מכללת אורנים 11.05.2025

שבוע 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן

ממשיכות גם באופן מעשי בנושא "חיי חקירה". התחלנו במפגש בספריית אורנים שהוקדש לחיפוש מקורות בעזרתה הנפלאה של נגה. בפעם האחרונה לשנה זו עבדנו יחד על המסות, שהגשתן מתקרבת. 

בחלק השני המשכנו עם משל המערה. התלמידות התבקשו לומר בעל פה מה הבינו וזוכרות ממה שקראנו והמחזנו בשיעור הקודם, ותוך כדי חילצנו את תובנותינו ממה שאומר אפלטון. אנשים חיים במציאות מדומה, ויחידי סגולה שעשויים להשתחרר, לא ברור כיצד, עוברים תהליך ארוך ומורכב של עליה בדרגות ההכרה של העולם. תהליך שכואב פיסית ונפשית. האדם המשתחרר חש התנגדות בשל הסנוור, הרצון להישאר במוכר וכולי. ניכר שההמחזה בשיעור הקודם תרמה להבנתם ולהמחשה של הנקודות המהותיות שמשל זה מנסה להעביר בצורתו הסיפורית. 

אחר כך הכרנו את משל השמש, וראינו שגם בו השמש היא מקור הקיום של הדברים  ושל הכרתם. חוש הראיה שהוא החוש החשוב ביותר ואשר מעניק לנו הכי הרבה מידע על העולם, זקוק לתיווך אור השמש. חזרנו על המונחים אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה, ואז ניסינו לתת דוגמאות ל"מערות" שיתכן שאנו נמצאים בהן, וליציאה מהמערה. ניכר שהתלמידות, ייחסו "שהות במערה", או "יציאה ממערה" לכל טעות, או אי הסכמה, או תפיסה שונה של מציאות בין אדם לאדם. הן ממש חושבות במונחים של "האמת שלי והאמת שלך" והיה צורך לחזק את הטענה של משל המערה, למציאות מדומה שמערכת חברתית שלמה מפעילה אותה, אם בכוונה כקונספירציה ואם כי היא בעצמה מופעלת על ידיה ואוכלוסייה שלמה שבויה בה. היה שיעור עם המון שיח, דוגמאות ועניין. 

בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין

בחלקו הראשון של המפגש היינו אמורים להמשיך לקרוא ולתת משוב לעבודות של תלמידים אבל אף אחד מהם לא הגיע מוכן, מה שיצר אצלי תסכול רב. אני יודעת שהם בתקופה הכי עמוסה של כיתה י"א עם בגרויות ומתכונות ושיעורי נהיגה ועוד... ובכל זאת, אני מצפה מהם למידה מסוימת של מחויבות שאני כרגע לא רואה. מצד שני, כן עלו שאלות או יותר נכון טענות, באשר לכך שהמשימה שנתתי בספרות לא מובנת דיה ומי שכבר כתב לא משוכנע.ת שזה "טוב". אז הקדשתי מחצית מהמפגש להבהרת הדרישה תוך כדי מתן דוגמה לאופן שבו אני לוקחת שיר שלא קראתי קודם, שלא לימדו אותי אותו בבית הספר או באוניברסיטה, שיר שהמפגש שלי איתו הוא ראשוני לגמרי וחסר תיווך, ובקשתי להראות לתלמידים, שלב אחרי שלב, איך אני ניגשת לשיר ואיך בסוף אני מגיעה לכתוב אודותיו כמה פסקאות שעוסקות בו. נתקלתי לכל אורך השיעור בהתנגדות וחוסר שיתוף פעולה. במקום ללמוד - התווכחנו שוב ושוב על סוגיית הלגיטימציה. מצד אחד זה משמח שהתלמידים מבקשים לערער על סמכותי האקדמית ועל עצם השיטה של "ניתוח" או הענקת "פרשנות" לשיר, מצד שני רציתי להגיד להם - שבו רגע בשקט ותקשיבו. אחרי שתתעמקו במה שעשיתי אז תפקפקו, תערערו, תציעו כיוון אחר ומצידי אפילו תשללו את התהליך כולו, אבל רגע אחד עצרו להקשיב למה שיש לי לומר. כשאחד התלמידים דיבר אלי בלשון רבים ואמר לי "אז מה שיהיה טוב בעיניכם זה שאני אעשה כך וכך" הבנתי את הצורך האדיר שלהם בסמכות להתנגד לה. התגובה שלי הייתה שאין "אתם" זה אני - שמנסה להיות מורה שלהם ולחלוק איתם ידע וניסיון שרכשתי במשך שנים. בדיעבד, אני חושבת שלא זאת התשובה שהתלמיד קיווה לשמוע. בכל מקרה, בשיעור הבא אני מקווה להמשיך לפתח את הדיון בשני המישורים, במישור התיאורטי - דידקטי ובמקביל במישור האמנותי-יצירתי.החלק השני של המפגש הוקדש לתנועה משפינוזה אל דיון דטרמיניסטי רחב יותר. התחלתי עם חזרה על תפיסת העצם השפינוזיסטית, על הטבע וההכרח, הסיבות והתוצאות, וראינו שוב מספר דקות בודדות מתוך הסרט 'המוחרם'. החבר'ה היו קשובים והתפתח דיון מעניין. נשמעו עמדות שונות ביחס לתחושות המתעוררות נוכח האפשרות שאין בחירה חופשית, מה משמעותה של חווית חופש הבחירה ושיקול הדעת, ואיזו גאולה מציע שפינוזה בכל הנוגע לתפיסת העצמי כחלק סופי מתוך ים אינסופי של הכרח טבעי על כלל חלקיו. בהמשך חלקתי אותם לקבוצות שקראו קטעים שונים מתוך 'מטאפיזיקה' של ריצ'רד טיילור. הם נדרשו לחלץ טענות מרכזיות על מנת שבהמשך נוכל להבחין בין הדטרמיניזם הקשה והרך ביחס לשאלות: האם כל דבר נקבע מראש? האם יש רצון חופשי? האם ניתן לשאת באחריות מוסרית?החבר'ה קראו יפה אך לא סיימו, נמשיך בשבוע הבא, ונתקדם לתרגיל כתיבה להגשה בו הם יתבקשו לנסח עמדה עצמאית ביחס לשאלת חופש הרצון. 

בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד

המשכנו בחזרה אינטנסיבית לקראת הבגרות, הפעם בלי רתם, שממש זה עתה נעשתה לסבתא - וחשבנו עליה והתגעגענו.

סגרנו את החזרה על יחידת הלימוד באתיקה מבעד לשיבה למקורות - תורת המידות של היוונים. נזכרנו במשל הטבעת של גיגס, שוחחנו על ההקבלה האפלטונית בין המוסר לאושר, שגשוג ושלמות נפשית וחשבנו על אופייה של תורת המידות - המבקשת למקד את החקירה המוסרית בשאלת 'האדם הטוב' ובתכונות המאפיינות אותו.

המשכנו הלאה לאריסטו, שמציע מסקנה דומה לזו של אפלטון, אך מטעמים שונים: האושר הוא התכלית העליונה, שאיפת השאיפות של כל פעולה אנושית - ועל כן הוא מהווה את מוקד החקירה המוסרית. ומה מאפשר לאדם להגיע אל האושר? שוחחנו על האידיאל העיוני שמציע אריסטו, בהסתמך על מהותו התבונית של האדם, ואז כעסנו על אריסטו ביחד עם סארטר. 

נפרדנו מהיוונים באמצעות בחינה של תפיסת הצדק אצל אפלטון ואריסטו, על-פיה בחברה הטובה, ההרמונית, כל אדם עוסק במה ש'מתאים לו ביותר'. הנחה זו החזירה אותנו לדון בשלוש אחיות של עגנון, שהקריאה בו מציעה ביקורת אפשרית לתפיסת הצדק היוונית. הרי מהו בדיוק שמקנה לאדם את ייעודו, אם לא נסיבות חברתיות ומאבקי כוח? והאם באלו אכן מצויה הדרך לחברה מתוקנת?

לאחר ההפסקה עסקנו באתיקת המידות בגלגול יותר מודרני שלה, מבעד לכמה מרעיונותיו של ניטשה. קראנו שוב את 'משל האיד המטורף' ושוחחנו על המציאות המודרנית, בה כל אמת היא תלוית הקשר, כמצב שניטשה רואה בו גם איום וגם תקווה והרבה משניהם. אחר כך שוחחנו על ההאשמות של ניטשה כנגד הנצרות ועל האופן בו הוא דוחה את המידות הנוצריות - כמו הענווה, הרחמים, החמלה. בנימה פרובוקטיבית זו סיימנו להפעם.