אוניברסיטת בר אילן 25.01.2026

שבוע 14 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע המשכנו עם מיל והתועלתנות, וסלינג׳ר ודגי בננה.

התחלנו עם מיל, בחזרה קצרה לטובת הזומרים ששבו מ״ההצגה״. במהלכה, כלומר בסיבוב השני על ההנחות היסודיות של מיל כבר עלתה השאלה - למה? מה ההצדקה המוסרית לעקרון האושר היותר גדול. עוד נשוב אליה. הלכנו בעקבות מיל בקו של פולמוס ובו התנגדויות ומענה להן. ההתנגדות הראשונה היא זו מן ההדוניזם - שתועלתנות היא נהנתנות. ראינו את הדרך בה מיל חוסם זאת - באמצעות החלוקה להנאות גבוהות ונמוכות והטענה שכל מי שהתנסה בשני הסוגים יעדיף את הראשונות. אז ביקשתי מהכיתה להשתלח במיל וחיפשנו התנגדויות לכך: ואכן מצאנו. ראשונה עלתה ההתנגדות לגבי קונצנזוס מדומה. מי אמר שאכן כולם יחשבו כך? ביקשתי להסב את תשומת לב הכיתה לכמה הטקטיקה הרטורית הזו נפוצה גם כעת, ושוב, במיוחד בשיח פוליטי (״היום כולם כבר מבינים...״, ״כולם יודעים ש...״, וכו׳). הכשל השני היה האנטי-דמוקרטיות שבכך. הרי מי שיכולים להתנסות בהנאות ה״גבוהות״, במיוחד אלה הקשורות באומנויות - הם עשירים בלבד. הכשל השלישי הוא שהקריטריון להנאה גבוהה הוא בעצמו אתי, בעוד אנו צריכים את החלוקה כדי לתמוך בעקרון אתי וזה מעגלי.

חזרנו להתנגדות העקרונית - שההצדקה של מיל לעקרון האושר היא מן העובדה שאנשים מעוניינים בו. זה היה זמן טוב לספר על הגליוטינה של יום, ולהראות כיצד היא חלה במקרה זה.

לאחר מכן עברנו להתנגדות מצד ההקרבה העצמית - כיצד העובדה שאני מעוניין באושר שלי, אמורה לגרום לי לרצות באושר הכללי, במיוחד אם הוא על חשבון האושר שלי? כאן התעורר דיון סביב שאלת הגיוס לצבא, כמקרה של הקרבה עצמית. ריף העלה את הטענה שזה פשוט חלק מלהיות כאן ומי שרוצה להיות ישראלי - זה מה שבא עם זה. כעת יכולנו להחזיר את הגליוטינה של יום ולהראות כיצד היא ישימה.

בחלקו השני של השיעור המשכנו בקריאה ב״יום מושלם לדגי בננה״. בחלק זה גם ליאור הצטרף אלינו לביקור, וסיפר לתלמידים על בתי החינוך השונים, ובעצם - חלק ממה הם. לאחר מכן ניסינו לעמוד על דמותו של סימור. מיהו אותו איש שעל אודותיו אנחנו שומעים, עד לרגע שהוא נחשף. הגענו דרך הקריאה לעוד ועוד אפיונים שלו - עוד בטרם ראינו אותו. מורן שאלה את הכיתה מי נשמעת סבירה יותר - עמדתה של האם או של הבת ביחס לסימור. רבים בכיתה הרגישו שהאם מגזימה - שלא ייתכן שמידת הסכנה כל כך גדולה כפי שהיא מציגה אותה, ושאם היא כל כך גדולה - תואיל האם לבוא ולחלץ את בתה. נדמה לי שהיו בין הדברים הדים של יחסי הילדים עם הוריהם שלהם, ושהתלונות לאם בסיפור וההתנגדות אליה היא התנגדות להוריהם... עד לרגע המפגש עם הילדה. 

מאותו רגע זו קריאה מעוררת אי-נחת, בשל התוכן הקשה - מגע עם ילדה בת ארבע בערך, בסיטואציה מבודדת מעין רואה. אלא שבאופן מפתיע, נדמה שהכיתה אמנם מזהה את הבעיה בסיטואציה, אך הייתה בתלמידות סלחנות כלפי סימור. התגובה לא הייתה התפלצות כמו ש - אולי לא בצדק - הייתי מצפה. התלמידות הסבירו את ההתנהגות שלו כהתנהגות כלפי ילדה ובה בעת כלפי מבוגרת, והציעו שאולי זה המקום היחיד בו הוא מצליח להתבטא. אמנם היה ניסיון לנרמול הסיטואציה (אולי הם מכירים מלפני?), אך התלמידות החזיקו ביחס מורכב כלפיו, ממש עד הרגע בו הוא נישק את כף רגלה של הילדה הקטנה. כמעט וסיימנו את הקריאה, נמשיך בה גם בשבוע הבא.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

שבוע מוצלח בכיתה יא' בבר אילן.

 אנחנו מתמודדים עם דיויד יום ומדברים על בעיית הסיבתיות, על הסובייקטיביזם האתי של יום ומסיימים בבעיית האינדוקציה.

הכיתה כבר על הקצה

ואני נותן לתלמידים שאלת בגרות על יום. התלמידים מקדישים חצי שעה ועונים (יחסית בקצרה, אבל אלה צעדים ראשונים בתשובות בגרות). חלק מהתשובות מדויקות ומשמעות, חלק דורשות עוד עבודה והכלה, ואנחנו אופטימיים ונכונים לעבוד.

אחרי ההפסקה.

מותחן.

סיפור אימה?

ביקורת פמיניסטית?

סוציולוגיה?

שרלוט פרקינס גילמן והטפט הצהוב שכתבה.

הכיתה שהייתה מותשת וסחוטה מיום מתאוששת במפתיע, והקריאה נעשית בתור. תלמיד ותלמידה לפי סדר ישיבה. התלהבות ענקית, תגובות והתייחסויות.

אין עייפות.

כולנו קוראים, גם ליאור, שבא לבקר משתתף.

שיעור משמח.

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

זהו השיעור האחרון למחצית ב', וליאור מבקר אותנו בשיעור הראשון. אמנון פותח בתרגיל כתיבה: "כתבו את כל הפעולות שעשיתן מהרגע שקמתן היום בבוקר, וליד כל פעולה כתבו האם היא נעשתה לתכלית חיצונית כלשהי, או שיש פעולה שנעשתה לשם עצמה." התרגיל מעורר כמובן שאלות הבהרה ותהיות, ועם השיתופים של התלמידות, אנחנו נאבקים כדי לסווג את הפעולות ולנסח אותן בהתאם לסוגיית התכלית: כיבוי השעון המעורר הוא לשם... חזרה לשינה. צחצוח השיניים הוא לשם בריאות הפה. אכילת אוזני המן היא לשם סיפוק הרעב וכן לשם חוויית הטעם של אוזני ההמן ("ולמה יש כבר אוזני המן?? אני לא מבינה את זה!" מוחה רומי בלהט). הדברים מתחילים להסתבך כשליזה אומרת שהיא נוהגת לברך את השומר בבית הספר בבוקר טוב, מבלי שהוא משיב לה כלל. האם יש כאן תכלית חיצונית? האם יש כאן סיפוק של הרגל? של נימוס? אנחנו תוהים לגבי מידת המודעות הנדרשת בפעולה – האם פעולה לא מודעת היא פעולה לשם עצמה? האם פעולה פסיבית-תגובתית היא כזו? רוני אומרת "היום שרתי" ואמנון מחליף לצבע ירוק וכותב את הפעולה על הלוח, כפעולה שאולי היא מסוג הפעולות הללו שאנחנו מחפשים.

הדיון בשיאו, ואמנון מצרף אלינו את אריסטו. אנחנו קוראים מייד מתוך האתיקה הניקומאכית, כדי להתחיל להתיידד עם צורת המחשבה האריסטוטלית. אנחנו מתוודעים ל"היררכיית התכליות" שאריסטו משרטט – תכליות משנה שמובילות בסופו של דבר לתכלית של עשיית הטוב. אנחנו עדיין לא מפצחים זאת, ומתעכבים על האמירה לפיה מדע המדינה הוא החשוב ביותר, שכן, בו טמונה עשיית טוב עבור הכלל, בשונה מעשיית טוב עבור הפרט.

רומי מזכירה לנו שאנחנו חייבים להן 2 דקות מההפסקה של לפני שלושה שבועות. אני משיב, שלפי האתיקה היוונית המשתקפת באיליאדה ובאודיסאה (תפקידו של האפוס הוא לחנך את היוונים, אמר אריסטו) – לפעמים גם לשקר הוא המעשה הנכון והראוי, אם הוא נעשה לשם תכלית ראויה. זה לא משכנע את התלמידות, ואנחנו יוצאים להפסקה ב-17:58 בדיוק.

בשיעור השני אנחנו צוללים (או ממריאים) שוב לאדיפוס המלך. אחרי הקדמה ותזכורת קצרה למקום שבו אנחנו נמצאים כעת במחזה (שיר המקהלה הראשון, מייד לאחר שקראון הסתלק), אנחנו נכנסים עוד ועוד אל חוויית הצופה בתיאטרון היווני. זה "שיודע את הסוף", ואולי אפילו מתענג על כך, כלומר, על הסבל של אדיפוס האומלל שאינו יודע מה מצפה לו בעוד שעתיים-שלוש. הדמות של טרזיאס מרתקת אותנו. אני מקשה ואומר, שהעובדה שטרזיאס יודע את האמת ואינו מוכן לומר אותה, אומרת למעשה שלא אכפת לו מהעיר. הנציג של האלוהי מוכן שהעיר תישרף, והוא לא מוכן להיות זה שחושף בפני המלך את לב הקטסטרופה. גם זו – כמובן – טענה שאינה חד משמעית, בדיוק כמו הטרגדיה כולה. אנחנו גם יכולות להבין את טרזיאס. גלי אומרת שהיא ממש מחבבת אותו ואת האופן שבו הוא "מתעלל" באדיפוס. כך או כך, האגון (הוויכוח המתלהט) בין אדיפוס לטרזיאס מהפנט אותנו, כשבשלב מסוים הכיתה (או המקהלה?) מגיבה ב-"הו!" אחרי כל משפט.

בדקות האחרונות של השיעור, אנחנו עוצרים וחוזרים לכתיבה. הזכרנו את החיבורים של סיום השנה, שיורכבו מהחומרים שמצטברים כעת, בשיעורים עצמם. אנחנו מפנים זמן כדי לכתוב את ההווה המהרהר והחש שלנו. כתבו על אדיפוס, כתבו על טרזיאס, כתבו על האתונאי שצופה בטרגדיה בדיוניסיה הגדולה בתחילת האביב. כתבו על דמוקרטיה שמתבוננת בטרגדיה, ושואלת את עצמה – האם גם לי זה יכול לקרות?