אוניברסיטת חיפה 09.03.2026

שבוע 19 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת חיפה.

בכיתה י' ענבל המאירי ודניאל פלדי

עם נוכחות קצת מצומצמת ורצף התרעות לחלקנו, פתחנו בסבב מה נשמע (מסובך, רוצה לישון, מסתדרים, עייף - מלא אזעקות, מסובך וגם קצת חופש...), ויצאנו לתרגיל התבוננות מבעד לחלון החדר - דברים שרואים, ששומעים, מחשבות/שאלות שמתעוררות, וגם כתיבת פיסקה שמחברת בין אחד או יותר מהאלמנטים שבכל רשימה.

מי שרצו קראו, וקראנו גם שיר איראני - "חלון" של פרוע' פרח'זאד - וקטע קצר מריאיון איתה שבה תיארה את השירה, שעבורה היא כמו חלון ("...עבורי השירה היא כמו חלון. כשאני ניגשת אל החלון הזה הוא נפתח מעצמו. אני יושבת על אדן החלון, מביטה החוצה, שרה החוצה, קוראת החוצה ובוכה. אני מתערבבת בצללי העצים. אני יודעת שמעבר לחלון הזה יש מרחב ושם קיים מישהו אשר מקשיב"). רוני ואלכס אמרו שעבורם החלון הוא "פתח לאפשרויות שונות", "פתח לעולם שמחוץ לראש שלי". המשכנו עם כותרות או שורות משירים איראניים - כל אחד בחר כותרת/שורה וכתב לה המשך. עומר בחר את "אני מכיר את האישה העצובה הזאת" (מתוך שיר של מהדי מוסווי) ויצר סיפור קטן על אישה עצובה שראה במסעדת ראמן, שהותירה אחריה שובל של עצבות שעקבותיו נותרו במסעדה ולא ברחוב. רוני בחרה את "אני מרחמת על הגינה" (של פרח'זאד) והשוותה בין הגינה לבין מנורות תלויות בחוץ, שבניגוד להן שהן נחות באור השמש, הגינה עובדת קשה כל הזמן וגם מהרהרת על החיים והמתים. אח"כ קראנו את המסה של וירג'יניה וולף "מחשבות על שלום בעת הפצצה אווירית" וניסינו להבין ביחד את משמעותה של שלילת החירות - של הגברים הלוחמים והנשים שנשארות בבית - את הפוטנציאל הטמון בכוחם של רעיונות העולים דווקא סביב "שולחן התה" ולא בקבינט ביטחוני, את "כוח ההיטלריזם התת־הכרתי הטמון בלבבות הגברים", שהוא התשוקה לשלוט ולשעבד, ואת האופנים שבהם התשוקה הזו לובשת צורה (כמו בדיאלקטיקה של האדון והעבד). סיימנו עם פתיחת האפשרות לכתיבת רשימה כזו משלנו בהמשך השבוע, מעין יומן של מחשבות אישיות על שלום בזמן תקיפה אווירית, או רשימה של כותרות פרקים שהיינו בוחרים לרשימה כזו.

בכיתה יא' גל לזר ועופר שור

פתחנו דבר ראשון בסט מה שלומכם, שהיה נחוץ במיוחד. לאחר שראינו שכולם עוד איתנו, גם בחצי מוח, המשכנו בשיעור של גל והתחלנו לקרוא יחד באקזיסטנציאליזם הוא הומניזם לסארטר. אחרי שני שיעורי הקדמה על האסכולה הקיומית, התחלנו לקרוא את טיעון סכין הנייר ועוד כל מיני על מנת להרחיב ולהבין לאשורם את העקרונות שלה. עיקרון הקיום קודם למהות עורר תמיהות ושאלות במיוחד. לאחר מכן קראנו עברנו עם עופר בעזרת קטעי וידאו מהסרט, על עלילות 1984 עד לסיום - הרגע שבו ווינסטון נכנע לחלוטין למפלגה ולאח הגדול וגם הרגשות וגם המח שלו מוקרבים על המזבח. היה טרגי אך מכונן. לאחר מכן הלומדים נשארו מחוברים והתחילו לכתוב את עבודות המחקר שלהם, ונועצו עמנו תוך כדי.

בכיתה יב' של עדי חבין וקובי אסולין

המפגש התקיים באופן מקוון, כמובן, והחלטנו לנצל את סוג הנוכחות הזה (ביחד? לבד? נוכחים? נפקדים?) כדי להמשיך בעבודת החקר/המסה. בפתיחת השיעור הצגנו את התכנית למפגש, וכן הגדרנו מועד הגשה סופי ומחייב לעבודה. אנחנו מתמודדים עם הרבה התחמקות וקושי לעמוד במשימות ובזמנים, ואנחנו מקווים שמועד נוקשה יעזור. 

פיצלנו את הקבוצה לחדרים נפרדים, תלמידה אחת בכל חדר, ולאורך השיעור קובי ואני שיגרנו את עצמנו, במפתיע ובאופן מבהיל, מחדר לחדר. בכל פגישה כזאת ביררנו עם התלמידה מה מצב העבודה, מה המשימה שעליה היא עובדת במפגש הנוכחי, ומה הקשיים שלה. תושבי תל אביב ירדו למקלט לא פחות משלוש פעמים במהלך השיעור, ובכל זאת, השיחות האישיות הרגישו מועילות והתחושה היתה שהתלמידות שנכחו במפגש אכן עבדו.

בסוף השיעור התכנסנו שוב בחדר אחד משותף וביקשנו מכל תלמידה להציג שוב את עבודתה ולתאר באוזני הקבוצה מה עשתה, על מה עבדה ומה המשימה שלה הלאה.