אוניברסיטת בן גוריון 21.10.2026

שבוע שלישי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.
בכיתה י' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל
(יעל) לאחר שבשבוע שעבר היה לחלק מהתלמידים קושי שפתי ניכר להתמודד עם הטקסט שהבאתי, ניסיתי לחשוב איך נכון להמשיך את יחידת הלימוד שתכננתי בנושא האודיסאה. הפתרון שמצאתי לכך הוא שיעור על ייצוגי האודיסאה באמנות חזותית – שיעור שגם יאפשר לחזור על אירועי העלילה ולהמחיש את הפרופורציה של הציפייה למפגש המחודש בין אודיסאוס ופנלופה (לפני שנקרא את השיר המתאר את המפגש בשיעור הבא), וגם יתחיל שיחה על בחירות אמנותיות, על פרשנות ועל גמישותו של המיתוס.
הרעיונות הטובים שלי עבדו באופן חלקי: מצד אחד, השיעור אכן סיפק חזרה אפקטיבית על "החומר" והדגשה של רעיונות ומוטיבים שדיברנו עליהם, כך שמי שנשארו עד הסוף בהחלט מחזיקים היטב בראש את אירועי האודיסאה (זה גם איפשר שילוב אלגנטי של התלמידות שפספסו את השיעור הקודם), אבל במבט לאחור על השיעור אולי לא הדגשתי מספיק את החלק של שיחה על פרשנות אמנותית. המצגת שהכנתי הייתה ארוכה מאוד, ולא הספקתי להגיע לתרגיל הכתיבה שהתכוונתי לתת בסוף השיעור: לבחור יצירה, לתאר אותה תיאור "אובייקטיבי" מדוקדק, ואז לבחור פרט שתופס את העין ולכתוב באופן חופשי מחשבות עליו. נתתי את זה כתרגיל בית במקום. מה שבמיוחד ציער אותי שהוא שהתלמידים מכסייפה שעליהם בעיקר חשבתי כשתכננתי את השיעור סביב יצירות אמנות חזותית היו צריכים לצאת מוקדם, ובסוף יצא שלא נכחו ברובו. הבעיה מתגלגלת אל עצמי של השבוע הבא – איך לתכנן את השיעור על שיר 23 באודיסאה תוך התחשבות בקשיי השפה, מבלי לוותר על אף תלמיד.
(נוריאל) אנחנו מתחילים את הפוליטיאה של אפלטון, ודווקא כאן קצת להתחיל בקריאה של ששת העמודים הראשונים של הפוליטיאה ולנתח אותם ספרותית/רטורית ודרך ההתחלה (שכביכול נראית תלושה לנושא (נושאים) של החיבור. הצבעתי על עד כמה חתרני סוקרטס וכמה חדשני וכותב נהדר הוא אפלטון (את היותו פילוסוף נראה בשיעור הבאים). ערכתי את השיעור ב"פרי סטייל", כלומר קריאה שלי עם הכיתה את הטקסט וניתוח במקום (למעט כמה נקודות מראש).
התחלנו באקספוזיציה ואיך אפלטון מציג לנו את הזמן, מקום והדמויות. ה"ירידה" אל הפיראוס כמסמלת ירידה מטה ברמה ורדת הגבוה אל הנמוך, היות היום יום חגה של אלה ואי השתתפותו של סוקרטס בתהלוכה ובכך חתרנות ומרידה בתפיסה המיתית והדתית כמנהלת את פעילותו וחייו של האדם. כך גם ההנחה שגם תהלוכה של אלו וגם התהלוכה של אלו יפים באותה מידה ובכך הכול עניין סובייקטיבי; זהו ניגוד לסוקרטס שמחפש את האמת/אמיתי/האובייקטיבי. כל זה בארבעת המשפטים הראשונים.
לאחר מכן עברנו להזמנה "התמימה" של סוקרטס לבוא "לשוחח" עם קפלוס ובני ביתו, ולמעשה שהשליחים מאיימים עליו כאשר שואלים אותו אם הוא לא רואה שהם רבים ושהוא לא יכול להם. זו הזמנה מאפיוזית ממש. רק לאחר מכן הן אומרים מה התופינים: מירוץ לפידים וסוסים והילולה. בסדר הזה, זה נשמע מגוחך. גלאוקון (אחיו של אפלטון), מסכם זאת יפה, "מסתבר שעלינו להישאר". ממש מסיבה.
בבית המדובר אנו פוגשים בקפאלוס, זקן שמקריב קורבנות בחצר, עם זר על הראש, זקן ועשיר מופלג. הוא הניגוד לסוקרטס, בין האדם המוצלח (עשיר, בעל בית, בעל רכוש, בעל מעמד, צדיק וזוכה לאריכות ימים), לבין סוקרטס (אוכל לאנשים את הראש, בגדים פשוטים ומקנח את האף עם היד). כולנו היינו מתארים ובוחרים בראשון כמוצלח ומנטור ולא השני. ומי שאומר אחרת, משקר. בין השניים מתפתחת שיחה על הפחד מזקנה, ובכך שיחה בין זקנים. קפאלוס מפציר בסוקרטס שישוחח עמו, הזקן ואל עם הצעירים הפעם. שאלתי את הכיתה למה סוקרטס מעדיף לדבר עם צעירים ולא עם אנשים זקנים. ביקשתי שיציעו גרסה שלילית ומרושעת לתשובה וגרסה חיובית לתשובה. היה דיון נהדר ומשעשע.
אז מה הבעיה עם זקנה? ההנאות נגמרות: המין, המאכלים, ההנאה הגופנית בכלל. כל שנותר זו הנאה אחרת, שיחות. אז למה לא לשוחח? מכאן התחלנו להראות את המלכודות שטומן סוקרטס ושיטתו האירונית. סוקרטס מחזק אמירה זו של קפאלוס על איבוד ההנאות, אבל קפאלוס כמשיח לתומו אומר שלא איבוד ההנאות הוא שגורם למרמור, אלא אופיו של האדם. כאן היא הנפילה למלכודת שמתחילה את כל שרשרת השיח לאורך כל הפוליטיאה. סוקרטס מדליק את קפאלוס (ואף זה נאמר בכתוב עצמו), ואומר לו שמישהו יגיד שבגלל שהוא עשיר ולכן הזקנה יותר נוחה לו. קפאלוס שוב ונופל והפעם אומר שההון זה משהו שהוא שירש (כלומר הוא לא אשם בזה שנוח לו), אבל הוא אומר זאת בצורה כל כך מגוחכת, כי מצד שני הוא לא רוצה להישמע כפרזיט מוחלט והוא אומר שסבא שלו עשה את ההון והוריש לאביו, ואביו הפסיד כסף, והוא, קפאלוס לפחות הצליח יותר מאביו והפסיד פחות. איזו ירידה אנחנו רואים כאן: מאחד שבנה את עצמו בעשר אצבעות (הסבא), לאחד שהסטנדרט שלו זה רק להחזיק בכסף ולא להפסיד (ואפשר לראות כאן הקבלה לחמשת המשטרים וההידרדרות משלטון הפילוסוף לאוכלוקרטיה. אך קפאלוס צריך להראות יותר זה, זה הפחד מהמוות שמציק בזקנה והפחד שחיינו חיי חטא ולאחר המוות נשלם על כך בעולם הבא (השאול). ושוב קפאלוס נופל למה שטמן סוקרטס והשיחה אתה עוברת לעניין אתי, מה הם חיים צודקים. כאן, סוף סוף התחלנו את שאלת הצדק. עמדנו על הניסיון הראשון להגדרת הצדק: אמירת אמת והחזרת דבר לבעליו, אבל אבוי, יש מצבים שזה צודק לא להחזיר, למשל לאדם שנטרפה דעתו מאז הרגע שנתן דבר בידינו למשמורת. הניסיון לא צלח. אך קפאלוס מתקפל, מבין שלא מסוגל להתמודד עם סוקרטס וחוזר להקריב קורבנות ומשאיר את השיח לצעירים. הצדיק המהולל שמקריב קורבנות בחצר לא ידוע מהו צדק, ומי שלא יודע מהו צדק, אינו יכול להיות צדיק. כאן טמון אולי ההסבר למה סוקרטס עם הצעירים ולא עם הזקנים. את מי אפשר להציל ואת מי לא.
בכיתה יא' אור פיינר ואושי קראוס
אנחנו מתחילים בהרכב מצומצם ובכל זאת מתחילים במה שתכננו; מבדק.
המטרה, אחרי היכרות של שנה פלוס, לראות את היחס שבין החומר שניתן בכיתה לבין מה שנשאר ומופיע חזרה, כתוב, על ידי התלמידים. במילים אחרות; מה מבינים ואיך מסכמים וכותבים ממה שאני מלמד.
אני מתחיל במטאתיקה. אני נותן את ההגדרה של אתיקה, או לפחות אחת מהן ואת ההגדרה של תחום הדיון של היום. ואנחנו מתחילים בדוגמאות. הדיון הופך מעניין ומורכב, אבל אני מקפיד לבדוק שהחלקים הרלבנטיים באופן מיידי (לא ביקורות ולא מחלוקות) יהיו ברורים ומוגדרים.
ואז בחצי השעה האחרונה של השיעור הראשון, התלמידים כותבים. את התוצאות נראה ביום א' בתיבת הגשה.
לאט לאט הכיתה מתמלאת, והמיקרופון עובר לאור.
הנושא; בחטין והדיבור הדיאלוגי. אור מסבירה, ואנחנו שומעים בתשומת לב רבה.
היא נותנת דוגמאות, חוזרת למספר יודע הכל ולמספר שפנימי לסיפור, מדגימה ורומזת על סיפור דמוקרטי שבו קולות נמצאים, מבקשת שנחשוב על סיפור כמשהו שמעביר אותנו חוויה, ומסיימת בתרגיל לתלמידים
בכיתה יב' עדי חבין ותמר חנה נקש רות
התחלנו את המפגש בארומה, המקום האהוב על תלמידי ומורי דרך רוח.
ביקשתי מהקבוצה לצאת למשימת ריגול אישית ולצוד משפטים שנאמרו סביבן ותפסו את תשומת ליבן מכל סיבה שהיא, ולתעד אותם כלשונם. תמר ואני חיכינו בכיתה ושתינו קפה.
כשהתלמידות הגיעו לכיתה והבטיחו שאכן תיעדו לפחות משפט אחד, פניתי לסיכום קצר של השיעור שעבר על ״בורחס ואני״. ניסיתי להצביע על ההבדל שהסיפור מציג בין ״אני״, בין ״בורחס״ הפרסונה וגם בין ״בורחס״ העולה מתוך הכתבים, ודרך זה על השאלה מה קורה למחשבה, רגש, התנסות כשהם נהפכים לטקסט. הצגתי את הסיפור כמעין שער כניסה לתכנית הלימודים בספרות השנה, ולאקסטרה תשומת הלב שנקדיש להתייחסות של היצירות לשפתן.
הצגתי להן בקצרה את נטלי סארוט ואת הגישה שלה לדיבור יומיומי, למילים שנאמרות והן שכבה עליונה של מאבקים, רגשות וכוונות שמתחת לפני השטח. קראנו קטע קטן מתוך הפרק/הסיפור ״המילה אהבה״ מתוך ״השימוש במילים״, ובקצרה מאוד דיברנו עליו. בהשראת סארוט ביקשתי מהתלמידות לחזור למשפט שהן תיעדו בתחילת השיעור ולכתוב עליו טקסט על פי אחת משלוש ההנחיות: מונולוג פנימי של הדובר/ת; התייחסות לשאלה אם הדיבור מגלה או מסתיר; הרחבה על מה היה הדבר שמשך את תשומן ליבן במשפט.
מתוך השאיפה לשפר את מיומנות הכתיבה בכיתה דרשתי שלא יכתבו בקמצנות ולכן כשראיתי שהן באמת כותבות הסרתי את מגבלת הזמן הקמצנית שתכננתי והכתיבה נמשכה כחצי שעה. מה יצא נגלה בשבוע הבא.
בחצי השני של המפגש קראנו, שוב, ב"מסה על שכל האדם". לוק אומר שתכליתה של שפה בין-אישית וגם אישית: לתקשר ולתעד מחשבות וזכרונות. מחשבות מורכבות לדידו מאידיאות, אולי במובן דומה לאופן שבו משפטים מורכבים ממילים. משם מתחיל לוק את הדיון, מפתה לומר "על משמעויות של מילים". לכל הפחות זאת תיאוריה לגבי ההוראה של מילים, והיא אידיאה בשכל של הדובר. הרעיון הכללי של לוק הוא לא בלתי אינטואיטיבי, אבל עולה ממנו בעיה: איך אפשר לתקשר באמצעות מילים אם הן מצביעות על משהו שנמצא בשכל של הדובר/ת, ושאין להניח שהוא זהה למה שנמצא בשכל של השומע/ת? יוצא שדוברים של שפה אחת הם דוברי שפות שונות: משתמשים באותם הצלילים כדי להצביע על דברים שונים. כמו ב"בורחס ואני", גם אצל לוק הפניה לשפה מעוררת את הפער בין הפרטי והציבורי.
שוחחנו תוך כדי קריאה על הבחנות בין משפט, משפט דקלרטיבי וטענה, וגם בין דברים שהם באמת קשורים לטקסט שקראנו, כמו ההבחנה בין שמות פרטיים, מונחים כלליים ומילים מבניות, והנחיצות של כל אחד מהרכיבים האלה לשפה שיכולה לשרת ידיעה. ניסחנו הבדל בין האופן שבו מילים כמו "בורחס" מצביעות לבין האופן שבו מילים כמו "אני" מצביעות. דיברנו על הרעיון של יחידת משמעות בסיסית. שמנו לב שגם לוק נדרש לרעיון של שימוש מקובל כדי לאפשר את מה שלפחות נראה כמו הבנה בשיח יומיומי.
בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ותמר בן משה
הטקסט הנלמד: בלטה/ אתגר קרת
הטקסט מספר על אדם המייחס לבלטה ספציפית ברחוב כוחות המאפשרים לו להיות אמיץ באופן שלא אופייני לו. המטרה הייתה לבחון את היחס שבין המציאות לפרשנות שאנחנו נותנים לה.
התחלנו עם הצגת הכותרת, שהצחיקה את התלמידים מאוד. לאחר מכן הסברתי את האופן שבו נעבוד עם הטקסט. מכיוון שמדובר בכיתה שזו לא שפת אימם, החלטתי לחלק את הטקסט וללמוד כל פסקה בנפרד. בכל פסקה למדנו כמה מילות אוצר מילים, אותן נתתי להם להעתיק למחברת והתחלנו בקריאה. נתתי למספר תלמידים לקרוא את הטקסט ובכל חלק הקראתי שוב, הסברתי את הקטע ונתתי לאחד התלמידים לתרגם לערבית. הפסקה הראשונה לקחה כמעט את כל השיעור הראשון לפני ההפסקה, אז הבנתי שצריך לעבוד קצת פחות לעומק בפסקאות הבאות.אחרי ההפסקה המשכנו מאיפה שעצרנו, באותו אופן, רק קצת מהר יותר. לאחר שתי הפסקאות הראשונות כתבתי על הלוח שאלה לכל פסקה (התכוונתי לתת שתיים לכל פסקה, אבל היינו קצרים בזמן). הם ענו במחברת ואז פתחנו את הנושא לדיון. היו כמה תלמידים שהיו פעילים יותר, ניסיתי לעודד גם אחרים להשתתף וחלק נענו.
הם התדיינו בשאלה של האם הבלטה באמת יכולה להשפיע ככה, היו אחד או שניים שהטילו בזה ספק באופן מוחלט. התייחסנו גם לשאלה של גורל או מזל, שזו נקודה שהמספר מעלה.הגענו לפסקה השלישית, שם קראנו רק חצי ממנה, כי הרעיון המרכזי שלה מופיע כבר בהתחלה. שם הוא מכניס נקודת המבט של אנשים אחרים, "העדים" לאירוע. הם לא מודעים לייחודיות של הבלטה, כך שהפרשנות שלהם תהיה שונה. לסיכום העלינו את השאלה הכללית של הטקסט, האם הפרשנות שהוא נותן יכולה לשקף את המציאות. השארנו את השאלה פתוחה, ושלחתי אותם הביתה עם השאלה - האם פעם קרה לכם מקרה בו נתתם לו פרשנות מסוימת? היה כיף ומעניין. סביר להניח שלא כל התלמידים הצליחו לעקוב באופן מלא, אבל עם הזמן העברית שלהם תשתפר, וגם אלמד להתאים את הלמידה לצרכים שלהם.

תגובות