אוניברסיטת בר אילן 15.02.2026

שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע עם כיתה י' המשכנו את סדנת המסות. היות שחצי מהכיתה לא הייתה בשבוע שעבר, המשכנו עם כל חצי מהמקום בו עצר.

מי שהיו בשבוע שעבר המשיכו בכתיבה בעקבות השאלות שנשאלו בשבוע שעבר, ומי שזו הייתה עבורן הפעם הראשונה שיתפו את הכיתה בשאלת המחקר או נושא המסה עליו חשבו. לא כל התלמידות הגיעו עם נושא בשל ולכן השתדלנו לעזור למי שהייתה צריכה. 

גם הפעם השאלות והנושאים היו מגוונים ועלו משלל שדרות החיים. משאלות על נפשיות, אמונה, ומוות, לפוליטיקה, השתפרות עצמית ומטרה. שניים מן התלמידים התקשו הפעם לנסח את השאלה ועוד עמלו על כך ממש עד סוף המפגש. 

בחלקו השני של המפגש קראנו את הטקסטים שנכתבו במהלך החלק הראשון ושאלנו עליהם שאלות, ולבסוף קראנו את אחד הטקסטים שכבר עברו סיבוב שני. 

כששוחחנו לאחר מכן, מורן ואני הסכמנו שהיינו יכולים אולי לעזור לתלמידה שאת הטקסט שלה קראנו  בסוף, כבר להתקדם הלאה בקריאה, כשהמהלך החשוב ביותר לעשות כרגע הוא לעבור מהאישי לאוניברסלי - אם או בלי עזרה של טקסטים חיצוניים איתם הכותבת יכולה להתכתב.

נמשיך בשבוע הבא אחרי המליאה.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

אחרי שני שיעורים שבהם אני מנסה להמחיש את קאנט מבלי ללמד קאנט, הגיע הרגע הגדול, ואנחנו לומדים.

מצליחים לעבור חצי שעה או אפילו 45 דקות; חצי מהשיעור הראשון. לא מגיעים עדיין למתמטיקה ולא לסינטטי האפריורי.

לאט לאט הריכוז החד של הכיתה מתפוגג ואני מרגיש שעוד רגע ואני מאבד קשב.

אנחנו, יעל ואני, מנסים ליצור משהו אחר.

חצי "מקסימום קשב" וחצי "מקסימום א-ריכוז".

שולחים את התלמידים עם 2-4 עמודים ראשונים של הפרולגומנה של קאנט, ומבקשים מהם להסביר את העמודים הראשונים האלה לילדים בני 6-8, מעט אחרי "ראשית קריאה".

כתבו עין סיפור ילדים.

הרציונל: היכולת להסביר בפשטות מסמנת הבנה של הטקסט.

אנחנו חוזרים אחרי ההפסקה עם סיפורונים מקסימים. חלקם מצליחים להעביר טיפות – פה ושם – מקאנט, ואילו אחרים מעבירים את חוסר הנוחות מהטקסט או את חוסר ההבנה.

עכשיו הגיע הזמן לנוח באמת ואנחנו קוראים לפי סדר הישיבה, פסקה פסקה, את שני הפרקים הראשונים של "האף". הטקסט פרא ומקסים ומוזר.

התלמידים לא כל כך מבינים את העולם שנחת עליהם.

נמשיך בשבוע הבא עם גוגול ועם קאנט.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

אנחנו ממשיכים באתיקה הניקומאכית של אריסטו, ועם השאלה "מהו האושר?"

אמנון חוזר על הדברים ומרענן את זיכרוננו באמצעות שאלות מנחות. אנחנו נזכרים שמקור האושר על-פי אריסטו הוא פנימי; שהוא כרוך בפעולה (האם אפשר להעביר חיים שלמים של חוסר מעש באושר? האם אפשר להעביר חיים שלמים בשינה ולהיות מאושרים? להפתעתי, הנערות לא מחשיבות את השינה כפי ששיערתי; מבינות את אריסטו טוב מדי). אריסטו אומר גם שפעולה שמסבה אושר היא תכלית.

יש דברים חיצוניים לאדם שהיעדרם מקפח את האושר. מהם? התלמידות כותבות: אינטרקציה עם בני אדם אחרים. לאהוב ולהיות נאהבים. שמש. כסף. חפצים גשמיים שאנחנו נותנים להם משמעות. מוזיקה לצורותיה השונות (האזנה, נגינה וכו'). אוכל מזין וטעים (האם אוכל רק-מזין מספיק?). טבע. יצירה אמנותית. להיראות. שייכות למשהו גדול ממך. התשובות האלה מעוררות דיון ממושך שגולש למחוזות נוספים מתוך המורכבות של המילים "אושר" ו"אהבה" למשל.

אנחנו עוברים לקריאה בטקסט, בפרקים מתקדמים בספר א של האתיקה הניקומיכאית. הדברים הפשוטים לכאורה שאומר אריסטו מעוררים דיון ער. הם מתלהטים אף יותר כשאנחנו מגיעים אל הדברים החיצוניים שמשפיעים על האושר – לפי אריסטו, "...ייחוס משפחה, ילדים הגונים ויופי – אשר היעדרן מקפח את האושר". אנחנו מתעכבים על מושג היופי וקוראים היטב – אריסטו אכן מתכוון ליופי "חיצוני", אך עם זאת, אנחנו נמנעים מפשטנות שתצמיד את תפיסת היופי של אריסטו למודל היופי המוכר לנו מהעת המודרנית. בהקשרים האלה, אומר אריסטו, האושר קשור למעשה גם במזל, בגורל. כאן אמנון מבקש שאצטט מן הסיום של אדיפוס המלך שקראנו רק בשיעור שעבר. המקהלה שרה: "... לכן הבה נמתין ליום האחרון/ ואל לנו לראות אדם כמאושר/ טרם יחצה את גבול חייו ללא מכאוב" – ואנחנו קוראים אצל אריסטו דברים כמעט זהים ותוהים, האם אפשר לקבוע את אושרו של אדם רק בסוף חייו?

עם השאלה הזו אנחנו יוצאים להפסקה, וחוזרים אל הטרגדיה היוונית. אחרי הקתרזיס שחווינו בשיעור שעבר, ושאלה-בקשה של תלמיד, "אולי יש עוד טרגדיה?", הרהרתי השבוע באפשרות להעניק לנו את המתנה הגדולה ביותר שקורא ספרות יכול לבקש: קריאה במחזה האחרון של סופוקלס "אדיפוס בקולונוס". זה יקרה בשיעורים הבאים, ובינתיים אני מבקש לקשר את הדברים. אני מספר על ספר שאני קורא עכשיו (בהמלצת עינת) ושעוסק בחיבור בין הטרגדיה היוונית לדמוקרטיה האתונאית, ומספר על אמירה חשובה שמצאתי בו: הדבר החשוב שעשה התיאטרון היווני הוא להציג בפני היוונים את אויביהם כבני אדם. היכולת לראות באויב אדם, היא שאפשרה את הדמוקרטיה; היא שהעמידה את תור הזהב של אתונה; שהפכה אותה לאימפריה ולמופת עבור האנושות מאות ואלפי שנים קדימה.

מכאן אני מבקש את חוליית המעבר בין אדיפוס המלך לאדיפוס בקולונוס, ומציג את השיר "גנבות" של שרון אס. ההכנה לשיר הטעון הזה מתחייבת. אני מציג את התמונה מהעיתון (המופיעה בפתח השיר בספר), של המחבלת וופא אל בס, צעירה פלסטינית שניסתה להפעיל חגורת נפץ במחסום ארז ב-2005 ונכשלה. התמונה מתארת רצף של ארבעה תצלומים ממצלמת האבטחה, שבו מוצג בפנינו הכישלון של וופא אל-בס. עוד לפני הקריאה בשיר אני שואל מה התמונה הזו מעוררת בנו. מה ההקשר שלה מעורר בנו. השיר עצמו הוא שיר ארוך ומורכב. הוא נטוע בתוך המיתי, ובה בעת מעמיד באופן גלוי את ההקשר לאירוע הקונקרטי. אנחנו מדברים על התמות העיקריות המופיעות בו: האסור בראייה, התבוסה הכרוכה באקסטזה. אנחנו הרואים שאינם נראים שתבוסתה המוחצת של אל-בס, האויבת, מוצגת לראווה בפניהם. אס מציבה בשיר את הטקסט הלקוני מהעיתון כשורות שיר שהמקהלה, כלומר, אנחנו – "מזמרים".  אני מזכיר את "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" במדרש העוסק בקריאת ים סוף. אס שואלת, מה היה קורה לו אותו שליח שבישר לאדיפוס את הבשורה שהפכה אותו למובס האולטימטיבי, מה היה קורה לו היה "שר" את הבשורה הזו – כפי שאנחנו "שרים" כעת את התבוסה של האויב?

החיבור המהודק והצלול הזה אל המחזה שזה עתה קראנו מגיע מלא אחר מאשר המורה לפילוסופיה, ומפתיע אותי. כמה טוב לחוות שוב ושוב את הנס הזה, של קריאת שיר בפעם העשרים תוך גילוי סוד נוסף שלו. השיר משאיר את התלמידות (ואותי) עם מעט מילים לומר. חשוב לי להבין אם השיר מעורר גם התנגדות; האם מתעוררת שאלת לגיטימיות כלפיו. להפתעתי (לא יודע למה, אבל להפתעתי) – הן לא מדברות על התנגדות או לגיטימיות אלא על שתיקה מהורהרת; על החשיבות של שיח ששיר כזה מעורר.

אלה ימים שבהם מעת לעת אתה ממלמל לעצמך, "אנחנו אבודים".        במפגשים עם התלמידות האלה, אפילו השתיקה חותרת תחת המלמול.