מכללת אורנים 07.12.2025

שבוע שמיני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

פתחנו באיסוף של קצוות פתוחים משבוע שעבר. נזכרנו בשיחה על הטעויות שלא יוצאות מהראש. אחר כך בציורים: דיברנו על ההבדל בין העמידה מול "נוף עם נפילת איקרוס" של ברויגל ובין מגדל בבל שלו, בין מרכז שנדחק לשוליים ובין התחושה שהמרכז הוא מלכתחילה טעות, שיש רק אוסף עצום של פרטים. והזכרנו מחשבות שעלו במפגש הקודם, ושנחוץ היה להעמיד ולו לרגע במרכז: על החיים הבלתי אפשריים בשנתיים שחלפו, ועל האחריות – מלשון אחר – לשים לב. 

במהירות לוויינית פנינו להיכרות קצרצרה עם המוזות, וגילינו שהן בנותיהם של זאוס (זה לא כל כך יוצא דופן) ומנמוסינה, אלת הזיכרון (זה כבר מעניין!). מיד לאחר מכן תרגיל כתיבה בכיתה: לכתוב זיכרון אחד מדמות משמעותית בחיינו, והעיקר היה החלק השני שבו התלמידות.ים התחלקו לשלישיות, שיתפו והגיבו אחד לשנייה (משהו שהזיכרון מזכיר לי/ משהו ששמתי לב אליו / שאלה שעולה). ניכר היה שהן לומדות.ים להכיר ושמחות על כך. ועוד לפני ההפסקה – הפעם כמחווה לאריסטו – צפינו בחלק מפרק של "חברים" שבו ג'ואי מבשר בהתלהבות לפיבי שהוא הולך לעשות מעשה טוב – להתנדב באירוע התרמה מצולם לטלוויזיה הציבורית – וגם לקבל מזה פרסום, ופיבי טוענת שזה לא נקרא מעשה טוב, כי זה אנוכי. ג'ואי להגנתו טוען שכל המעשים הטובים אנוכיים, ולו בשל ההנאה שהם גורמים לעושה, ופיבי, שמסרבת לחיות "בעולם שבו ג'ואי צודק", יוצאת למסע של עשיית טוב, בניסיון נחוש להוכיח את טעותו.

אחרי ההפסקה ניסינו להמשיג את הויכוח בכלים הפילוסופיים של אריסטו ועמנואל קנט. אריסטו טוען שהאיש הטוב נהנה מעשיית הטוב, ושמעשה טוב שנהנים ממנו נעשה בצורה יותר טובה ממעשה טוב שלא נהנים ממנו. ואילו קנט טוען שאדם שנהנה מעשיית הטוב, כמו פיבי, אמנם עדיף על מי שעושה את המעשה הטוב כדי להרוויח ממנו משהו שהוא חיצוני לו, כמו ג'ואי, אך גם הוא עדיין לא נכנס לתחום של עשיית פעולה מוסרית. פעולה מוסרית היא רק כזו שנעשתה מתוך הכרת כבוד לחוק המוסרי, או לחובה המוסרית, וברגע שאדם נהנה מהפעולה שלו, הוא כבר לא יכול לדעת שהוא פועל מתוך הכרת כבוד.

העמדה של קנט, שמובילה לוגית לכך שעדיף מבחינה מוסרית להיות עם נטייה למיזנתרופיה, מאשר להיות ידידותי ושוחר טוב, עוררה התנגדות רבה בכיתה, מה שהיה משמח מן הסתם את אריסטו, שהוכיח את נכונות תיוגו כפילוסוף של השכל הישר.

מהאוירה הנעימה והקלילה של "חברים" עברנו לפילוסוף מהסוערים ביותר בתולדות הפילוסופיה, פרידריך ניטשה. הדבר שהיה הבולט ביותר במצגת שנועדה להכניס אותנו לעולם שלו, היה השפם הגדול והמרשים שלו. היה חסר לנו בר/ת סמכא בתחום האופנה שיפסוק אם השפם היה יוצא דופן גם בתקופתו של ניטשה, או שההתלהבות או ההירתעות שלנו אנכרוניסטיות משהו. יעל אמרה שעברנו מפילוסופים שאפשר לראות פסלים שלהם, לפילוסופים שיש להם תמונות. מלבד השפם, התוודענו גם לרקע הדתי של ניטשה, לפנסיה המוקדמת שיצא אליה בגיל 36, ולהתאהבות העמוקה שלו בלו סלומה, שלאחר שברון לב, הובילה לכתיבת "כה אמר זרתוסטרא". חזרנו לקטע שקראנו בשיעור שעבר, "על ואהבת לרעך" ושוב דחק בנו הזמן בקריאה, כך שהגענו במהירות לשיר הקלמרים שהיה הפעם הקטע המפורסם מ"כה אמר זרתוסטרא" של שטראוס, ששימש בין היתר, כפתיחה למופעים של אלביס פרסלי.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

והפעם המינגווי ו"הרוצחים". צפינו ב"חדשות מן העבר" (עם עידן אלתרמן ומירי נבו) - תקציר על חייו וכתיבתו של המינגווי, ובחנו את מודל קצה הקרחון המאפיין את כתיבתו, גם דרך הסיפור הקצרצר "למכירה: נעלי תינוק, לא ננעלו". שירה ישר העלתה את 7 השמיניות המוסתרות - הציפייה של ההורים לתינוק, עם ההתרגשות ורכישת הנעליים, את המוות... דיברנו על הזמן שבו נכתב "הרוצחים" - 1927 - על חוקי היובש בארה"ב, שהובילו לשגשוגן של מאפיות כדוגמת אל קפונה בשיקגו (ראינו גם את הטריילר של "הבלתי משוחדים" - שבמרכזו סיפור לכידתו של אל קפונה), על הקולנוע של התקופה - מערבונים וסרטי גנגסטרים - שהמוקדמים שבהם תיעדו אקטואליה, על חוקי ג'ימי קרואו וההפרדה הגזעית שהתקיימה עד שנות ה-60 (ראינו פרסומת לסבון - ילדה לבנה שואלת ילדה שחורה מלוכלכת, למה אמא שלה לא רוחצת אותה בסבון פיירי), ואז קראנו את הסיפור (ניסינו בחלוקה לתפקידים אבל זה לא עבד, אז עברנו לקריאת רצף). הציפייה לסיפור שיתרחש בו רצח וחוסר הידיעה של מה עשה אולה אנדרסון עוררו ישר תהיות והובילו אותנו "לפרק" את הסיפור לכמה מרכיבים - על מה הוא ברובד הגלוי (שני גברים נכנסו לדיינר...), מה קורה בכל אחת משלוש המערכות, ומיהו בעצם גיבור הסיפור. לקח קצת זמן להגיע לזה שניק אדמס הוא הגיבור, הדמות היחידה שנוכחת לאורך כל הסיפור ועוברת שינוי. 

אז מה בעצם קרה לניק? שירה הציעה שהוא חווה לראשונה התפרקות של דברים שהאמין בהם, וגאיה צוטטה מהסיפור את "הפעם הראשונה בחייו שמישהו תחב לו מגבת לפה", כלומר - שזהו העימות הראשון בחייו עם רוע. יעל אמרה שהוא הדמות הכי צעירה בסיפור - שהוא נשמע כבן 19. דיברנו על התגובות השונות לרוע - של סאם הטבח, של ג'ורג', של אנדרסון המתאגרף לשעבר, ולעומתם של ניק - שרוצה לעשות משהו, אבל אחרי שרואה שאנדרסון עצמו מובס, מחליט לעזוב את העיירה.

דיברנו גם על השפה הקולנועית, הריאליסטית מאוד וחסרת הרגש (שהזכירה לנו את האופן שבו כתוב התנ"ך, למשל - עקדת יצחק, והתעורר ויכוח קצר האם למרות שלא מתוארים רגשות אפשר להבין אותם, אז הצצנו לרגע בציורים של קראווג'ו ורמברנדט שמתארים באופן שונה את תגובת אברהם לעקדה). איתרנו מקומות בסיפור שבהם עולה דמותו של המספר, ואת המקומות שבהם מתחולל שיבוש - התפריט שלא מציג אוכל שקיים, השעון הממהר, האכסניה של גב' הירש שמי שעובדת בה היא דווקא גב' בל, והדיינר של הנרי שמי שעובד בו זה ג'ורג'. שירה אמרה שזה מקביל לתהליך שעובר ניק אדמס - שמגלה שהעולם הוא לא איך שהוא חשב שהוא אמור להיות.

יהלי ונעמי העלו שאלות על ההתמודדות האמיצה של ניק (הכרוכה בסיכון עצמו) לעומת האחרים, והפנינו את השאלה הזו גם כלפי עצמנו - איך אנחנו היינו פועלים במציאות שבה מתגלה רוע או אי צדק. הקבוצה העלתה דוגמאות - הפצ"רית שחשפה את תיעוד ההתעללות משדה תימן, הבחירה של אמא של אחת מאיתנו לקחת את המשפחה לחו"ל אחרי ה-7/10 שעוררה ויכוחים במשפחה המורחבת, וראינו גם את הקליפ של הדג נחש עם "בלה בליסימה" - סיפורה של החרדית בלה פרוינד שבחרה להגן בגופה על מחבל עד שתבוא המשטרה כדי שלא יעשו בו לינץ'. נעמי קראה ממנו את המשפטים שמתארים בכנות את חוסר הידיעה של מה הייתי עושה (אבל אם להיות הגון ולומר את האמת / לא נראה לי שהייתי מסוגל לנהוג כמוה / הרבה יותר מתאים לי לקום ולברוח / או מקסימום לנסות למצוא שוטר...). אח"כ ניסינו לכתוב קטע קצר משלנו של התמודדות עם שאלה של אחריות שמעורבת במחיר אישי. אימרי ניסה לנסח קואן זן על רוע והתגובה אליו. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

אנחנו ממשיכים עם מסע ההכנה שלנו לבגרות. הפעם חזרנו לדקרט. הניסיון לאורך התקופה הזו הוא להגיש את החומרים מעט אחרת, קצת יותר דרך ההיקף, ההקשר הרחב. התחלנו עם האימפולס הקרטזיאני, ועם כללי המתודה שלו שמטרתם להדריך אותו בחקר האמת, לבסס תורת הכרה שתוכל לעמוד בקריטריון של המדע העולה, ולתמוך אותו. כאשר הגענו אל טיעוני הספק, עשינו את זה באופן מעט שונה משנה שעברה. ביתר ספקנות. בעצתו (הטובה בתקווה) של ויינריב קיבצתי שניים מצמדי הספק (טיעון השיגעון וטיעון החלום, ולצדם טיעון האל המטעה והשד המתעתע), כך שהתקבל מהלך בן שלושה שלבים פחות או יותר, כשבבסיס כל שלב הנחות מקדימות ומסקנה. במעבר בין שלב לשלב ניסינו להבין אילו ידיעות 'שורדות' את השלב הקודמים וכיצד הן 'מגיבות' לשלב הבא. עקבנו בזהירות אחר פעולת ה'מגרסה' הזו, ורק בשבוע הבא נגיע אל נקודת הפתיחה של ההיגיון השני, נעמוד על הניסוחים השונים של הקוגיטו ונדלג אל הצלע השלישית במשולש - ההוכחות לקיום האל. בחלקו השני של המפגש, ובעזרתה הטובה של נגה לביא, חזרנו לקרוא אצל קנז. 'הוטלנו' כמעט מיד אל הסיטואציה הטעונה בין אריק לפסח בכיתה. עוד קודם לכן נמתח דיון מהפעם הקודמת סביב ההומו-אירוטיקה העולה מתוך התיאורים הגופניים המפורשים והמאריכים, שוב חזרנו אל האפשרות לא להכריע, האפשרות להתייחס למיניות בספר ככוח חיים מניע, מדביק, מפריד, לא כזה המסתכם בשאלת יחסי המין, אלא יחסי המינים. קל זה לא היה. הכיתה היתה דרוכה וקשה לומר שנותרה אדישה לחלק הזה בסיפור (אם כי קצת אדישות לא היתה מזיקה למפגש הזה). התחלנו להתבונן בנקודת הטרנספורמציה הזו שעוברת דמותו של פסח בספר, קודם ברגעי האלימות, ועכשיו עם הנכחת המיניות. נדמה היה שניתן עוד לדבר בזה, וכך בטח יהיה בהמשך.