יסודי בת ים 08.12.2022

שבוע שישי של לימודים ב'תרבוטק' בבת ים.

הדר הירש:

המפגש השבועי בבת ים החל בקריאת הפרק השלישי של  ג'ורג'י. תוך כדי עצרנו לדבר על אירועים בספר שהזכירו לילדים התמודדויות שלהם בחיים האמיתיים (לחץ חברתי, בריונות ). המשכנו לתרגיל כתיבה- המשימה היתה לכתוב על אוהד, דמות בסיפור שאימו מתה. למרות הציפייה של גיבורת הסיפור שיהיה עצוב, מופנם, חלש, הוא מתגלה דווקא כמצחיק, כריזמטי, רב כישרונות וסוחף. ביקשתי שיכתבו על אוהד כשהוא בבית עם אביו ואחיו, בלי חברים ובלי אמר. עם מה הוא מתמודד, איך הוא מרגיש, על מה הוא חולם בלילה. הקדשנו כעשרים דקות לכתיבה. הם שמחים לכתוב. אני אשמח לקרוא.

מפגש פילוסופיה:

קראנו טקסט קצר שאופק כתב (!) השאלות שנכתבו: למה המשורר כתב "אם לא תלך לא תדע" וגם "אם תלך לא תדע" . מתי האדם ילך? איך ומתי ידע? מה הוא ידע? זה רק ללכת. מה יש לדעת? למה ללכת בצער? למה המשורר כתב "יש צער. לך בו. אבל כל צעד כואב"? השאלה האחרונה קבלה הכי הרבה הצבעות.

אלין- אם יש צער לך בו אבל כל צעד כואב

יש צער. צריך לשים לב למעשים, לאן אתה הולך

אלמה- אם תעשה משהו לפעמים זה יכול להיות כואב, אתה לא תאהב את זה

דניאל בת- כי כל צעד שיעשה בחיים יראה לו יותר דברים רעים,  לא טובים

אלמה- אבל אם הוא יצטרך במקום אחד שבו לא קורים דברים רעים כמו הבית שלו? אולי התכוון לאנשים  שלא חייבים ללכת

אלין- מסכימה עם דניאל. כנראה שלא הכל טוב בחיים.  צריך לשים לב.  לא תמיד יקרו דברים טובים

אלמה- אבל הוא יכול לחשוב על דברים רק חיוביים. אם יקרה לו משהו רע הוא יכול להתייחס לזה אחרת , לעשות  מחשבה חיובית

רותם- לא הבנתי את השאלה

אלמה- את יכולה להקשיב

אלין- השאלה היתה למה נאמר "יש צער. לך בו. כל צעד כואב"

ליה- אני מבינה שיש בשיר שניים שמדברים.  אחד מגיב לשני.

אלמה- יש גרשיים. זה באמת סימן שזו שיחה בין אנשים

אלין- יש צער לך בו. ללמוד שלא הכל טוב בחיים.  כל צעד כואב זה אומר לא להחמיר,  ללמוד מטעויות

אלמה- את צודקת אבל לא הכל טוב , לא אמור להיות ככה . יש גם דברים  טובים בחיים

תהל- אליה אמרה שיש דברים טובים ורעים.  זה מתקשר לסיפור כי יש גרשיים (מסמנת באצבעות גרשיים). זה לא באמת. אם כתוב צער עם גרשיים  אז אולי זה בעצם כוונה הפוכה. יש שמחה.

אלמה- מסבירה מתי משתמשים בגרשיים לציטוט

דניאל בת- אליה צודקת.

אלין  לתהל- אין גרשיים בכל צעד כואב". אתה תתחרט על דברים.  צריך לשקול מעשים

דניאל בת- לפני כל דבר שעושים צריך לחשוב

אלמה- לא חייב. יש דבר שאתה רוצה להגיד או לעשות ואתה יכול לחשוב על זה רק בראש

שתיקה ארוכה ארוכה אחרי שאני מנכיחה את העובדה שרק חלק מהילדים משתפים במחשבות שלהם והשאר לא משתתפים כלל.

אמרתי: נדיבות זו מושג שקשור בשיחות הפילוסופיות  שלנו בדרך רוח". בואו נתייחס למשפט הזה

דניאל בת- נדיבות זה דבר שעושים למען מישהו אחר

אלמה- נדיבות זה יכול להיות לתרום או לעזור , להביא אוכל או כסף.

אלין - נדיבות זה ההפיך מקמצנות.  תכונה חשובה. צריך אותה. יכולה לעזור. זה בא גם לטובתנו.  אם אני מסדרת את הקניות של הסופר זה גם לטובתי כי אני אוכלת בבית.

תהל- מסכימה שנדיבות זה משהו שצריך שיהיה אדם.  אם תהיה קמצן בעזרה זה יחזור אליך.

דניאל בת- מה שאדם צריך  בחיי היומיום, משהו טוב כלפי הזולת

ליה- איך קשור למה שהדר אמרה? איך זה קשור לדיון?

שני- אולי זה קשור בנדיבות של התשובות

אלין- גם בידע שאנחנו עושים על השאלות.  מעשיר את הידע שלנו

אלמה- כנראה שמתכוון להיות שאנחנו מביאים פה

אלין- אנחנו לא נדיבים רק בהעשרת ידע כשאנחנו בדרך רוח. משחקים עם מי שבצד. אופק היה נדיב איתנו כי בא לשחק איתנו

שני- אולי קשור שאנחנו כותבים דברים על טקסטים

אלמה- נדיבות זה לא רק מה שנותנים לאחר. זה גם יכול להיות מעשה טוב

אלין- נדיבות יכולה לעשות להכיר אותנו, כשאנחנו מדברים את הדעות שלנו.

שני- דרך נדיבות אפשר להשתתף בדברים

תהל- כשהיינו עם הסטודנטים בשנה שעברה שיחקנו אמת או שקר. ככה אנחנו  משתפים דברים  על עצמנו

אלמה- מה שאת שמחה לתת לא קשור לנדיבות.  מה שנתת אז זה כן

אלין- מה שתהליך אמרה כן קשור לנדיבות כי אם נגיד את הדעות שלנו אז ככה נכיר אחד את השני

אלמה- זה מה שאני חשבתי. אם מישהו יבקש עזרה ברחוב וניתן לו מה שהוא צריך, כסף למשל ואז הוא יגיד שהוא לא צריך את זה, מה זה אומר על נדיבות?

אלין- נדיבות זה בא מהלב. אתה לא אמור לרצות להרשים אף אחד

שני- יש כאלה שלא רוצים להראות את הנדיבות שלהם אבל אם צריכים משהו הם יהיו נדיבים

דניאל בת - לא נראה לי שיש דבר כזה אדם שאין בו בכלל נדיבות

תהל- יש כאלה

אלין- שני לא אמרה שאין אדם שאין בו נדיבות.  אם הבנתי יש אנשים שהם לא מראים אותה

אלא רק כשהם צריכים משהו

שני- כן. יש בני אדם שרק רוצים להרוס, לחפש רוע.

רותם- משעמם. נעבור נושא

אלין לשני- אולי יש כאלה שרוצים להרוס אבל לא ככה הם נולדים.  כמו שקראנו בג'ורג'י ואוהד שלא היתה לו אמא והוא נראה כזה מגניב וכל הילדים מתחנפים אליו. הוא איבד את אמא שלו

אלמה- מה קשור?

אלין- נתתי דוגמה

שני- התכוונתי שאנשים  היו אולי טובים אבל קרה להם משהו בחיים, טראומה, ואז הם לא מראים שהם טובים

רותם- אין אדם רע. יש מי שרע לו ואז הוא מנסה להחזיר רוע

ליה- מסכימה עם רותם . אדם לא נולד רע או קמצן לדעתי. יש נסיבות. כמו ששני אמרה שקשה לנו לחשוב על אחרים ואין לנו מאיפה להביא אנרגיה טובה

אלמה- אנשים לא חייבים להיות נדיבים. אף אחד לא מושלם

אלין לליה- החיים קצת קשים מידי אז אנחנו נהרסים... זה לא מצדיק רוע. קראתי בגוגל הרבה על עבריינים שמגיעים ממקום לא טוב, משפחה לא טובה, החינוך שלהם. זה נכון שהוא יכול לבחור אבל עדיין זו המשפחה שלו.

תהל- לא נולדים עם רוע.  זה חינוך. אתה לומד מאחרים.  אם אבא שלך עשה ככה וככה אתה לומד.

רותם- לא מסכימה. יש מי שאבא שלו הפושע הכי גדול בעולם והבן שלו יהיה איש של משפחת,  חברים, איש טוב

תהל- אנחנו ילדים ושומעים את ההורים (לא שלי) אז הילד לומד

רותם- אם יש שיקול דעת והוא חכם הוא לא יעשה את זה

תהל- הוא לא יהיה חכם כי אבא שלו לימד אותו דברים רעים. מי ילמד אותו להיות טוב?

שני- אפשר ללמוד גם דברים רעים.  מי שמקובל ואחר לא מקובל, הוא ינסה להיות כמו המקובל . אולי יהיה ילד רע כדי להיות מקובל

אלמה- למה שהורים ילמדו ילד קטן דברים

רעים? זה לא אחראי

אלין- עבריינים שאבא שלהם מאמין שזו הדרך הנכונה,  הדרך הרעה

עדי- לא תמיד לומדים ממשפחה אפשר גם ממישהו אחר

דניאל בת- אדם מחליט מה הוא לומד ומה  לא

אלין- לא יכול ללמד את עצמו מגיל קטן מה נכון ומה לא . זה הגררות כמו הדוגמה ששני נתנה על הילד הלא מקובל

רותם- מסכימה עם דניאל. לא כולם נסחפים

שני- אם עבריין יתחתן הוא ירצה לגדל את הילד שלו ככה,  שיתנהג כמוהו

אלין- אבא רוצה שהילד ילך בדרך שלו.

תם הדיון.  הוא קרטע בהתחלה. אני רואה שיש דינמיקה בקבוצה שלי-מהר מאוד ברור שאלמה ואלין יובילו את המפגש ויש מי שפשוט מוותרים מראש על השתתפות.  אני חושבת שהיה נכון לנער אותם קצת. זה עזר לרותם שני ותהל להשתלב. אפילו עדי בסוף מצאה מה להגיד... דניאל ואביאל לא משתתפים בכלל. חבל בעיני.

בכל אופן היה דיון מעניין ורלוונטי מאוד לדעתי.

אופק נגאר:

פילוסופיה:

לשיעור פילוסופיה האחרון הבאנו לתלמידים טקסט אחר מבדרך-כלל: לא טקסט של פילוסוף סיני, או משורר עברי מפורסם, אלא קטע קצר פרי עטי (אופק) העוסק בקושי ובכאב שגלומים בדרך (לסיכום נושא ה״דרך״ איתו התחלנו את השנה), אותם יש לקבל כחלק הכרחי מהדרך. להלן הקטע:

"יש צער, לך בו."

- אבל כל צעד כואב.

"יש כאב, לך בו."

- אבל כל צעד בודד.

"יש בדידות, לך בה."

- ללכת לאן? מי מחכה שם?

"אם לא תלך לא תדע. אם תלך לא תדע. לך."

השאלות שנשאלו: מה הכותב רוצה ממני? מי המוזר שכתב את זה? (בהתחלה לא סיפרתי לתלמידים שאני כתבתי את הקטע, אלא רק בדקות האחרונות של השיעור) למי פונה ה״לך״? והשאלה הקבועה - מה הטקסט אמור להביע?

כמו בשבועות קודמים, גם הפעם השתמשנו בשיטה שונה להחלטה על השאלה, במקום הצבעה דמוקרטית. כל תלמיד אומר מה השאלה שבה הוא היה רוצה לדון, וגם מקבל במה לנמק את הבחירה שלו. בסוף הסבב אני מחליט על דעת עצמי באיזו שאלה נדון, תוך התחשבות במספר ה״קולות״ שקיבלה כל שאלה אבל גם בשיקולים נוספים: הנימוקים שהעלו התלמידים בעד השאלה שבחרו, העומק שאני מוצא בשאלה והפוטנציאל שלה להוביל אותנו לדיון מעמיק יותר. באופן זה אני מנסה למנוע בחירה של שאלה שטחית שתוביל לדיון שטחי, רק בשל כך שהיא קיבלה את מרבית הקולות. 

בשבועות הקודמים השיטה הזו התקבלה על ידי התלמידים ללא התנגדות, אבל השבוע שני תלמידים התנגדו. בחרתי בשאלה ״מה הכותב רוצה ממני״, שקיבלה 3 קולות, על פני השאלה ״מה הטקסט אמור להביע״ שקיבלה 5 קולות. הסיבה לבחירה שלי הייתה שהתלמידים שבחרו בשאלה הראשונה נימקו את בחירתם בכך שהיא יכולה להוביל להרבה שאלות נוספות על הכותב, והסכמתי עם דעתם. אבל שני תלמידים (אוריה ורוי), שהורגלו כנראה לשיטה הדמוקרטית היבשה של החלטת הרוב, התנגדו למהלך. הסברתי להם קודם כל שהמטרה אינה ״לנצח״ בהצבעה על השאלה, אלא לקיים דיון, ושההחלטה שלי אינה אישית כנגד השאלה ששאלו אלא מטרתה לקדם את הדיון ובעצם את השיעור. הם המשיכו להתנגד ואמרו שאם כך אני יכול פשוט לתת להם שאלה שאני המצאתי, אבל הסברתי להם שזה לא אותו דבר ושאני כן נותן להם מקום לשאול את השאלות שלהם וגם לנמק את הבחירה שלהם. הדיון הוא שלהם ולכן גם השאלה צריכה להיות שלהם, אבל לפעמים אני אתערב כדי לעזור לקדם את הדיון. הם המשיכו להתעקש ש״זה לא פייר״, ואמרתי להם שאין כאן עניין של ״פייר״ כי המטרה שלנו היא לא שכולם יהיו מרוצים אלא המטרה היא הדיון, ובזאת סגרתי את הדו-שיח והתחלנו את הדיון.

מעיין - הכותב רוצה שנבין את הטקסט, אולי הוא עצוב.

עדי - אולי הכותב כתב שיר וזה לא היה בשבילנו, פשוט הוא כתב את זה.

אוריה - צריך להבין מי הכותב קודם כל. אבל כשיש טקסט או שיר הוא פונה למישהו, אלינו או למישהו שאנחנו לא מכירים.

מאיה - אוריה צודקת, כי אם הוא לא מתייחס אלינו היה כתוב ״אני״ או משהו כזה.

אוריה - זה עדיין יכול לדבר אלינו, או לאנשים ספציפיים אבל אני חושבת שזה לא אלינו. כי כתוב ״לך״ ולא ברבים.

ליאם - אולי מישהו כתב למישהי או מישהו שהוא אוהב, אבל הוא טיפה מציק, אז אולי הוא מתכוון לדברים הרעים אז הוא אומר ללכת.

אורי - הוא בעצם מטריד אותה במכתבים.

מעיין - א׳ זה לא מתייחס אלינו, ו-ב׳ זה גם שיר.

אוריה - זה לא שיר לדעתי, זה טקסט. אני חושבת שהכותב לא מצםה למשהו אבל הוא כן כותב שיר כמו ״פנתרה״. לא הבנתי מי הכותב ומה הוא רוצה.

ליאורי - אולי מישהו מטריד מישהו שלא קיים ואז הוא מטריד את עצמו.

ליאם - אני חושב שזה לא שיר כי אין בו חרוזים. אולי הוא טקסט סיפורי או טיעוני כי הדברים פה זה מסקנה או טענה.

מאיה - אולי הוא בכלל מנסה לעשות את זה וזה נראה כאילו לא אבל אולי שכן (אופק - מנסה לעשות מה?) להתכוון אלינו. אני לא כל-כך יודעת, נראה לי שהוא מנסה אבל לא מצליח לו.

ליאורי - יכול להיות שזו מטאפורה, מישהו שהוא בכיתה ו׳ ועולה לחטיבה [ליאורי עצמו בכיתה ו׳, אגב]. ״לך על הכאב למרות שכל צעד בודד״.

אוריה - הוא לא כותב את זה לעצמו, כי זה כמו לתת לעצמך מתנה ליום הולדת. וזה לא נראה לי מישהו בכיתה ו׳ בגלל הכתיבה.

ליאורי - אולי הוא מדבר לעצמו בגוף שלישי, או שזה מישהו בכיתה ו׳ שהוא גאון ויודע לכתוב בגוף שלישי לעצמו.

אורי - הרבה אנשים כותבים יומן, וגם את [לאוריה] כובתת במחברת בבית-ספר למשל.

אוריה - אני כותבת במחברת למורה, לא לעצמי. אף אחד לא יכול לדעת למה הוא כותב, רק הוא.

ליאורי - זה כמו במתמטיקה - הכותב הוא ״נעלם״, יש חידה בטקסט שאומרת מי הכותב.

אוריה - אולי הוא לא רצה להגיד את השם שלו ולציין אותו.

רוי - אולי הוא מתבייש להגיד את השם שלו.

ליאורי - אני חושב שהוא בכיתה ו׳ ואני אוסיף - הוא אמר שכל צעד כואב כי במעבר לחטיבה אתה הכי קטן בבית-ספר וכולם מרביצים לך אם אין לך חברים. ולגבי ״אם לא תלך לא תדע, אם תלך לא תדע, לך״ - הכותב משכנע או את הבן שלו או את עצמו שיילך אחרת הוא לא יידע.

מאיה - זה קורה רק לחנונים [שמרביצים להם בחטיבה]. אבל יכול להיות שליאורי צודק.

אוריה - ליאורי אומר משהו נכון. לא יודעת איך הוא הגיע ל״אבא״, אבל. אולי גם בגלל זה הוא לא אומר את השם, כי הוא בכיתה ו׳.

ליאם - ילד בכיתה ו׳ זה לא כזה קטן.

אופק - [מפנה לתשומת הלב של התלמידים שיש שני דוברים בטקסט.]

אוריה - זה אבא וילד, יכול להיות שהילד היה צריך לעבור לבית—ספר חדש והוא לא רצה. או שזה בן-אדם רנדומלי רשם.

ליאם - אני גם חושב שזה אבא ובן.

מאיה - לגבי אוריה - יכול להיות שהוא הכיר כבר חברים חדשים, והוא לא רצה לעזוב אותם.

רוי - גם אני חושב שזה אבא וילד, מדברים פה בזכר ולא בנקבה [אז זה לא אמא ובת].

אוריה - לא הסכמתי בהתחלה עם מאיה, זה לא הגיוני כי הוא לא הלך עדיין ולא ניסה, אז רוב הסיכויים שהוא לא הלך לשם עדיין.

עדי - אני לא חושבת שזה אבא וילד, זה יכול להיות גם חברים.

אופק - מה ההבדל?

עדי - הם עושים אולי דיון אחר.

אוריה - יכול להיות שחבר שלו מהישנים או החדשים אומר לו ״אם לא תלך לא תדע״. ואני מסכימה עם כולם כי הכל הגיוני למרות שזה שונה [דעות שונות].

רוי - זה יכול להיות לא אבא ובן כי אולי זה סבא ונכד.

ליאורי - לדעתי פחות הגיוני שזה בין חברים, נשמע הגיוני שיש מישהו עם הרבה ניסיון שכבר חווה את זה והוא יודע איך זה מרגיש. אני למשל לא יודע איך זה מרגיש להיות בחטיבה, וגם הילד הזה לא יודע, אז אבא שלו אומר לו שזה לא כזה נורא.

מאיה - לדעתי ליאורי צודק. אבל לא הבנתי משהו, מה זה שיש מישהו עם ״ניסיון״?

ליאורי - הכוונה למישהו יחסית מבוגר שחווה את זה והוא יידע איך זה מרגיש, יש לו ניסיון.

אוריה - זה באמת הגיוני יותר, אבל זה כמו שתמליץ לחבר שלך כשהוא עצוב, אתה תגיד לו שינסה.

רוי - אולי זה חלום של ילד או משהו אחר.

ליאם - זה לא יכול להיות אבא ובת כי יש זכרץ או שהבת לא מגדירה את עצמה כבת.

ליאורי - אם זה מישהו שהוא באותה כיתה או גיל בערך הוא חווה את זה עדיין. יותר הגיוני שזה מישהו מבוגר שמשכנע אותו. 

עדי - [בתגובה לרוי] למה שהוא יכתוב חלום שקרה לו?

[כמה ילדים אומרים שזה משהו שאנשים עושים, וגם הם עשו…]

אופק - [מפנה את תשומת הלב של התלמידים לשורה ״אם תלך לא תדע״]

אורי - לא תמיד כולם מבינים, אם אתה לא תבין את זה ותלך אתה עדיין לא תדע.

ליאורי - אם יש מישהו שלא רוצה ללכת - הוא לא יכול לדעת לפני שסיים את זה [שסיים ללכת]. צריך קודם לסיים. [רק] אז יודעים איך זה מרגיש.

זהו. כאן נגמר הדיון, לאחר שחשפתי בפניהם שאני הכותב של הקטע. הם מיהרו להפסקה, נראה היה שהדיון התיש אותם, אני מקווה שמדובר היה בהתשה אינטלקטואלית חיובית.

ספרות:

חלק ראשון - חלוקת טקסטים משבוע שעבר. חלק מהתלמידים הקריאו את שכתבו. היה נחמד לשמוע :)

חלק שני - קריאה. קראתי לתלמידים בקול את הפרק הראשון של ״פו הדוב״ מאת א׳ א׳ מילן (הפרק עם הדבורים). לפני כן סיפרתי להם מעט על הכותב, על הפרסום שהוא קיבל, ועל כך שכתב בתקופת מלחמות העולם ושספריו הביאו אושר ונחמה לילדים רבים ברחבי העולם המערבי בתקופת משבר.

הקריאה הייתה מקוטעת, עם הפרעות מצד התלמידים. הטקסט שעמם אותם מאוד, היה כנראה ״ילדותי״ מידיי בשבילם. הכל נמרח ובקושי נשאר זמן לדיון ולכתיבה. הדיון היה מזורז, מה שפגם גם בהבנת מטלת הכתיבה.

חלק שלישי - דיון. ירין טענה שלפו הדוב יש דמיון מפותח. ליאורי טען שזה טקסט מטומטם: אם אין לו שכל איך הוא יכול להתקיים? (לקראת סוף הפרק כריסטופר רובין מציין שלפו הדוב אין שכל…). ציינתי בפני ליאורי שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בדמות שאין לה שכל - הדחליל מ״הקוסם מארץ עוץ״… אבל לטענותיו של ליאורי הצטרפו גם אוריה וליאם, שטענו שאין היגיון בסיפור.

ניסיתי למשוך את הדיון לנושא שאלת ההיגיון של פו הדוב - היגיון שהוא אולי אחר מזה שאנחנו רגילים אליו. שאלתי אותם: באמת אין היגיון? הפניתי אותם לחלק מסוים בפרק שבו רואים שהוא מפעיל את ההיגיון שלו, ושאלתי אותם אם באמת אין פה שום סוג של היגיון.

ירין אמרה שההיגיון הוא במוסר ההשכל - לא לנסות לטפס על עץ באמצעות בלון. ליאורי אמר שאין היגיון, וליאם אמר שאולי במולטיוורס יש לזה היגיון (מונח מהעולם הקולנועי של מארוול).

חלק רביעי - כתיבה. ביקשתי מהם לכתוב סיפור שאין בו היגיון, או שההיגיון בו הוא מסוג אחר. אבל הדיון היה מזורז מידיי בשביל לכתוב בהשראתו משהו, וגם לא נשאר מספיק זמן לשבת עם מטלת הכתיבה. בדיעבד היה עדיף להמשיך את הדיון ולוותר על הכתיבה… עדיין לא קראתי את שכתבו, אולי חלקם הצליחו בכל זאת לשוט במרחבי הדמיון והאי-גיון…