פשוט כותבים.

והתוצרים יפים.

הם כותבים מרשים

ועשיר ויפה

ולא, זה לא "אנחנו" או "בזכותנו"....אולי יש לנו חלק קטן, אבל הם מרשימים וזה אופטימי ואולי העולם לא חשוך כל כך.

בכיתה יא' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

קסם מיוחד שרה על השיעור שלנו הערב. אולי זה לא פלא בהתחשב בטקסט שאותו קראנו, ויחד עם זאת לא ניתן היה לצפות מראש לקסם שכזה. המשכנו, או יותר נכון התחלנו באופן מסודר, את הקריאה במשתה של אפלטון. בין המילים, בין השורות, בכל פרט כאילו אגבי, בכל בדיחה קטנה, מצאנו אהבה. הרגשנו אהבה, ידענו אהבה, הבנו אהבה, וכל זה עוד טרם הגענו לדיבור הקונקרטי אודות האהבה. במובן זה, זיהינו כולנו את כוח קסמו של הטקסט הפותח את המשתה.

כשהגענו אל נאומו של פיידרוס אודות הארוס כבר ידענו אהבה בליבנו. הנימוקים השכלתניים והמובאות האינטרטקסטואליות שלו, לימדונו פחות על האהבה מאשר תיאור היחסים הקונקרטיים בין המשתתפים במשתה. על עובדה זו העידו תלמידותינו, שהגיעו ערב לפני בגרות במתמטיקה ושמחנו כולנו כל כך על שבחרו להגיע.

חווינו הערב היפוך תפקידים מפתיע ומרגש, כשאת הקריאה בחלק הפותח את המשתה הובלתי אני, אמנון, בהתלהבותי הרבה בנוגע ליכולתה של הספרות לעורר בנו את אותו הרגש שהפילוסופיה נחשפת בדלותה בנסותה להגדירו. יפעל, דווקא בכובעו כמורה לספרות, היה חשוב כל כך בחושפו אותנו לכל ההקשרים  השזורים בנאומו של פיידרוס. יפעל סיפק לנו ביאורים רבים שנדרשו על מנת להבין את הטקסט במלוא רוחבו ועומקו.

לאחר הקריאה מרוממת הרוח במשתה, נחשפנו לשיר נוסף של ספפו, ושוב חווינו את חוכמתה.אחד הדברים שחזרו על עצמם כל הערב לאורך כל הערב היה הפמיליאריות שאנו חשים כלפי האנשים הכותבים אלינו ממרחק כה רב. חשנו קרבה גדולה אליהם ואל האופן שבו הם תופסים את העולם. היינו צריכים להזכיר לעצמנו את המרחק ההיסטורי והתרבותי שבינינו. כך היה גם כאשר ספפו הציעה לנו כי האהבה יפה יותר אפילו מחיל פרשים או מגדודי חיל רגלים. עד כמה שהדבר נדמה מובן מאליו בעינינו, יפעל הזכיר לנו כי התהייה הזו - מה חשוב ממה, אהבה או חיל רגלים - רלוונטית מתמיד גם במציאות בה אנו חיים היום.

לא אסיים בעגמומיות הזו. היה זה שיעור בו האהבה שרתה בכל מילה ובין המילים. שיעור בו חווינו התרוממות רוח בזכות גאוניותו של אפלטון ובזכות חביבותו של סוקרטס, אשר ברוב חגיגיות אפילו התרחץ ונעל סנדלים.

בכיתה יב' של מורן בנית ושי אטר

אנחנו בישורת האחרונה לפני הבגרות בראשון הקרוב - לחץ, התרגשות, אדרנלין וקורטיזול.

חלקו הראשון של השיעור הוקדש לדיון בסיפור נערה/קינקייד. בניסוח מחדש, הדיון חג סביב השאלה האם המעשה של האם הוא מעשה מצמצם או מרחיב? האם הפעולה שלה היא חתרנית או ממשמעת. מורן ניסתה לשכנע אותנו שגם וגם - שתחת מסירת ההוראות לנשיות מהוגנת, יש גם הוראה כיצד להפר את ההוראות, כלומר, שיש קריצה אירונית במסירה של הטקסט כולו. שמנו לב גם לעמימות לגבי הקול הדובר בשיר - בין פוליסמיה לדוברת יחידה, אולי אמה של הנערה, ואולי אפשרות שלישית, של ריבוי קולות שהאם הוא אחד מהם. דנו בקשר בין הסיפור ובין דטרמיניזם חברתי ואי-צדק אפיסטמי. חשבנו כיצד השניים קשורים במעגל של היזון חוזר. נדמה לי שבהקשר של פילוסופיה פמיניסטית המושג looping effect רלוונטי במיוחד (עוד נדמה לי שיובא על ידי אייריס יאנג אבל לא לתפוס במילה). כשדנו באי-צדק אפיסטמי וחשבנו על הרעיון של אי-צדק עדותי, דניאל ניסתה להבין את המושג, ולאט לאט החלה להביא עוד ועוד דוגמאות מחייה שלה לעוולות עדות. קשה לומר ששמחנו לראות שזה רלוונטי לחייה, אבל טוב בעיניי שכעת יש לה שם לתת לחוויה.

חלקו השני של השיעור היה חזרה קלאסית לבגרות - הילדים שאלו וניסינו לענות ביחד על השאלות שעלו להם, מדקארט ועד אריסטו, אפלטון עד יום. אפשר כמובן לראות מי חולשים על החומר של השנתיים כולן, כלומר כבר לומדים במרץ, ומי בעיקר זוכרים את הדברים האחרונים שנלמדו. אני אומר בזהירות שיצאתי עם תחושה טובה לקראת הבגרות, שבסה״כ המצב הכיתתי טוב. בלטו בהתמצאותן רוני והגר, ובמיוחד הפרשנות הגרפית שלהן למזלג של יום - זה באמת מזלג! ולמה? נדמיין מזלג עם שני קצוות מחודדים, וצלחת עם כל הטענות שאנחנו יכולים לטעון. מה שהמזלג ננעץ בו בצד אחד הוא ידע של יחסים רעיוניים, מה שהחוד השני שלו ננעץ בו הוא ידע עובדתי, ומה שנופל באמצע הוא פשוט לא ידע.