מכללת אורנים 08.03.2026

שבוע 19 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל תמיר ועמוס ינון

השיעור שהתקיים בזום, היה קודם כל הזדמנות להיפגש, לשמוע ולשאול לשלום התלמידות. אחרי התעדכנות ושיתוף, למדנו בתיחום זמנים קצוב במיוחד, מתוך התחשבות באילוצים שונים, על התבודדות מרצון. הנושא לא קשור למה שלמדנו ולא למה שנלמד, אבל כן קשור למצב שבו אנחנו נמצאים, שבו נכפית עלינו התבודדות יחסית ממעגלים של אנשים שאנחנו רגילים ו/או רוצים בקרבתם.

קראנו מכתב של סנקה, פילוסוף סטואי מהמאה הראשונה לספירה, לחברו/ תלמידו לוקיליוס. במכתב מזהיר סנקה את לוקיליוס מההשפעה של ההמון, וממליץ ללוקיליוס לבחור לעצמו בקפידה חברים שהוא עצמו יוכל להפוך לטובים יותר כיוון ש"בני אדם בעודם מלמדים, לומדים". ההמון לא לומד. הוא משפיע עלינו באופן חד צדדי, ותמיד לרעה. סנקה מצטט את אפיקורס שכותב לאחד מידידיו – "דברים אלה אני כותב לא לרבים אלא רק לך. אנחנו זה לזה תיאטרון גדול דיו". דיברנו על הדימוי היפה של הידידות כתחלופה הדדית של קהל ובמה, על לתת במה ולתפוס במה. תלמידה הסבה את תשומת לבנו לכך שצמצום וריכוז הידידות הם שונים כשמישהו מחליט עליהם לגבי עצמו, וכשחבר משדר ציפיה כזאת לרעהו. תהינו למה סנקה התכוון. מצד אחד הוא מדבר לגבי עצמו "דברים אלה אני כותב לא לרבים אלא רק לך". מצד שני הוא קובע קביעה הדדית ביחס לחבר, ואומר שגם הוא תיאטרון גדול דיו לרעהו.

המשכנו, בהשראת יום האישה הבינלאומי, לטעימה של כמה שורות מ"חדר משלך" של וירג'יניה וולף, תוך הבעת הכוונה לחזור, באופן רחב יותר, למסה החשובה הזאת בהמשך השנה. סיימנו בתקווה לשקט ולהתראות מהירה פנים אל פנים.

בכיתה יא' של ענבל המאירי ועומר בן דוד

והפעם בזום, ושוב בזום... התחלנו עם סבב קצר, כל אחד חשב על מילה שמייצגת תחושה של השבוע האחרון, חיפש לה דימוי בגוגל ושלח אותו בקבוצה. ניסינו לנחש ממקבץ הדימויים מהי התחושה, היה משעשע (הדימויים, הבריחה לסדרות) וגם קצת עצוב (חלק מהתחושות שעלו - של חוסר אונים, ניתוק...). המשכנו עם תרגילי התבוננות מבעד לחלון (דברים שרואים, ששומעים, מחשבות/שאלות שמתעוררות) ועם טקסט קצר שמשלב אלמנט/ים מכל רשימה. תשומת הלב הופנתה לציפורים, לעץ תפוזים, לילדי השכנים, לשקט של תקופה רועשת, לרעש מטוסי הקרב שחולפים. שאלות שחזרו: האם אצליח להירדם הלילה? האם תהיה אזעקה בקרוב? מחשבות על שגרה לא הגיונית. קראנו בית מתוך השיר "חלון" של המשוררת האיראנית פרוע' פרח'זאד וגם דברים שאמרה על שירה - "עבורי השירה היא כמו חלון...", ובעקבותיהם כל אחד כתב משפט שתחילתו ב"עבורי חלון הוא כמו..." - הילה כתבה: "הרבה דרכים שונות להסתכל על משהו אחד". יהלי - "הסתכלות על התמונה המלאה ולא רק על חלקים". אמילי - "שיקוף של עולם אחר". לירון - "שער למקום אחר". בחלקו השני של השיעור המשכנו לקרוא את "רצ'יטטיב", והפעם עד סופו. דיברנו קצת על סיום הסיפור,  על האופן שבו רוברטה וטוויילה זיהו במגי את אמא שלהן וגם את עצמן, ועל הבכי של רוברטה והמשפט שאמרה: "...חרא, חרא, חרא. מה לעזאזל קרה למגי?". הילה העלתה את אפשרות האשמה שרוברטה וטוויילה הרגישו בגלל ששתיהן רצו להרביץ למגי ו"לרצות זה כמו לעשות". לירון אמרה שאולי הן רצו להיות חלק מהבנות האחרות, ושיתוף הפעולה עם האלימות כלפי מגי איפשר את זה. זיו אמרה שהן רצו להכאיב למישהי אחרת כמו שהכאיבו להן. דיברנו על ההדחקה של טווילה, על האופן שבו הזיכרון או השיכחה של האירוע הגנו עליה מההבנה של אובדן האנושיות ביחס למגי, של הדה-הומניזציה שהופנתה כלפיה. 

בכיתה יב' של נגה וייס ויונתן דיין

במפגש אתמול התמקדנו בשתי פסקאות מתוך הסיפור שבהן מוזכרים שני אובייקטים שהם דוגמה מעניינת לפן החומרי של התרבות היהודית. הכוונה ללוח המזרח הרקום, שנמצא על הקיר בביתם של מרים ורפאל ולקמע שנמצא על מיטתם: 

"ועל יד הקורה מימין על כותל המזרחי מזרח מעשה רקמה אשר עשתה מרים בנעוריה בית אביה, וצורת גן שזור בו מחוטי משי מלא עצי כל פרי מאכל, וארמון בתוך הגן ושני אריות שומרים את הגן. ופני האחד מוסבים אל פני השני, אריה מול אריה ולשון מול לשון, ומלשון אל לשון נמשך והולך כתב זהב באותיות גדולות לה׳ הארץ ומלואה כשאגה אחת גדולה. ובכל ארבע פנות המזרח תיבה, תיבה בכל פנה, שויתי ה׳ לנגדי תמיד."

מרים רקמה את לוח המזרח שבביתה, בעודה נערה בבית אביה. כך אנו לומדים על ההתכוונות הפנימית של מרים, מגיל צעיר מאוד, למלא את מה שחנכו אותה להאמין ולחשוב שהוא ייעודה החברתי, להיות אשת איש ואם. נערות יהודיות החלו במלאכת הרקמה של לוח-המזרח לפני חתונתן על מנת שיהיה תלוי על הקיר המזרחי בביתן העתידי, (נזכיר כאן את המזרח המוזכר בנובלה בדמי ימיה של עגנון). 

מצגת השיעור כללה דוגמאות ללוחות מזרח רקומים ומצוירים. התעכבנו על תיאורו של עגנון את הגן הרקום, שמייצג את גן העדן ושני האריות האימתניים ששומרים בשעריו. אריות אלה מטילים מורא גדול על מרים, בכל פעם שהיא חושבת כיצד למצוא חן בעיני רפאל, מייד היא רואה את האריות האלה ומתכווצת. דברנו גם על לוחות "שוויתי" (שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהילים טז, 8) הזכרתי בקצרה את ההבדל בינם לבין לוח מזרח וראינו שבסיפור שלנו לוח המזרח הוא גם לוח "שוויתי". 

אחר כך דברנו על הקמע שניתן למרים מידי אמה:

"והערבה נכמשת והולכת ועלה אחר עלה נושר אל תוך קורי העכביש אשר תטוה השממית על הקמיע שאצל המטה. זה הקמיע שנתנה לה אמה ביום חתונתה להרחיק מן הבית הקליפות העוצרות על הלידה. הקמיע כתוב באותיות הקדושות ובלשון הערלים (שפת הגויים) י״ק קרוב״ה מולוד״ה וכו'. פירוש כשהפרה צעירה ובריאה למה לא תלד עגלה. את הקמיע כתב ר, שמעון מירוסלב..."

לצערי לא התעכבנו על המטאפורה היפה והעצובה של עלי הערבה ההולכים ונכמשים, כי בחרתי להתמקד בקמיע, אבל כללתי אותה כאן בציטוט. סוגיית הקמיעות מרתקת בפני עצמה. שמתי במצגת דוגמה לקמיע והזכרתי שיש כאן אלמנט מאגי ומיסטי, אך לא הרחבתי. חתמנו את המפגש עם המושג "קליפות" שהקמיע של מרים אמור לסייע לה כנגדן "זה הקמיע שנתנה לה אמה ביום חתונתה להרחיק מן הבית הקליפות העוצרות על הלידה". הקליפות הן מושג מרתק בקבלה, נגענו בו במשפט בלבד. אך יש כאן עניין מעניין נוסף, שנדבר עליו בשיעור הבא ומתחבר יפה לטקסט שקראנו בהמשך השיעור, בפילוסופיה.

בחלק השני של המפגש עברנו לטקסט האחרון שלנו בסדרת 'אותנטיות', המסה 'על החרטה' של מונטיין. בגילוי לב וכנות רפלקסיבית נדירים בתקופתם (התפרסם בשליש האחרון של המאה ה-16), מגיש מונטיין לקורא את עמדתו ביחס לשאלת תפיסת האדם את עצמו על כלל חלקיו ושזירתם לכדי 'אני' הקרוב אצל האמת (ולא בלתי קרוב לאלוהים), נאמן לעצמו, מודע מאד לדפוסי נפשו, ולגחמות והפיתויים המופיעים מחוץ לאותם דפוסים. מונטיין מדריך את הקוראים באפשרות לנטילת אחריות כנה על בחירותנו, במועדן, ומבהיר את יחסו כלפי החרטה כאמצעי הרחקה או הדיפה של אותן איכויות שלא היינו רוצים להכיר בקיומן בתוכנו. באמת טקסט נפלא, קראתיו לראשונה לקראת הסדרה הזו, למעשה - בעקבות המלצתו של ניטשה בחיבור 'שופנהאואר כמחנך', הטקסט הקודם שקראנו. הגענו כמעט עד תומו, ואולי דווקא הודות לקשב המוגבל של הלמידה המקוונת, שהוביל לכך שבעצם עיקר השיעור אם לא כולו היה שיח ביני לבין נגה בנוגע לטקסט ואופני הקריאה שלו, שיח שאני לא בטוח כמה התלמידים והתלמידות עקבו אחריו, כי הוא לווה רוב הזמן בדומיה אלחוטית.