אוניברסיטת בר אילן 26.10.2025

שבוע שני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן .

בכיתה י' מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו מתוך נושאי השבוע שעבר - מקורות החיים לשאלת הזהות העצמית כשאלה פילוסופית.

התחלנו בתרגיל קצר של כתיבת קורות חיים עתידיים, מנקודת המבט של עצמנו העתידיים.

מתוך הטקסטים, שחלקם היו מופשטים יותר וחלקם קונקרטיים יותר, חלקם ברורים וחלקם מביעים אי-וודאות, יצאנו לשאלת הזהות, זו בין עצמנו לעצמנו לאורך זמן.

עסקנו בשני פרדוקסים עתיקים לגבי זהות עצמית: הספינה של תזאוס ובעיית בעל החוב.

התשובות לשאלה האם הספינה היא ספינתו של תזאוס נעו על כל הקשת שבין לא מוחלט לכן מוחלט, נתמכות מצד אחד בטענות על דרישה לזהות פיזית של החלקים, ומן הצד השני על מימוש תפקיד חברתי.

באמצעות בעל החוב עברנו לעסוק בזהות עצמית של בני אדם, אזור מסובך בהרבה. גם כאן, נשמעו עמדות מנוגדות לגבי מה קובע זהות, שניסינו לתחם בתור מאפיינים פנימיים או חיצוניים: למשל, רגשות ומחשבות מול פעולות והאופן בו אחרים תופסים אותנו.

כנציגי שתי הגישות הללו קראנו ופענחנו שני ציטוטים קצרצרים - הגל כאקסטרנליסט לפיו להיות סובייקט זה להיות סובייקט בעיני אחר, שגם הוא חייב להיות סובייקט, מול קירקגור שלפיו היות סובייקט הוא יחס בין אני לאני. עם כמה שהעמדה ההגליאנית לא אינטואיטיבית, הערנו שמבחינה פסיכולוגית - זה בדיוק מה שקורה בראשית ההתפתחות הילדית.

העלנו את השאלה האם יש מצב בו אני לא אני, או שאני פועל באופן שאינו אני - שאלת האותנטיות או הנאמנות העצמית. כאן עלו תשובות שקשורות לרצון לומר משהו ובלימתו, עמידה על עקרונות, והפחד מדחייה חברתית.

קינחנו בקריאה בלוינס, על המאמץ והתהליכיות המאפיינים את קיומו של ״אני״.

התלמידים השתתפו ביתר שאת, ורובם נראו מחוברים רוב הזמן. יחד עם זאת, בלטו שני תלמידים שלקחו הרבה אוויר בחדר, ונוטים לדבר בין אם מישהו אחר מדבר ובין אם לא. אחת היא אותה תלמידה מן השבוע שעבר, ואחד שהצטרף השבוע. לטעמי זה עשוי להבהיל את התלמידים האחרים, אז יש רצון לבלום את זה על מנת לתת מקום לעוד קולות, ויחד עם זאת חשש להעליב או לכווץ. נמשיך לעקוב..

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

פתחנו את השיעור עם הפרק "פלייטסט" מתוך הסדרה "מראה שחורה" (עונה 3, פרק 2) – פרק נשכח יחסית, לא מהלהיטים הגדולים, שבהתחלה התלמידים לא נראו מרותקים אליו במיוחד אבל לאט לאט הזדחל לתוך הנפשות ופעל שם את פעולתו המפחידה. בפרק הזה תייר הרפתקן מסכים להשתתף בניסוי של חברת משחקי אימה, שבמסגרתו סורקים את מוחו ומפגישים אותו עם פחדיו העמוקים ביותר, עד שהוא לא יכול יותר ואומר את מילת הביטחון (כמובן שהוא משלם ביוקר על ההחלטה הזאת, ומילת הביטחון לא ממש עובדת).

בעקבות הצפייה התפתח דיון סוער בשאלות פילוסופיות: מהו ה"מרקם" של המציאות? אילו כלים יש לנו להכיר בה? האם ניתן להבחין באמת בינה לבין אשליה? איך נדע אם יש עולם מחוץ לתודעה? והאם (איפה) יש לנו תודעה, נפש, נשמה, מחוץ לעולם החומר? השאלות האלה הרכיבו את הדיון הראשון שלנו בבעיה הפסיכופיזית, שתהיה הציר המרכזי של השנה הזו בלימודי פילוסופיה.

אחרי ההפסקה הרגשנו שהתלמידים עוד עסוקים בפרק, ושלפני שנקפוץ לעניין הבא שלנו כדאי לגשת אליו גם באופן אחר: ביקשנו מכל תלמיד/ה לכתוב, אם הייתה משתתפת בניסוי כזה – מה היה גורם לה להפסיק את הניסוי, ומה היה גורם לה להישאר בתוכו עשרים שנה. סבב השיתוף היה מקרב ומעניין ומפתיע ואני ואושי ממש שמחנו על האלתור הזה.

חלק מהתלמידים זיהו שהשאלה לגבי עשרים שנה הייתה תחבולה להחזיר אותנו לנושא שלנו: הרפתקאות אודיסאוס בעולם מקביל מסעיר, שמהאימה ומהפיתוי שבו נאבק להיחלץ במשך עשרים שנה. בשעה טובה הגענו לחידון קאהוט על עלילות האודיסאה, שהיה כל כך חגיגי שהתקשינו להתאושש ממנו ובמקום להמשיך מיד לשלב הבא בתכנית – לקרוא את שיר 23 של האודיסאה – החלטנו להשאיר את זה לשבוע הבא, ורק לשאול, אחרי כל ההרפתקאות האלה, מה אתם מצפים שיקרה במפגש המחודש של אודיסאוס ופנלופה אחרי עשרים שנה?

חיבוקים, נשיקות, דמעות לוהטות, לילה סוער, מבוכה, כעס, קנאה, אכזבה, השתתפות של הטבע עצמו בחגיגת האהבה – אלה הציפיות, ואני ממש מחכה לראות איך התלמידים יגיבו לטקסט עצמו.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

שיעור שני בכיתה י"ב, בית חינוך בר אילן. כמה תלמידות נעדרות מסיבות שונות (מסע לפולין, נקע בקרסול, חזרת מקהלה) ואף על פי כן אנחנו נוע-נעים.

אמנון פותח את השיעור הראשון בשאלה לכתיבה: "מה נמצא מחוץ לחוויה האנושית?" או במילים אחרות, "מה חורג מן הניסיון האנושי?"

התשובות יפות ומעניינות. דניאל מדווח על פרדוקס: כל חוויה "לא אנושית" שחשבתי עליה, הפכה ל"אנושית" ברגע שחשבתי עליה... אחרות מוסיפות "העתיד, "האם אלוהים הוא חוויה אנושית?", ו"מה עם האינסוף – אנחנו תופסים אותו בתודעתנו אבל האם אנחנו יכולות לחוות אותו?", או פשוט: "קסם" (ואמנון מזכיר את השיעור הקודם שבו ניסינו להגדיר "מטפיזיקה"). ג'ורג'יה אומרת, "האמת שזו הייתה שאלה מאוד קשה, וכל מה שיכולתי לעשות הוא לכתוב על זה שיר", ואמנון מתבל במשפט המפורסם של הגל, על אותו עץ שנופל ביער, כדי להוביל אותנו לרעיונות המרכזיים של השיעור שקשורים בדיוויד יוּם.

מטפיזיקה הפכה לכינוי גנאי בקרב חלק מהפילוסופים. התבססותה על הנחות יסוד בלתי מוכחות, הופכת אותה לתחום "לא מדעי" בעליל. אחד הפילוסופים המרכזיים שניסו להתמודד עם הבעיה, היה דיוויד יוּם (אמנון מקרין את תמונתו המפורסמת של יוּם עם הטורבן, ומציין בלקוניות, "בתמונה הזו יוּם ממש מזכיר את סבתא שלי"). לאחר שנרגענו מהסערה שפרט זה חולל, אמנון מספר על הפילוסוף (שנודע כ"פילוסוף הנחמד"), בדומה להיכרות האינטימית-משהו (וההכרחית) שהייתה לנו עם הפילוסופים והיוצרים בשנה שעברה. אנחנו קוראים מתוך "מסכת על טבע האדם: ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית". כלומר, יום מבקש לדבר על הרוח האנושית מתוך הניסיון. אנחנו קוראים כמה עמודים מהפתיחה, מפרשים את הנאמר ומתרשמים מהרטוריקה של יוּם, שכותב דברים חריפים מאוד אך בלשון מתעתעת שנדמית צנועה ועדינה.

בשיעור השני אני מתחיל את פרק סלינג'ר של השנה, עם "יום מושלם לדגי בננה". עוד לפני הכול, אני מבקש לשאול דבר מה על ראייה ועל ידיעה (ועל הקשר ביניהן). האם יש כזה דבר לראות יותר מדי? לדעת יותר מדי? אני מזכיר את טרזיאס הנביא העיוור ואת אדיפוס בהקשרים האלה, לצד ההקשרים המודרניים שעולים מהכיתה וקשורים למושג הטריגר. נפגוש אותו מן הסתם בהמשך.

לפני הקריאה אני מספר על סלינג'ר ונוגע בכמה נקודות ציון חשובות בביוגרפיה המרתקת שלו. אנחנו עומדים לקרוא סיפור קצר, ואני שואל על החשיבות של ז'אנר, סוגה. מדוע חשוב לנו לדעת באיזה ז'אנר אנחנו נמצאים? אני טוען שפרט לעניין הציפיות (למשל, דריכות לקראת טקסט רווי שכל פרט בו חשוב, כמו בסיפור קצר) – ז'אנר הוא מופע שיש לו זיקה מסוימת למציאות, ואופן מסוים של צבירת ידע והתנסות – נוכח אותה מציאות. כלומר, כשאני קורא שירה, או רומן, או טרגדיה, או סיפור קצר – אני נמצא ב"תדרים" פנימיים שונים ומפעיל "אנטנות" שונות. ועכשיו נתחיל לקרוא.

את הפתיחה המפורסמת של הסיפור אני קורא בעצמי, ואז מחלק תפקידים לקריאת הדיאלוג, כמו במחזה או תסריט. הקריאה הזו של כל החלק הראשון, חושפת את הדיאלוג הקטוע, את התקשורת הלקויה, את היעדר ההפרדה בין עיקר לטפל – וגם, את המסתורין שאופף את דמותו של סימור. את המידע שלנו אנחנו אוספים ממקום של "זבוב על הקיר", שעד לשיחה בין מיוריאל לאימהּ. המספר כמעט שאינו מוסיף לנו מידע נוסף על הדמויות. בהקשר הזה אני מבקש שכל אחת תחלץ ותכתוב במחברת את הסיפור שעולה מהטקסט, כמעט באופן בלשי. השיתוף בינינו מצליח להשלים את מרבית הפרטים הידועים לנו עד כה. מכאן אנחנו עוברים לתרגיל הבא. אני מבקש לכתוב טיעונים רבים ככל האפשר בעד הטענה "האימא צודקת: סימור גלאס הוא אדם מסוכן". שלוש דקות אחר כך, אני מבקש לכתוב טיעונים המפריכים את הטענה. מכאן יצאנו למשחק פינג-פונג מהנה, שבו תלמידה אומרת "סימור גלאס הוא אדם מסוכן" ומוסיפה טיעון בעד; ומייד אחריה תלמיד אומר "סימור גלאס אינו מסוכן" ומנמק. לאחר שהתוודענו למורכבות, אנחנו מתחילים לאסוף: זהו סיפור קצר שבו אנחנו נדרשים להשלים פערים באופן אינטנסיבי. אם אנחנו מחברים את הרמזים להתנהגותו המסוכנת (בעיני האם) של סימור, אנחנו מבינים שמדובר בחייל פוסט טראומטי. אני מזכיר את מושג הטריגר, הרווח כל כך בתרבות שלנו, ושכמעט לא היה מדובר בתקופת ההתרחשות של הסיפור. אני מבקש להקפיד שלא לקרוא את ההמשך, ואנחנו נפרדים בסיפוק.