יסודי בת ים 25.01.2024

שבוע מס׳ 9 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי היסודי בבת ים.

פילוסופיה:

קראנו קטע קצר מתוך ״הגיונות על הפילוסופיה הראשונית״ של דקארט, העוסק בחושים שמטעים אותו. השאלות שנשאלו:

האם הוא באמת ישן, ואם הוא ישן איך הוא חש? למה הוא מדבר על עצמו אם לכל בני־האדם יש חושים? למה הוא מתכוון ב״שאני ישן״? למה הטקסט מדבר על חושים? למה כל האנשים חושים שחושים זה לא דבר טוב? איך יש לו את כל החושים אם הוא פילוסוף חשוב כל כך? למה כל התופעות מוטעות? למה שהוא יחשוב שאין לו חושים - הרי הוא זה ששומע, מרגיש, טועם וכו׳? שתי השאלות האחרונות נבחרו, כשלובות זו בזו.

אמה - לא תמיד החושים הם שקריים. לפעמים יש לאנשים חושים ולאחרים אין.

אלירז - לא הבנתי איך בן אדם יכול להיוולד עם כל החושים ואז לאבד חוש.

אדם - אם לבן־אדם יש הרבה חושים ואז נרבד לו חוש, אז למה?

דניאל - לדעתי החושים באמת מוטעים, לפחות המישוש. כי כל מה שאנחנו נוגעים בו עדיין יש חיכוך בינו לבינינו אז כל מה שאנחנו נוגעים בו לא יהיה ממש נכון. ולגבי אלירז, זה יכול להיות תוצאה של תאונה או פגיעה באיבר בגוף.

נויה א׳ - לדעתי החוש שהכי יכול לשקר זה חוש המישוש כי אם אנחנו מרגישים משהו זה לא אומר שזה בהכרח נכון.

עדי - לגבי אלירז, אם אתה נולד בלי חוש אתה לא יכול להחזיר את זה.

אמה - יש כאלה שיכולים לפתח את החושים שלהם. החושים שלנו תמיד מתחדדים יותר, אפשר לחדד אותם. יש כאלה שאומרים שהחושים מטעים, כמו חוש הריח, אז אפשר לפתח אותו [כדי שיטעה פחות].

דניאל - לדעתי החוש היחיד שאפשר לחדד הוא חוש הטעם, תמיד אפשר לגלות טעמים חדשים. שאר החושים אי אפשר לחדד ולעשות אותם מחדש.

מאיה - דניאל צודקת.

נויה ב׳ - החושים לדעתי לא משקרים כי הם כל הזמן עובדים.

מאיה - שיניתי את דעתי, לדעתי החושים לא כל הזמן עובדים.

אלמה - לגבי מאיה, נכון לא כל החושים עובדים לכל אחד, למשל יש אנשים שחסרים להם חושים.

נויה ב׳ - לא התכוונתי לזה ככה. אם אתה למשל עוצם עיניים אז נפתח חוש אחר.

            הדר - וכשאת ישנה?

נויה ב׳ - חוש המישוש למשל.

            אופק - [דיון סוקרטי עם נויה (מסביר מה זה דיון סוקרטי):] אמרת שהחושים לא משקרים כי הם כל הזמן עובדים. אבל איך זה שהם לא משקרים נובע מזה שהם כל הזמן עובדים? האם לא יכול להיות שהם כל הזמן עובדים ובו־זמנית כל הזמן משקרים?

[הדיון להלן משוחזר. לא כתבתי אותו בזמן אמת, כי הייתי עסוק בלנהל אותו.]

נויה - הם לפעמים משקרים ולפעמים לא.

            אופק - אבל הם תמיד עובדים?

נויה - כן.

            אופק - אז איך את יודעת מתי הם משקרים ומתי לא?

נויה - אפשר לשאול מישהו, כמו אמא או אבא.

            אופק - אבל מה אם הם טועים?

נויה - אז בודקים.

            אופק - לפי מה בודקים? איך אפשר להבדיל בין אמת לשקר בחושים?

[כאן בערך הדיון חזר לקבוצה כולה.]

גאיה - כשנתפס לך השריר אתה יכול ללכת אבל כואב לך, אז הם [החושים] כן משקרים.

מאיה - נויה אמרה שהאף לא תמיד עובד. אז הוא יכול גם לא לעבוד בגלל מחלה.

אלמה - לפעמים אני לא יכולה לבלוע את הרוק - החוש הזה לא עובד לי.

אלירז - כשאני הולך לישון חוש הטעם לא עובד לי. אני גם לא אקום באמצע הלילה ואלך.

דניאל - לדוגמה כשקר האף שלי עובד אבל אם אני אריח ריח אז אריח אותו בצורה שונה בגלל הטמפרטורה. בקור החושים מופחתים ולא כל־כך עובדים.

נויה א׳ - כשאתה אוכל ארוחת צהריים ההורים ואתה לא יכולים לדעת בדיוק מה הריח, למשל מיץ פטל אי אפשר לדעת - לכל אחד יש חוש ריח שונה. אז לפעמים החושים יכולים לשקר.

נויה ב׳ - למשל האוזניים משקרות לך כשאתה טס וכואבות לך האוזניים.

            אופק - אז איך אתם מבדילים בין זה לזה?

נויה - לפעמים החושים אומרים לנו את האמת אבל יש מצב שזה בעצם שקר, אי אפשר לדעת.

דניאל - אפשר לעשות ניסוי מדעי, להביא אוכל שאתה אוהב ולהריח, ללכת למקום כלשהו עם טמפרטורה נמוכה יותר וכשתחזור זה לא יהיה אותו דבר. אבל יש כאלה שלא יצליחו להבחין בזה.

אדם - אם כל החושים משקרים אז יוצא שאתה חולה.

נויה (?) - אני חושבת שכשאתה חולה אז החושים כן משקרים. לפעמים יש פעמים שאתה מריח משהו דוחה אבל זה משהו טוב בעצם אז יכול להיות שהחושים כן משקרים.

            הדר - אז איך את יודעת?

נויה - אי אפשר לדעת.

            הדר - [דוגמה של מצב של בחילה - רק הריח, אפילו של מאכל אהוב, עושה להקיא.]

נויה - לגבי דניאל, נכון שאפשר לעשות ניסוי מדעי, אפשר ללכת לאמא או אבא ושהוא ידבר. אם אתה לא שומע אז חוש השמיעה ישקר לך.

מאיה - אם יש בחילה זה גם עושה… וגם חוש הטעם יכול לשקר. לפעמים כשאני חולה ושאני רואה קוראסון זה עושה לי בחילה.

נויה - זה נכון, אם אני חולה אז [אם] פתאום יהיה לי המאכל שאני הכי אוהבת זה לא יעשה לי טוב. כל הדברים בגוף שלנו משקרים ולא עובדים.

אלירז - אני לא הבנתי למה. אם אני חולה ויביאו לי לחם עם שניצל, שזה מה שאני הכי אוהב, זה לא יעשה לי רע.

פה הדיון הסתיים. הוא קרטע מאוד, הילדים התקשו להתנסח אבל הורגש שהגלגלים שלהם עובדים. החלק של כתיבת השאלות גם ארך זמן והפעיל אצלם את החשיבה - כמעט כל שאלה עמוקה יותר מקודמתה.

אני לא חושב שהטקסט היה קשה, אלא הנושא שלו. המחשבה של דקארט שאולי החושים שלנו מטעים אותנו, לא רק כשאנחנו חולים או כשיש בעיה בחושים אלא באופן סיסטמטי כל הזמן - היא קשה מאוד לעיכול. הרגשתי שהם הלכו סחור־סחור כדי לא להתמודד איתה באופן ישיר. אני יכול להבין אותם, זה פשוט מאיים מידיי, אל־ביתי מידיי.

הם התחילו את הדיון מחוש אחד: המישוש. דווקא המישוש, זה מעניין בפני עצמו. לא הראייה או הריח, או השמיעה - המישוש הוא זה שמטעה. מפתיע - הרי כשאתה לא בטוח אם אתה ער או חולם אתה מבקש שיצבטו אותך!

נויה אמרה שהחושים כל הזמן עובדים. היא הסתבכה עם להסביר את כוונתה, ובצדק כי היא טענה משהו עמוק יותר ממה שנראה במבט ראשון (יותר ממה שהבינו יתר חברי הקבוצה), משהו על המנגנון החושי עצמו: הוא תמיד עובד, אפילו אם ברקע. מכיוון שהוא תמיד עובד, אם החושים היו מטעים אותנו הם היו מטעים אותנו תמיד. ומכיוון שלא ייתכן שזה המצב, המסקנה המתבקשת היא שהחושים אינם מטעים אותנו. הלוגיקה של נויה, ״החושים לא משקרים כי הם תמיד עובדים״, חושפת את האמת הפסיכולוגית שבה היא נאחזה, כמו יתר חברי הקבוצה: לא ייתכן שאנחנו טועים תמיד.

הדיון הסוקרטי ניסה לדחוק אותה, ואת הקבוצה כולה, לפינה: אם החושים מטעים לפעמים, אז איך אפשר לדעת שהם לא מטעים תמיד? דניאל ניסתה לצאת מהפינה באמצעות המדע. אדם פתר את זה באמצעות המחלה. בדיעבד, היה דיון מרתק.

ספרות:

נתנו ניסיון שני לתרגיל כתיבה של תיאור דמות. פרסנו תמונות מתוך מגזין נשיונל ג׳אוגרפיק שהדר הביאה, והתלמידים התבקשו לבחור דמות מתוך אחת הדמויות ולכתוב את הסיפור שלה. לא רק לתאר מה הם רואים, אלא בעצם גם את מה שאינם רואים. חידדתי את ההנחיה וביקשתי מהם להימנע מכתיבת ״תשובה מלאה״ נוסח: ״הדמות שלי נמצאת ב… לובשת…״ וכו׳. העלינו בקצרה אופציות שונות להתחלת כתיבה של סיפור (״היה היה פעם…״, ״יום אחד…״, ״יוסף הלך לשתות מים…״,  ״יוסף היה ילד טוב בסך הכל…״ וכד׳) - הכל כדי לא להתחיל לענות על שאלה.

הילדים ישבו וכתבו במשך יותר מחצי שעה. הם היו מאוד מרוכזים בכתיבה, וסירבו להפסיק! אני בטוח שיהיה כיף לקרוא את שכתבו.