אוניברסיטת בן גוריון 14.10.2026

שבוע שני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון. 

בכיתה י' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(יעל) פתחנו את הנושא שילווה אותנו בחודש הקרוב - שיבת אודיסאוס. הסתקרנתי לגלות מי צפו בקיץ בסרט של כריסטופר נולאן (מסתבר שרק חלק קטן מהתלמידים). התחלנו מחיבור לשיעור הקודם שעסק בפרדוקס ספינת תזאוס, עם השאלה מי הוא אודיסאוס שיוצא לטרויה ומי הוא זה שחוזר 20 שנה אחר כך ובאיזה מובן אפשר לומר בכלל שזה אותו בן אדם. משם קפצנו למבוא קצר על מלחמת טרויה. מטבע הדברים לא נספיק להקיף את כל אירועי האודיסאה, אבל היה לי חבל לדלג ישר אל הקטע שבכוונתי לקרוא יחד בלי המסע שיעניק לו הקשר ופרופורציה, והפתרון שמצאתי לכך הוא עבודה בקבוצות. כל קבוצה קיבלה טקסט קצר מאת אהרן שבתאי שעוסק בחלק ממסע השיבה, והתבקשה לקרוא אותו, לחשוב איך להציג אותו בתמצית לכיתה (כולל איור על הלוח) ולנסח שאלה פילוסופית או פסיכולוגית מעניינת שעולה ממנו. העבודה בקבוצות הייתה כיפית ומועילה והפעילה גם תלמידים שהיו לפני כן קצת פסיביים, אבל גם גילתה כמה קשה לחלק מהתלמידים עם הבנת הנקרא בעברית. הבנתי בדיעבד שהייתי צריכה להביא טקסט הרבה יותר פשוט וקצר, וזה עורר בי שאלה איך להיערך לכך בהמשך. לסיום הקבוצות עלו בזו אחר זו כדי להציג את הרפתקאותיו השונות של אודיסאוס, ומקבוצה לקבוצה הלוח התמלא ביצורים פלאיים ומקומות שונים ומשונים, ופרשנו מפה כללית ורחבה של עשר השנים שעברו על אודיסאוס מאז עזב את טרויה. בשבוע הבא נעשה זום אין על אירוע ספציפי.

(נוריאל) מסתבר שעונת הטיולים השנתיים החלה וגם עונת המחלות הקלות של הסתיו, ולכן חצי כיתה לא הגיעה היום, לא נורא, נתמודד. בשיעור הזה ביקשתי להשיג שתי מסגרות במצגת אחת: הולדת הפילוסופיה ביוון (וכמרכיב אחד משניים של הולדת התרבות המערבית), ובעיקר התקופה הפרה סוקרטית, ומסגור לימודי הפילוסופיה תחת היחסים של מושגי האחדות והריבוי (מסגרת אחת מיני רבות שאפשר לראות את תולדות הפילוסופיה דרכן).

אם כן, התחלנו במעבר שבין מיתוס כמספק את ההסבר ופשר של הטבע והעולם אל הפילוסופיה והרפלקסיה כדרך חקירת הטבע והכרת העולם. עמדנו על ההבדלים בין מיתוס לפילוסופיה, בין חוסר השיטתיות והמתודה לדרישה והנחתן כבסיס לכל נקודת מוצא הכרתית. ציינתי את חשיבותם של הפרה סוקרטית כמניחי התשתית למדע, הפילוסופיה והמושגים השונים הרווחים בשפה של התרבות המערבית מערש הולדתה כגון סיבה ותוצאה, לוגיקה, שיטה, חומר ועוד, ההבחנה החשובה בין האסכולה המילטית והאלאית כקצוות המניחים את העולם כריבוי או אחדות. השניים שבחרתי להתרכז בהן כמייצגים את התפיסות של ריבוי ואחדות הן הרקליטוס מחד ופרמנידס מנגד.

לאחר הסבר קצר על חשיבותו של האפל, הרקליטוס בתולדות הפילוסופיה, חזרתו דרך הגל ובקצה גם חלק מהיכולת להבין את מרקס, הצגנו את תפיסת הניגודים של הרקליטוס, עיקרון הלוגוס שמארגן את הריבוי הזה שכולו אסופה של ניגודים שלמעשה הם-הם מכוננים את העולם, הפיזי והאנושי.  למעשה הרקליטוס על ידי הצבת עיקרון הלוגוס הוא החלת המפנה מפילוסופיה של הטבע אל הרפלקסיה וחקירה אפשרות ההכרה.

עברנו לפרמנידס, זה הטוען שאין ריבוי והוא אינו אלא אשליה. למעשה כל מה שיש הוא יש, הווה, ומכאן שיש רק אחדות אחת קבועה (אל זמנית), ושלמה (לא ניתנת לחלוקה). מה שנראה לא אינטואיטיבי (לחושים וגם לשכל), למעשה עומד על טיעון חזק למדי. אין הכוונה ליש ספציפי, אלא ליש בכללותו, להווה בכלל. הניגוד ליש הזה הוא האין, אך האין הוא חסר פשר שהרי אינו קיים, ועל מה שקיים אי אפשר באמת לדבר או לתפוס, האין איננו ומכאן שיש רק יש. נניח שדבר היה קיים בעבר ועתה כבר לא, או בעתיד לא יתקיים, אין זה פותר את הבעיה, אלא ממשיך באותה הדרך. ברגע שאמרנו שעבר ועתיד למעשה קיימים (בהיותם לא קיימים), אז למעשה שינינו את מהותם, הם הפכו להווה! לשמחתי הרבה את הסבר הטיעון הזה הקדים בדיוק דיאלוג עם אחד התלמידים שפחות או יותר טען לגבי עבר ועתיד, ובהפוך על הפוך הוכיח את טענת פרמנידס. יצאתי מסופק.

לבסוף העברנו את הביקורת של אפלטון על טענת פרמנידס בכך שכדי שנוכל לדבר על אמת או להניח אמת ולהבין אותה, צריך להניח שקר ואשליה, כלומר דברים שאינם קיימים, אבל אין זה אומר שאי אפשר לחשוב ולהביע אותם, שהרי זה בדיוק מה שאנו עושים כשאני מדברים על אמת ועליהם. למעשה אפשר לומר היגד שלילי, דבר X הוא אינו Y. העליתי את ההשלכה של טענה כזו על מה מכונן זהות של משהו בטח שלא שלנו. משפט כזה אנו אינטואיטיבי לנו כאשר אנו מנסים לציין את זהותנו (ושל אחרים), אבל למעשה זה מרכיב משמעותי בה. אולי רוב האנשים מגדירים את זהותם על דרך השלילי, הם פשוט לא מודעים לכך (עם המשפט הזה אני הולך לחגוג בכיתה בשנים הקרובות).

בכיתה יא' אור פיינר ואושי קראוס

בחלק הראשון הצגנו את תכנית הלימוד. עלו שאלות רבות בנוגע לבגרות, שנענו חלקית ומחכות לביקור בעניין הבגרות והקורס המקוון. 

אחר כך, ניסיתי להציג את הכוונות שלי לגבי מה נעשה בחלק של ספרות השנה באתיקה, שקראתי לו התנסות אתית. שאלנו מה פירוש התנסות ואיך מתנסים בסיפור. השתדלתי לעורר אותן בעד הספרות, כמי שמאפשרת לחוש ברגש מוסרי ולהתנסות במצפן שלנו ושל אחרים, וכך מציעה הצעה אחרת מניסוח עקרונות כלליים, כפי הפילוסופיה של המוסר. היא עושה זאת דרך הצורה, ואני רוצה שנסתכל יחד על הצורות השונות. כלומר שנתפוס פרספקטיבה על המנגנון של הטקסט הספרותי, ונזהה את ההזמנות והפיתויים שהוא מציע. ואולי גם נוכל למצוא בתגובה האפקטיבית שלנו מקור למשמעות, כלומר מפתח פרשני. הצגתי כצעד ראשון את המחשבה של בחטין על טבעו הדיאלוגי של הדיבור וחיפשנו יחד דוגמות לדיבור דו קולי מחיי היומיום. נמשיך. 

בחלק השני, אושי פתח מצדו עם הצגת הכיוון שאליו יצעיד את הנושא מצד הפילוסופיה. הוא התחיל בהדוניזם מסוגים שונים. דרך זה פגשנו את התועלתנות כהדוניזם כללי. כמה שיותר הנאה/אושר לכמה שיותר אנשים. אושי הוביל את הדיון - איך מודדים הנאה? איך משווים או מכמתים תועלת, והאם זה בכלל אפשרי.

בכיתה יב' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

התחלנו את החצי הראשון של המפגש השני של השנה השלישית מדיון על טוקי פונה, שפה מלאכותית "קטנה וחמודה", כדברי הממציאה שלה, הבלשנית סוניה לאנג. השפה נבנתה כ״ניסיון פילוסופי להבין את משמעות החיים״. היא מורכבת, לצורך הזה, מרק כ-120 מילים בסיסיות (קצת יותר בוריאציות העכשוויות שלה - היא עדיין בשימוש מאז 2001). כל אחת מהן "מכסה" באיזשהו מובן מגוון רחב יחסית של מילים למשל באנגלית. זה אחד מההיבטים שהופכים את טוקי פונה, לפי לאנג, לשפה שמשרתת דברים כמו מדיטציה ואמנות בהצטיינות, אבל כנראה לא כל כך מתאימה למשל ללכידה של רעיונות בכימיה או בהנדסה. במבוא לאנג מבטאת שאיפה ל"צמצום סמנטי", מונח שניסינו להבין מה הוא אומר, או אולי על מה הוא מצביע, גם מתוך היבטים מבניים של השפה וגם מתוך הערכים שלאנג מחזיקה בהם (כמו מינימליזם ופשטות של הדיבור ושל המחשבה). תוך כך דיברנו על סינטקס, סמנטיקה ופרגמטיקה, ועל הקשרים ביניהם כפי שהם מתבטאים אצל לאנג. יש עוד הרבה לומר ולשאול על טוקי פונה אבל אני (תמר) השתמשתי בה רק כפתח להתעסקות עם שפה, למחשבה על היחסים בין שפה לבין מחשבה ושאלת הדו-כיווניות שלהם, על מה מרכיב שפה ומה האינטואיציות שלנו עכשיו לגבי משמעות. ראינו למשל שיש הבדל בין דיון במשמעות של מילים לדיון במשמעות של משפטים או צירופי מילים אחרים. מצאנו עוד כל מני מובנים של המילה "משמעות" והעיסוק בה (כמו חשיבות, מהות, תכלית). שמענו את התשובות של כמעט כולן/ם לשאלות מהשבוע שעבר. דיברנו על דברים שאפשר לעשות באמצעות מילים, צירופים דקדוקיים שלהן, צירופים של כאלה עם הקשרים וצירופים של צירופי מילים בהקשרים עם אינטונציות או שפת גוף או חריגה מקונבנציות, למשל. דנו גם בקשרים בין שפה וערכים, בין שפה ועובדות ובין שפה לבין ידיעות ותחושות, כוונות ופעולות. יידעתי שנראה הוגים שמדגישים בניתוח שלהם היבטים שונים של שפה, ושחלקם חלוקים בשאלה כיצד ההיבטים האלה קשורים זה לזה. ציינתי שחלוק "זה" בגד בית שנסגר ברצועת בד. התרעתי על שיעורי בית קטנים, אודות קטעים של ג'ון לוק מיודענו. אמרתי "ביי" וההפסקה החלה.

התחלתי (עדי) את החצי השני של המפגש בעבודת קריאה וכתיבה. התלמידות קיבלו את הסיפור הקצר ״בורחס ואני״ ושתי שאלות לענות עליהן בכתב ולהגיש. שאלה אחת התמקדה בסיפור עצמו ובאופן הכפול ש״שפה״ מוצגת בו, ושאלה שנייה היתה אישית יותר, על תחושתן של התלמידות לגבי השפה שהן משתמשות בה ביומיום ויכולתה או אי יכולתה לבטא את מי שהן. אמנם לא אמרנו מילה על הנושא השנתי, על הסיפור הזה או על השאלות שהן נשאלו, אבל ידעתי שהשיעור של תמר יחלחל וישפיע עליהן, וגם אם זה לא נאמר מפורשות, יניח איזושהי קרקע לקריאה שלהן.

רציתי גם להתעדכן במצב הכתיבה שלהן, לראות איך הן עומדות במשימת ניתוח טקסט עצמאית, וגם, בעיקר דרך השאלה השנייה, להכיר קצת יותר טוב איך הן חושבות על החשיבה ועל הדיבור של עצמן. אני מאוד סקרנית לקרוא את התשובות.

אחרי זה פנינו לשיחה קבוצתית על הסיפור. ההערה הראשונה שנאמרה היתה שהסיפור הזכיר באופן מסוים את ד״ר ג׳קיל ומר הייד, ודרך האסוציאציה הקולעת הזאת התחלנו לדבר על השניים שמופיעים בסיפור, על מערכת היחסים שלהם, ועל השאלה שעולה דרכה, מה קורה לניסיון החי, לכל אובייקט בעצם, כשהוא עובר לכתב. 

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ותמר בן משה

עסקנו בסיפור “הנזיר והסמור” (الناسك وابن عرس) מתוך הספר כלילה ודימנה. זהו תרגומו המילולי של שם הסיפור מערבית לעברית. ואולם, במהדורה העברית של הספר, שראתה אור בשנת 1992 בהוצאת דביר, מופיע הסיפור בשם “פתח פיו לשטן ומיהר במעשיו”. בשונה מן הכותרת המקורית, המתייחסת לדמויות המרכזיות בסיפור.

פתחנו את המפגש בהיכרות עם הספר כלילה ודימנה, תוך התייחסות לשורשיו העתיקים, לעומקו התרבותי והספרותי ולמסע המרתק שעבר בין עמים, תרבויות ושפות שונות. התעכבנו על תהליך העברתו אל הספרות הערבית במאה השמינית לספירה בידי אבן אל-מוקפע, שתרגומו ועיבודו הספרותי המבריק הפכו את היצירה לאחת מאבני הדרך של הספרות הערבית הקלאסית.

בהמשך נגענו בקצרה גם בסוגיית השאילות הספרותיות ובמעברם של סיפורים, רעיונות ומוטיבים בין מסורות תרבותיות שונות.

משם עברנו לקריאה מעמיקה של הטקסט עצמו, הבנוי משלושה סיפורים המשולבים זה בזה. פירקנו את המבנה הסיפורי, בחנו את היחסים בין חלקיו וערכנו ניתוח ספרותי מעמיק של היצירה, תוך התייחסות לאופן שבו הסיפורים השונים משרתים את הרעיון המרכזי. לצד הקריאה והפרשנות קיימנו דיון בסוגיות המוסריות העולות מן הסיפור, ובהן אחריות אישית, פזיזות, שיקול דעת, חשיבות המתינות והבירור לפני פעולה, וההשלכות האפשריות של החלטות המתקבלות בחופזה.

לקראת סיום חזרנו אל השאלות הפילוסופיות שהעלינו במפגש הקודם: מיהו פילוסוף? מהי בכלל פילוסופיה? ולשם מה אנו זקוקים לה?

אלו שאלות יסוד שנמשיך לשוב אליהן בעקבות כל טקסט שנלמד במהלך השנה, מתוך שאיפה לאפשר לתלמידים לגבש בהדרגה תשובות עצמאיות, אישיות ומנומקות. המטרה אינה להקנות לתלמידים תשובות מוכנות מראש, אלא לעודד אותם לחשוב, להטיל ספק, לשאול שאלות ולפתח עמדה משלהם מתוך המפגש המתמשך עם הטקסטים, עם הרעיונות העולים מהם ועם נקודות המבט השונות של חבריהם.